יציאת שבת בזמן ר"ת - לומר לקטן

[הלכה צרופה]

ידוע כמה דיבר מרן רבינו זצ"ל על חשיבות יציאת שבת בזמן ר"ת, ואף האריך בהם בספריו הרבים.
הנה יש לעיין האם מותר לאדם ששומר ר"ת לומר לבנו לעשות מלאכה האסורה מהתורה (כמו הדלקת האור) בזמן יציאת שבת של הגאונים. דהנה מצד אחד בנו אינו מצווה אלא מדין חינוך, אבל על אביו של הלכה של שביתת בנו הקטן שמלבד איסור ספייה לקטן, נאמר איסור נוסף מצד שביתת בנו כאמור.
ועל כן עד כמה שהוא מחמיר ביציאת שבת בזמן ר"ת, וחושש לאיסור סקילה בפרט שהרבה הרבה מרבותינו הראשונים ס"ל כוותיה, וכך פסק מרן השו"ע, א"כ כמו שבשבת, לא אומר לבנו הקטן לעשות מלאכה, כך גם בין זמן הגאונים לר"ת, הוא חשש סקילה, ויש להחמיר בדבר, וכיון שהוא מן החוששים בדבר, שוב חזר הדין של שביתת בנו ?
ואולי יש מקום לחלק בין אם מוציא שבת בזמן ר"ת בתורת חומרא בעלמא, שאז יותר לו לומר לקטן להדליק את האור, אבל אם נוהג להוציא שבת כר"ת מעיקר הדין, אזי יהא אסור לומר לו.
[ואגב בענין זה הוקשה לי שהרי מרן זצ"ל בעצמו, כתב (חזון עובדיה חנוכה עמוד קפז) לחלק אם נוהג בתורת חומרא או נוהג כר"ת מעיקר הדין לענין אם מותר לומר לחבירו לעשות מלאכה עבורו. והנה באורחות מרן ח"ג העיד בנו הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, שהיה מבדיל לפני צאת שבת של ר"ת, והיה מדליק את הנר ע"י קטן. ותמוה שלפי"ז יוצא שמרן אחז שיציאת שבת כר"ת אינה אלא בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, אבל צ"ע שהרי בספריו מבואר שחשש בזה מעיקר הדין בגלל חשש איסור סקילה. וגם לא מסתבר כלל שיכתוב על כך כל כך הרבה בספריו יבי"ע חזו"ע הליכ"ע ועוד, וגם יתריע על כך בשיעורים הרבה, ומאידך יסבור שאינו אלא חומרא.
עוד תמוה מדוע ביקש מרן רק מקטן ולא מגדול שלא שומר ר"ת, ומאי שנא ?
ואין לומר שאה"נ סבר שיציאת שבת כר"ת היא מעיקר הדין, ולכן ביקש רק מקטן, דמ"ש קטן מגדול, והוא כאילו ביקש מקטן שידליק לו בזמן הגאונים].
תודה רבה לרב הגאון שליט"א. מצפה לתשובתו המאירה של כבוד הרב
מחילה על אריכות הדברים

