מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ותיראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים (א יז)
בפרשת דרכים דרוש ב' כתב שמן הדין היו חייבות למסור את נפשן ולא לשמוע בקול פרעה, דהרי איסור רציחה הוא ביהרג ואל יעבור, ואע"פ שבני נח לא נצטוו על קידוש ה' וגם בעבודה זרה וגילוי עריות דינם ביעבור ואל יהרג, מ"מ לענין שפיכות דמים דהוי סברא משום דמאי חזית דמא דידך סומק טפי, אף בבני נח הדין הוא שיהרג ואל יעבור.
ויש לדון דהנה כתבו המפרשים דהא דאמר להם פרעה "וראיתן על האבנים", היינו שיהרגום קודם שהם נולדים בעוד שהם עוברים. והנה אם האבות יצאו מכלל בני נח להקל, הרי ישראל אינו נהרג על העוברים, ואע"פ שאיסורא איכא בהריגת עוברים כמ"ש התוס' בסנהדרין נט., מ"מ הדין הוא שפיקו"נ דוחה איסור זה, דלא שייך בזה "מאי חזית דמא דידך סומק טפי", וכמבואר במשנה באהלות פ"ז מ"ו דהאשה המקשה לילד מחתכין את העובר במעיה בשביל להציל אותה, והטעם משום דכל זמן שלא יצא ראשו לאו נפש הוא כמ"ש רש"י בסנהדרין עב:, וא"כ הוא הדין כשגוי אומר לו להרוג עוברים דיעבור ואל יהרג, וכ"כ המנ"ח במצוה רצ"ו. [וכל זה לדעת רש"י בסנהדרין שם, אבל לדעת הרמב"ם רוצח פ"א ה"ט ההיתר להרוג את העובר הוא מדין "רודף" מפני שהוא מסכן את האם, וזה לא שייך היכא שגוים ציוו להרוג את העובר].
אמנם יש לדון לפי הסוברים שהאבות לא יצאו מכלל בני נח, איך הדין בבני נח האם חייב למסור נפשו על הריגת עוברים או לאו [היינו לפי"ד הפר"ד הנ"ל דבשפיכות דמים גם לב"נ הדין הוא שיהרג ואל יעבור]. ומקום הספק בזה הוא, משום דבני נח נהרגים על רציחת עוברים, חזינן שבדיני בני נח עובר ג"כ מיקרי נפש, וא"כ אפשר דבבני נח ליכא ההיתר של פיקו"נ על רציחת עובר.
והנה במנ"ח שם מסתפק היאך הדין בבני נח לגבי אשה המקשה לילד, האם מותר ג"כ לחתוך העובר שבמעיה להצלת האם, או דבבני נח שאני כיון שנהרגים על העוברים. והביא שהתוס' בסנהדרין נט. נסתפקו בזה. ובביאור הספק כתב המנ"ח שם, דיש לדון האם איסור הריגת עוברים לבני נח חשוב כרציחה גמורה, או דהוי כמו איסור אחר ואין לזה חומר של "שפיכות דמים", ועי"ש דנפק"מ ג"כ לגבי דין רודף. ולכאורה יש לומר באופ"א, דאפילו אם הוי איסור רציחה, מ"מ יש לומר דנפשו של אדם שנולד חשובה יותר, דהוי נפש גמורה, וממילא לא שייך בזה הסברא ד"מאי חזית דמא דידך סומק טפי".
ויש להוסיף בביאור הדברים דיש לחקור בזה שבן נח נהרג על העוברים, האם הטעם הוא משום שבדיני בני נח עובר נחשב נפש גמורה, ושלא כדיני ישראל, ומקור החילוק בין דיני ישראל לדיני בני נח בזה הוא או משום דקרא ד"שופך דם האדם באדם" דילפינן מיניה להריגת עוברים נאמר לבני נח ולא נשנה בסיני כמ"ש הנוב"י תנינא חו"מ סי' נ"ט, או משום דילפינן דבישראל פטור מדכתיב "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" דחייב לשלם ופטור מן המיתה כמ"ש הרמ"ה בסנהדרין נז: עי"ש. או דבאמת אין חילוק בדין בין דיני ישראל לדיני בני נח בנידון האם עובר נקרא נפש, דהרי גם בדיני ישראל דאינו חשוב נפש, מ"מ איכא איסורא להרגו כמ"ש תוס' שם, אלא דבישראל איכא איסור בלא חיוב מיתה, ובבני נח כל דבר שהוא אסור יש עליו ממילא חיוב מיתה שהרי ב"נ נהרג על כל דבר שנצטוה עליו דאזהרתו זו היא מיתתו. ואם נאמר כצד השני א"כ גם בבני נח שנהרג על העוברים, מ"מ יש חילוק בין נפשו של עובר, לנפשו של אדם שנולד שחשובה "נפש" גמורה, ולכן לענין "מאי חזית" עדיפא נפשו של האדם הילוד.
ותיראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים (א יז)
בפרשת דרכים דרוש ב' כתב שמן הדין היו חייבות למסור את נפשן ולא לשמוע בקול פרעה, דהרי איסור רציחה הוא ביהרג ואל יעבור, ואע"פ שבני נח לא נצטוו על קידוש ה' וגם בעבודה זרה וגילוי עריות דינם ביעבור ואל יהרג, מ"מ לענין שפיכות דמים דהוי סברא משום דמאי חזית דמא דידך סומק טפי, אף בבני נח הדין הוא שיהרג ואל יעבור.
