בחזו"ע שבת ג' עמ' נ"ג כתב:
כלי שמלאכתו לאיסור אע"פ שאסור לטלטלו מחמה לצל, ובכלל זה שלא ישבר ולא יגנב, מבואר במשנה ברורה (סי' שח ס"ק יג), שלפי מ"ש בש"ע שטלטול בגופו לא חשיב טלטול כלל ומותר לטלטל בגופו אפילו לצורך הדבר המוקצה, לכן מוקצה שמונח על הארץ מותר לדחוף אותו ברגליו, כדי שלא יבא לידי הפסד. נראה לפי זה שיכול גם כן לומר לנכרי שיטלטל אותו ויצניענו במקום הראוי. כי הנה פסק הרמ"א (סי' רעו ס"ג), שמותר לומר לגוי שהולך עמו לטלטל נר דלוק, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר. ואולם הרמ"א עצמו (בסי' רעט ס"ד) כתב, שנר שהדליקו בו לשבת וכבה מותר לומר לגוי ליטלו, ואין בו משום אמירה לגוי, שהואיל והמנהג כך, הוה ליה כאילו התנה. והקשה המג"א (בסי' רעט סק"ט), מהא דהתיר הרמ"א לומר לעכו"ם שהולך עמו לטלטל נר דלוק, וי"ל דשאני התם דאי בעי ישראל הוי מטלטל אותו בעצמו טלטול מן הצד. ע"ש. לפ"ז גם כאן שמותר לטלטל על ידי דחיפה ברגליו דחשיב טלטול בגופו, מותר גם ע"י עכו"ם. וכל שכן לפי מ"ש הרב מטה יהודה (סי' רעו), דאיסור מוקצה קיל, שאין לו עיקר בדאורייתא, לכן התירו בו אמירה לגוי, דהו"ל שבות דשבות. ואע"ג דהוי שלא במקום מצוה, מ"מ הכא מותר. ע"ש. והוא הדין כאן שמותר לומר לגוי ליטול הכלי שמלאכתו לאיסור להצניעו. וכן פסק בשו"ת דברי שלום מזרחי (סי' צג). ועי' היטב בשמירת שבת כהלכתה (פרק ל הערה סה).
מותר לומר לגוי שיטול כלי שמלאכתו לאיסור לשומרו שלא יגנב ולא יאבד, דהיינו מחמה לצל, כיון שאפשר לישראל לטלטלו בהיתר לצורך גופו ומקומו. משנה ברורה (סי' שח ס"ק טו) בשם הפרי מגדים. וכן כתב בשו"ת תורת יקותיאל מה"ק (סימן עג). ע"ש. ואע"פ שהגאון רעק"א בחידושיו לאו"ח (סימן רעט סק"ה) ס"ל להחמיר, מ"מ ספקא דרבנן לקולא. ולכאורה כן מוכח ממה שכתב הרמ"א (בסי' רעו ס"ג), שמותר לומר לנכרי ללכת עמו בליל שבת וליטול נר הדלוק כבר, הואיל ואינו עושה אלא טלטול הנר בעלמא. וכן כתב הרב עולת שבת (סי' רעט סק"ד), שלא גזרו שבות לאסור אמירה לגוי, באיסור טלטול מוקצה לבד. וכ"כ הט"ז (סי' שח סק"ז), שעל ידי נכרי מותר כל טלטול מוקצה. אולם האליה רבה (סי' שז ס"ק מט) כתב ע"ד הט"ז, דלא דק, שלא התיר הרמ"א (בסי' רעו ס"ב) לומר לנכרי ליטול נר דלוק, אלא מפני שהוא צורך הגוף וצורך שבת. ע"ש. גם המג"א (סי' רעט סק"ט) כתב דמה שהתיר הרמ"א (סי' רעו ס"ג) לומר לגוי, היינו דוקא לצורך גופו משום דאי בעי ישראל הוה מטלטל ליה טלטול מן הצד, משא"כ טלטול הנר שנכבה שלא יגנב, שאסור אפילו בטלטול מן הצד. ע"ש. והפמ"ג (סי' רעט א"א סק"ט) כתב עפ"ד המג"א שם, דמחמה לצל ושלא יגנב אין היתר ע"י נכרי, ואף דהוי שבות דשבות, הרי לא התירו אלא במקום מצוה. ע"ש. וע"ע במשנה ברורה (סימן רעו ס"ק לא) בשם המג"א, ובגדולות אלישע (סי' שח ס"ק מז). ועכ"פ יש לומר שכלי שמלאכתו לאיסור, שאפשר לטלטלו לצורך גופו ומקומו מותר לומר לגוי לטלטלו לשומרו שלא יגנב ושלא יאבד. וכן העלה להקל בשמירת שבת כהלכתה (פרק ל הערה עב). ע"ש. וע"ע שם (בפרק ל הערה סה). ודו"ק.
עכ"ל החזו"ע.
והנה, מלבד מה שנראה מוזר כאילו חיברו 2 תשובות מלבי לערוך אותם, שכן חוזר בשני הקטעים על אותם דברים, גם כתב בכל קטע טעם אחר.
בתחילה כתב שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י גוי כיון שיכול לטלטלו בגופו (אף מחמה לצל), ולאחמ"כ כתב שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י גוי כיון שיכול לטלטלו לצורך גופו ומקומו.
והרי הנפק"מ גדולה, לדוגמא במוקצה מחמת גופו, שמותר לטלטלו ע"י גופו, אך אסור לטלטלו לצורך גופו, האם יהיה מותר לומר לגוי לטלטל או לא.
