בס' קעב ס"א פסק מרן שאם הכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה בולען ולא מברך. המשנ"ב פסק שאם אינו דחוק למשקין אלו שיש לו עוד משקין, יפלוט ולא יהנה בלי ברכה וכן ראוי לנהוג. וכ"פ בבא"ח. והוסיף שאם דחוק למשקין אלו יהרהר הברכה בלבו.
אמנם הכה"ח (סק"א) והליכות עולם (ח"ב עמ' קיט) ובחזו"ע (עמ' סח) וברכת ה' (ח"ב פ"א סעיף ה) פסקו שאף אם אינו דחוק לא יפלטם. ע"ש כל אחד בטעמו.
במשנ"ב המאורות (מובא הצילום מחילה שאינו ברור דיו) פלפלו בזה, וכתבו שאם בולעם ויש לו עוד משקין אינו רשאי להרהר הברכה, כי אח"כ יכנס לספק אם יברך על שאר המשקין.
אך בילקו"י (סעיף א) כתב שיהרהר ואח"כ יאמר בשכמל"ו. ובמאורות דחו הראיה מיבי"א (ח"ד ס' ג אות יז) ששם מיירי שהרהר הברכה בטעות להכי שפיר לבטל ההרהור. אבל כאן שסומך על ההרהור כדי לשתות המשקין בפיו, אם יבטל ההרהור נמצא ששתה ללא ברכה ומה הועיל בהרהורו. ע"ש.
לכן הציעו שיהרהר הברכה בלבו ויכוין לפטור בהרהור רק משקין אלו שבפיו ולא משקין אחרים. ואח"כ יברך על שאר משקין שיש לו. ואין בזה גורם ברכה שאינה צריכה שהוא כדי לצאת ממחלוקת.
לענ"ד מש"כ לדחות הילקו"י אינו נראה, שביבי"א שם (אות יז ד"ה הן אמת) העלה טענה זו שאם יאמר בשכמל"ו יבטל מה שברך נמצא שאכל בלא ברכה. אך שוב חזר בו שאינו נחשב שאכל בלא ברכה וכך צריך לעשות. ועוד, מכל מהלך דברי היבי"א אין נראה שיש חילוק בין שהרהר בטעות או לא כיעו"ש.
לכן יש לפקפק במה שפקפקו בעצת הילקו"י, שנראה מיבי"א שיכול להרהר ואח"כ לומר בשכמל"ו.
וגם בעצה שנתנו לעשות תנאי, יש לפקפק לפי מש"כ בילקוט יוסף שבועות (עמ' תרמז - תרנ) שאין התנאי הנ"ל מוסכם, אלא רק מתי שיש שינוי במציאות. אך אם נשאר בביתו ולא יצא לחוץ אינו יכול לסמוך על התנאי.
לכן נראה לענ"ד שיכול לנהוג כעצת הילקו"י, שיהרהר הברכה ואח"כ יאמר בשכמל"ו.
מה אומרים הת"ח?
אמנם הכה"ח (סק"א) והליכות עולם (ח"ב עמ' קיט) ובחזו"ע (עמ' סח) וברכת ה' (ח"ב פ"א סעיף ה) פסקו שאף אם אינו דחוק לא יפלטם. ע"ש כל אחד בטעמו.
במשנ"ב המאורות (מובא הצילום מחילה שאינו ברור דיו) פלפלו בזה, וכתבו שאם בולעם ויש לו עוד משקין אינו רשאי להרהר הברכה, כי אח"כ יכנס לספק אם יברך על שאר המשקין.
אך בילקו"י (סעיף א) כתב שיהרהר ואח"כ יאמר בשכמל"ו. ובמאורות דחו הראיה מיבי"א (ח"ד ס' ג אות יז) ששם מיירי שהרהר הברכה בטעות להכי שפיר לבטל ההרהור. אבל כאן שסומך על ההרהור כדי לשתות המשקין בפיו, אם יבטל ההרהור נמצא ששתה ללא ברכה ומה הועיל בהרהורו. ע"ש.
לכן הציעו שיהרהר הברכה בלבו ויכוין לפטור בהרהור רק משקין אלו שבפיו ולא משקין אחרים. ואח"כ יברך על שאר משקין שיש לו. ואין בזה גורם ברכה שאינה צריכה שהוא כדי לצאת ממחלוקת.
לענ"ד מש"כ לדחות הילקו"י אינו נראה, שביבי"א שם (אות יז ד"ה הן אמת) העלה טענה זו שאם יאמר בשכמל"ו יבטל מה שברך נמצא שאכל בלא ברכה. אך שוב חזר בו שאינו נחשב שאכל בלא ברכה וכך צריך לעשות. ועוד, מכל מהלך דברי היבי"א אין נראה שיש חילוק בין שהרהר בטעות או לא כיעו"ש.
לכן יש לפקפק במה שפקפקו בעצת הילקו"י, שנראה מיבי"א שיכול להרהר ואח"כ לומר בשכמל"ו.
וגם בעצה שנתנו לעשות תנאי, יש לפקפק לפי מש"כ בילקוט יוסף שבועות (עמ' תרמז - תרנ) שאין התנאי הנ"ל מוסכם, אלא רק מתי שיש שינוי במציאות. אך אם נשאר בביתו ולא יצא לחוץ אינו יכול לסמוך על התנאי.
לכן נראה לענ"ד שיכול לנהוג כעצת הילקו"י, שיהרהר הברכה ואח"כ יאמר בשכמל"ו.
מה אומרים הת"ח?