ויש לדון דהנה כתבו המפרשים דהא דאמר להם פרעה "וראיתן על האבנים", היינו שיהרגום קודם שהם נולדים בעוד שהם עוברים. והנה אם האבות יצאו מכלל בני נח להקל, הרי ישראל אינו נהרג על העוברים, ואע"פ שאיסורא איכא בהריגת עוברים כמ"ש התוס' בסנהדרין נט., מ"מ הדין הוא שפיקו"נ דוחה איסור זה, דלא שייך בזה "מאי חזית דמא דידך סומק טפי", וכמבואר במשנה באהלות פ"ז מ"ו דהאשה המקשה לילד מחתכין את העובר במעיה בשביל להציל אותה, והטעם משום דכל זמן שלא יצא ראשו לאו נפש הוא כמ"ש רש"י בסנהדרין עב:, וא"כ הוא הדין כשגוי אומר לו להרוג עוברים דיעבור ואל יהרג, וכ"כ המנ"ח במצוה רצ"ו. [וכל זה לדעת רש"י בסנהדרין שם, אבל לדעת הרמב"ם רוצח פ"א ה"ט ההיתר להרוג את העובר הוא מדין "רודף" מפני שהוא מסכן את האם, וזה לא שייך היכא שגוים ציוו להרוג את העובר].
אמנם יש לדון לפי הסוברים שהאבות לא יצאו מכלל בני נח, איך הדין בבני נח האם חייב למסור נפשו על הריגת עוברים או לאו [היינו לפי"ד הפר"ד הנ"ל דבשפיכות דמים גם לב"נ הדין הוא שיהרג ואל יעבור]. ומקום הספק בזה הוא, משום דבני נח נהרגים על רציחת עוברים, חזינן שבדיני בני נח עובר ג"כ מיקרי נפש, וא"כ אפשר דבבני נח ליכא ההיתר של פיקו"נ על רציחת עובר.
והנה במנ"ח שם מסתפק היאך הדין בבני נח לגבי אשה המקשה לילד, האם מותר ג"כ לחתוך העובר שבמעיה להצלת האם, או דבבני נח שאני כיון שנהרגים על העוברים. והביא שהתוס' בסנהדרין נט. נסתפקו בזה. ובביאור הספק כתב המנ"ח שם, דיש לדון האם איסור הריגת עוברים לבני נח חשוב כרציחה גמורה, או דהוי כמו איסור אחר ואין לזה חומר של "שפיכות דמים", ועי"ש דנפק"מ ג"כ לגבי דין רודף. ולכאורה יש לומר באופ"א, דאפילו אם הוי איסור רציחה, מ"מ יש לומר דנפשו של אדם שנולד חשובה יותר, דהוי נפש גמורה, וממילא לא שייך בזה הסברא ד"מאי חזית דמא דידך סומק טפי".
ויש להוסיף בביאור הדברים דיש לחקור בזה שבן נח נהרג על העוברים, האם הטעם הוא משום שבדיני בני נח עובר נחשב נפש גמורה, ושלא כדיני ישראל, ומקור החילוק בין דיני ישראל לדיני בני נח בזה הוא או משום דקרא ד"שופך דם האדם באדם" דילפינן מיניה להריגת עוברים נאמר לבני נח ולא נשנה בסיני כמ"ש הנוב"י תנינא חו"מ סי' נ"ט, או משום דילפינן דבישראל פטור מדכתיב "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" דחייב לשלם ופטור מן המיתה כמ"ש הרמ"ה בסנהדרין נז: עי"ש. או דבאמת אין חילוק בדין בין דיני ישראל לדיני בני נח בנידון האם עובר נקרא נפש, דהרי גם בדיני ישראל דאינו חשוב נפש, מ"מ איכא איסורא להרגו כמ"ש תוס' שם, אלא דבישראל איכא איסור בלא חיוב מיתה, ובבני נח כל דבר שהוא אסור יש עליו ממילא חיוב מיתה שהרי ב"נ נהרג על כל דבר שנצטוה עליו דאזהרתו זו היא מיתתו. ואם נאמר כצד השני א"כ גם בבני נח שנהרג על העוברים, מ"מ יש חילוק בין נפשו של עובר, לנפשו של אדם שנולד שחשובה "נפש" גמורה, ולכן לענין "מאי חזית" עדיפא נפשו של האדם הילוד.
◆ ◆ ◆
בתוס' בסנהדרין שם הקשו, לפי הצד שבבני נח אסור לחתוך העובר להצלת האם, מי איכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור, ועי"ש מה שתירצו בזה. וראיתי מעירים בזה, דהנה יש לחקור האם לרופא נכרי מותר להרוג עובר לצורך הצלת האם שהיא ישראלית, ולכאורה יש לדון דכשהותרה הריגת העובר משום פיקוח נפש, שנדחית נפשו משום נפש האם, שוב מותר גם לנכרי להציל. אך א"כ לא היה קשה קושיית התוס' כלל, דהא מה שמותר לישראל דהיינו הריגת העובר הישראלי לשם הצלת האם הישראלית, מותר גם לנכרי לעשות, דאין זה תלוי בעושה המעשה אלא בולד והאם, וא"כ לא שייך "מי איכא מידי". [ולהיפך כאשר האם והולד נכרים, יש לדון שבלא"ה אסור לרופא ישראל להרוג העובר להצלת האם, שהרי איכא בזה איסור רציחה לישראל, דאע"פ שאין חיוב מיתה על הריגת נכרי מ"מ איכא לאו דרציחה כמבואר במכילתא משפטים עה"פ וכי יזיד איש, ואין כאן היתר של פיקו"נ דלישראל לא הותרו איסורים לצורך הצלת נכרי, וצ"ע בזה]. וצ"ל דבאמת לנכרי אסור לחתוך העובר להצלת האם, משום דלגבי דידיה עוברים הוו נפש והוי ביהרג ואל יעבור, ותלוי בהרופא שבא לעבור על האיסור רציחה, ואין זה תלוי בהאם והולד.