כלי שמלאכתו לאיסור אע"פ שאסור לטלטלו מחמה לצל, ובכלל זה שלא ישבר ולא יגנב, מבואר במשנה ברורה (סי' שח ס"ק יג), שלפי מ"ש בש"ע שטלטול בגופו לא חשיב טלטול כלל ומותר לטלטל בגופו אפילו לצורך הדבר המוקצה, לכן מוקצה שמונח על הארץ מותר לדחוף אותו ברגליו, כדי שלא יבא לידי הפסד. נראה לפי זה שיכול גם כן לומר לנכרי שיטלטל אותו ויצניענו במקום הראוי. כי הנה פסק הרמ"א (סי' רעו ס"ג), שמותר לומר לגוי שהולך עמו לטלטל נר דלוק, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר. ואולם הרמ"א עצמו (בסי' רעט ס"ד) כתב, שנר שהדליקו בו לשבת וכבה מותר לומר לגוי ליטלו, ואין בו משום אמירה לגוי, שהואיל והמנהג כך, הוה ליה כאילו התנה. והקשה המג"א (בסי' רעט סק"ט), מהא דהתיר הרמ"א לומר לעכו"ם שהולך עמו לטלטל נר דלוק, וי"ל דשאני התם דאי בעי ישראל הוי מטלטל אותו בעצמו טלטול מן הצד. ע"ש. לפ"ז גם כאן שמותר לטלטל על ידי דחיפה ברגליו דחשיב טלטול בגופו, מותר גם ע"י עכו"ם. וכל שכן לפי מ"ש הרב מטה יהודה (סי' רעו), דאיסור מוקצה קיל, שאין לו עיקר בדאורייתא, לכן התירו בו אמירה לגוי, דהו"ל שבות דשבות. ואע"ג דהוי שלא במקום מצוה, מ"מ הכא מותר. ע"ש. והוא הדין כאן שמותר לומר לגוי ליטול הכלי שמלאכתו לאיסור להצניעו. וכן פסק בשו"ת דברי שלום מזרחי (סי' צג). ועי' היטב בשמירת שבת כהלכתה (פרק ל הערה סה).
מותר לומר לגוי שיטול כלי שמלאכתו לאיסור לשומרו שלא יגנב ולא יאבד, דהיינו מחמה לצל, כיון שאפשר לישראל לטלטלו בהיתר לצורך גופו ומקומו. משנה ברורה (סי' שח ס"ק טו) בשם הפרי מגדים. וכן כתב בשו"ת תורת יקותיאל מה"ק (סימן עג). ע"ש. ואע"פ שהגאון רעק"א בחידושיו לאו"ח (סימן רעט סק"ה) ס"ל להחמיר, מ"מ ספקא דרבנן לקולא. ולכאורה כן מוכח ממה שכתב הרמ"א (בסי' רעו ס"ג), שמותר לומר לנכרי ללכת עמו בליל שבת וליטול נר הדלוק כבר, הואיל ואינו עושה אלא טלטול הנר בעלמא. וכן כתב הרב עולת שבת (סי' רעט סק"ד), שלא גזרו שבות לאסור אמירה לגוי, באיסור טלטול מוקצה לבד. וכ"כ הט"ז (סי' שח סק"ז), שעל ידי נכרי מותר כל טלטול מוקצה. אולם האליה רבה (סי' שז ס"ק מט) כתב ע"ד הט"ז, דלא דק, שלא התיר הרמ"א (בסי' רעו ס"ב) לומר לנכרי ליטול נר דלוק, אלא מפני שהוא צורך הגוף וצורך שבת. ע"ש. גם המג"א (סי' רעט סק"ט) כתב דמה שהתיר הרמ"א (סי' רעו ס"ג) לומר לגוי, היינו דוקא לצורך גופו משום דאי בעי ישראל הוה מטלטל ליה טלטול מן הצד, משא"כ טלטול הנר שנכבה שלא יגנב, שאסור אפילו בטלטול מן הצד. ע"ש. והפמ"ג (סי' רעט א"א סק"ט) כתב עפ"ד המג"א שם, דמחמה לצל ושלא יגנב אין היתר ע"י נכרי, ואף דהוי שבות דשבות, הרי לא התירו אלא במקום מצוה. ע"ש. וע"ע במשנה ברורה (סימן רעו ס"ק לא) בשם המג"א, ובגדולות אלישע (סי' שח ס"ק מז). ועכ"פ יש לומר שכלי שמלאכתו לאיסור, שאפשר לטלטלו לצורך גופו ומקומו מותר לומר לגוי לטלטלו לשומרו שלא יגנב ושלא יאבד. וכן העלה להקל בשמירת שבת כהלכתה (פרק ל הערה עב). ע"ש. וע"ע שם (בפרק ל הערה סה). ודו"ק.
עכ"ל החזו"ע.
והנה, מלבד מה שנראה מוזר כאילו חיברו 2 תשובות מלבי לערוך אותם, שכן חוזר בשני הקטעים על אותם דברים, גם כתב בכל קטע טעם אחר.
בתחילה כתב שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י גוי כיון שיכול לטלטלו בגופו (אף מחמה לצל), ולאחמ"כ כתב שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י גוי כיון שיכול לטלטלו לצורך גופו ומקומו.
והרי הנפק"מ גדולה, לדוגמא במוקצה מחמת גופו, שמותר לטלטלו ע"י גופו, אך אסור לטלטלו לצורך גופו, האם יהיה מותר לומר לגוי לטלטל או לא.
