דוגמא לשאלה:
למה כתוב "ויצא יעקב מבאר שבע"? מה איכפת לי מאיפה יצא? וחוץ מזה שגם ככה אני כבר יודע שהוא היה בבאר שבע, אז למה כתבו את זה?
תשובה:
שאלתך נוגעת לפירוש מקובל וידוע הניתן לפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע" (בראשית כח, י), המספק מענה לשאלה מדוע התורה מדגישה את מקום יציאתו, אף על פי שיעקב כבר היה בבאר שבע והיעד (חרנה) הוא העיקר.
על שאלה זו, מדוע נאמר "ויצא יעקב מבאר שבע" כאשר לכאורה היה מספיק לכתוב רק "וילך יעקב חרנה", משיב רש"י בשם המדרש:
- יציאת צדיק עושה רושם: כתיבת "ויצא יעקב מבאר שבע" באה ללמד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם.
- הסבר הרושם: כאשר הצדיק נמצא בעיר, הוא הודה (הדרו), זיוה (יופיו) והדרה (תהילתו) של המקום. כשהוא עוזב, "פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה". דוגמה דומה לכך מוזכרת במגילת רות לעניין נעמי ורות, שנאמר: "ותצא מן המקום" (רות א ז).
הסיבה להדגשת יציאתו של יעקב דווקא:
התמיהה עולה ביתר שאת, שכן מצינו שאצל אברהם ויצחק לא כתבה התורה בלשון יציאה דומה, אלא רק "וילך".
- השוואה לאברהם אבינו: ה"כלי יקר" שואל מדוע רושם זה נרשם רק אצל יעקב. תשובתו היא שכאשר אברהם עזב את חרן, הוא יצא עם כל משפחתו ולא נשארו שם צדיקים שירגישו את החסר. לעומת זאת, כשיעקב יצא, נשארו יצחק ורבקה, והם חשו את החלל הרוחני ואת המחסור באווירה הטובה שהשאיר אחריו.
- אווירת הקדושה של יעקב: יעקב אבינו מתואר כ"איש תם יושב אהלים". כל עוד הוא שהה בעיר ולמד תורה בבית המדרש, הוא הקרין אווירת קדושה על כל באר שבע. לכן, התורה מדגישה את "ויצא יעקב", כדי לומר שאפילו יציאתו של אדם כזה, שכל היום ישב ולמד בבית המדרש, עשתה רושם על העיר כולה.
- שמחת הרשעים: בעוד שאת יציאת אברהם לא הרגישו הרשעים שנשארו בחרן, ואף שמחו על יציאתו, בבאר שבע הרגישו התושבים את השינוי לרעה עם עזיבתו של יעקב.
לסיכום, אף על פי שידענו שיעקב היה בבאר שבע, התורה הקפידה לציין את יציאתו משם כדי
ללמד עיקרון יסודי על כוחו והשפעתו הרוחנית של הצדיק על סביבתו. ניתן לראות זאת כתמרור המורה על כך שנוכחות רוחנית אינה נמדדת רק במעשים גלויים, אלא גם בעצם קיומו של הצדיק במקום.