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
שלום וברכה,
מה שהערת על ההיתר והמנהג שהגדול שמחמיר להוציא שבת כר"ת, אומר לקטן לעשות עבורו, ואף באיסורי תורה. הערת יפה דלכאורה כיון שמחמיר כר"ת, יש לו להחמיר מדין שביתת בנו, שזהו עבור הגדול איסור תורה כשהקטן עושה לדעתו ורצונו של הגדול. וכן מבואר באמת בכמה מקומות, ומהם בחזו"ע שבת ח"ד (קכה) ועוד, ע"ש.
אולם ממה שכתבו האחרונים בכמה דינים (וכגון בחזו"ע ח"ד הנ"ל עמ' קכו, ועוד מקומות), שכאשר אין ההיתר ברור לגבי הגדול, ויש לחוש בו לאיסור תורה, מ"מ במקום צורך יש מקום להתיר לקטן בהוראת שעה, עי' עליהם. וכמו"כ מן הכלל דאמרינן כל שהוא מחלוקת בגדול, יש להקל במקום צורך ודחק שהקטן יעשה עבור הגדול. ולא חששו משום שביתת בנו, אף שלגבי דידיה אסור, ובנו כמותו לכאורה לענין שביתת שבת. לפ"ז נראה דס"ל לפוסקים, דהגם שהאדם מצווה על שביתת בנו, אולם הציווי הוא לפי מה שהוא קטן. והיינו, דכשהאיסור הוא ברור, אין להקל בזה בין בדאורייתא ובין בדרבנן. דקטן כגדול לענין זה דמה שאסור אסור. אולם אם אין האיסור מבורר, הנה מאחר דכל האיסור לגבי הקטן הוא מתורת שביתה, שיקיים כראוי למען ינוח, א"כ כל שמקיים למען ינוח לפי מה שהוא, אין על הגדול איסור למען ינוח. ומעתה, כמו שלהבדיל אצל בהמה אין איסור במה שתולשת מאכלה וחורשת ועושה עוד מלאכות בדרך הילוכה ואכילתה ושאר עיסוקיה, אף שבבעלים שלה הם איסורי תורה, דבדין שביתה שלה למען ינוח כתיב, וזה נייחא שלה, וכמבואר בתוס' ובעוד ראשונים. א"כ הוא הדין להבדיל אצל השביתה שמצווה הגדול על הקטן, דמכיון שלגבי קטן אנו מקילים בספיקות, א"כ הספקות אצל קטן הם בכלל נייחא שלו, ורק בוודאי איסור אינו נייחא גם לקטן. דלעולם משערינן בזה שאנו מצווים על מצוותו, האם לגבי דידיה מה עשה הוי נייחא או לא. ולא בדידן משערינן לאסור שיעשה עבורנו אם אינו נייחא לגבי דידן.
כך נלפע"ד ליישב בזה. ואם שגיתי איתי תלין משוגתי.

ומה שהוקשה לך בהנהגת מרן רבנו הגדול זיע"א דמספריו משמע דנקיט כר"ת מעיקר הדין ולא רק בתורת חומרא, ולמעשה ראינו שהסתייע באחרים כשהוצרך כאילו הוא רק מתורת חומרא.
הנה פשוט וברור הוא שאין ביד האדם להחליט ולקבוע אם ינהג כר"ת מתורת חומרא או מן הדין. לפי שהדין הוא אחד, או מותר או אסור. ואם אסור, אז כולם חייבים מן הדין. ואם מותר, אז לכל היותר אפשר לנהוג מתורת חומרא.
אלא שהדבר תלוי במקומות, שבמדינות שאין מנהג כהגאונים, שם חייבים לעשות כפי הדין העולה ע"פ כללי הפסיקה, והיינו כדעת רוב ככל הראשונים, ומרן הש"ע, שביארו הסוגיא ופסקו כדעת ר"ת. ושם הוא מן הדין הגמור. ורק רשאים לנהוג לחומרא כהגאונים כגון בכניסת השבת וכדומה, בתורת חומרא. ואילו בארץ ישראל ושכמותה שנהגו כדעת הגאונים, שבצאת הכוכבים נידון כלילה וודאי, בין להקל בין להחמיר, בזה אין רשות לנהוג קולא כדעת רבנו תם כגון בכניסת השבת. אבל רשאי לנהוג כדעת רבנו תם לחומרא, והיינו ביציאת השבת. וכן השיב מרן זיע"א בעצמו בחזו"ע שבת ח"א ובעוד מקומות לגאון רבי שלום משש זיע"א, על ענין זה ממש, וביאר דמה שהבין הגר"ש משש בדעתו שכאילו אסר מן הדין להוציא קודם ר"ת טעות היא בידו, שמעולם לא אמר אלא בלשון "חובה קדושה" שהוא לשון חומרא חשובה וראויה, אבל לא מן הדין, ע"ש.
אמור מעתה, שכל איש ישראל אשר משכן כבודו בארץ ישראל, לא שייך אצלו שינהג כרבנו תם מצד הדין, אלא שייכת אצלו חומרא חשובה לנהוג כרבנו תם ורוב הראשונים ביציאת השבת וכדומה.
(ומ"ש בחזו"ע חנוכה עמ' קפז שהוא נוהג להדליק נר חנוכה אחר צאה"כ דר"ת, ולא אמר לאשתו להדליק בזמן הגאונים, אף שנהג כר"ת רק מתורת חומרא, א"ז סותר למ"ש אח"כ שהנוהג כר"ת בתורת חומרא יכול לומר לאשתו להדליק בזמן הגאונים, דלא כתב אלא ש"יכול" לומר לאשתו להדליק בגאונים, והיינו כשהיא לא מחמירה ר"ת והם חפצים שלא להתעכב בענייניהם מחמת ההדלקה וכיו"ב, אבל לעולם גם הנוהג כר"ת בתורת חומרא בוודאי עדיף לו ולרעייתו כמותו להמתין לר"ת לנר חנוכה, ולכן כך היה נוהג בעצמו, ודו"ק).

ומה שביקש מרן זיע"א מבוקשו מקטן ולא מגדול, בוודאי שעדיף ע"י קטן דקיל טפי, וכנ"ל. אבל באמת כאשר הוצרך לגדול, וכגון להיכנס לרכבו ולנסוע, נסתייע בגדול שפתח לו הדלת וכדומה כנודע.

בברכה רבה

 

[הלוי]

עד שאתם דנים בזה יש קודם כל לברר אם בכלל הפירוש בר''ת הוא כמו שמיחסים לו, שהרי יש הרבה שכתבו שר''ת חידש ששקיעה ראשונה היא קודם השקיעה באופק שלוש מיל ורביע ונמצא א''כ שלענין הלכה אין מחלוקת בין הגאונים לר''ת. ומרן זיע''א לא עמד בענין זה בספרו יביע אומר, ורק הרב יצחק והרב דוד עמדו בזה בספריהם. אך לענ''ד העיקר הוא שאין מחלוקת בזה כי יש הרבה ראיות לכך מהראשונים והאחרונים וממרן הב''י שכך הבין, ורוב ככל הדחיות שכתבו בזה לענ''ד הם דחוקים מאד ואין שום ענין להדחק ולהעמיד את הדברים במחלוקת אלא אדרבה עדיף לומר שאין מחלוקת כידוע. והנני מצרף מה שכתבתי בזה וכל ת''ח ישפוט בעיני שכלו אם הדברים נכונים.

 

[מורשת מרן]

עד שאתם דנים בזה יש קודם כל לברר אם בכלל הפירוש בר''ת הוא כמו שמיחסים לו, שהרי יש הרבה שכתבו שר''ת חידש ששקיעה ראשונה היא קודם השקיעה באופק שלוש מיל ורביע ונמצא א''כ שלענין הלכה אין מחלוקת בין הגאונים לר''ת. ומרן זיע''א לא עמד בענין זה בספרו יביע אומר, ורק הרב יצחק והרב דוד עמדו בזה בספריהם. אך לענ''ד העיקר הוא שאין מחלוקת בזה כי יש הרבה ראיות לכך מהראשונים והאחרונים וממרן הב''י שכך הבין, ורוב ככל הדחיות שכתבו בזה לענ''ד הם דחוקים מאד ואין שום ענין להדחק ולהעמיד את הדברים במחלוקת אלא אדרבה עדיף לומר שאין מחלוקת כידוע. והנני מצרף מה שכתבתי בזה וכל ת''ח ישפוט בעיני שכלו אם הדברים נכונים.

שלום להרב @הלוי
המדור "שאל את הרב" לא מיועד לפלפולים ודיונים ממושכים.
בשביל זה יש מדור מיוחד של "בית המדרש".
נא להקפיד על כך למען הסדר הטוב.
חזק ואמץ!

 

[הלכה צרופה]

יש שרצו להביא ראיה מהא דמצינו בפוסקים והמקור לזה בספר מקור חיים לבעל החוות יאיר דאם קיבל שבת אסור לומר לבנו לעשות מלאכה, והוא בכלל שביתת בנו (אף שמותר לומר לאחר לעשות עבורו מלאכה). וה"ה הכא שאסור לומר לבנו.
האם הנידון דומה לראיה ?