(עכ"פ, כעת אני רואה שמי שממש חלק להדיא שם על הדברים הוא @בדרכי אבות, ואתה רק סידרת הדברים קצת ברמז, ואכמ"ל)
דברי הם דברי הילקוט יוסף בכמה מקומות, ועל מנת שלא יחשדוני בדבר שאינו אעתיק לפניכם את דברי הרשל"צ שליט"א:
בשו"ת יבי"א ח"ט (יו"ד סי' כ', בחאו"ח סי' קח) כתב דמרא דשמעתתא לומר סב"ל נגד מרן הוא מרן החיד"א, ועיקר הכלל הזה שחידש לנו מרן החיד"א רבים מהאחרונים לא ס"ל הכי. ושם כתב שאדם שנהג מנהג לברך ע"פ מש"כ מרן בשו"ע, ולא ידע שיש חולקים על מרן, ושוב נודע לו שיש מן הראשונים ומן האחרונים שחולקים על מרן, יכול להמשיך במנהגו לברך, כיון שאנו קבלנו הוראות מרן. ולא מהדרינן עובדא. שבעיקר דינו של מרן החיד"א דאמרינן סב"ל אפי' נגד מרן, אין הדבר מוסכם, שרבים מן האחרונים סוברים לפסוק כדעת מרן אף בברכות, ולהורות לברך לכתחלה כדעת מרן וכו', ולכאורה כן היה ראוי לפסוק וכו'. אך מה נעשה שרוב האחרונים הסכימו בזה לדברי החיד"א וכו'.
היינו שהכלל של סב"ל נגד מרן הוא כלל מחודש, נגד דעת הרבה גדולים, וגם הוא דבר חדש שלא נהגו בו כמה וכמה דורות אחרי מרן, שכיון שקבלנו הוראות מרן הרי כן הוא גם בענין ברכות. ורק החיד"א הוא שחידש לנו כן בשם רבותיו, ורבים חלקו ע"ז, אלא שבני הדורות במשך הדורות רצו להחמיר בברכות משום חומר וכו' ע"ש.
ועוד כתב בדף נז' וז"ל הנה לא הבחין שמרן אאמו"ר בכמה מקומות נסתמך על מה שעיקר הכלל של סב"ל נגד מרן אינו מוסכם,
ומצד הסברא הרי קיבלנו הוראות מרן לגמרי, וכ"ד רבים מהאחרונים הקדמונים, רק שפשטה הוראה להחמיר בזה כדעת רבותיו של החיד"א, שחידשו לנו שאומרים סב"ל נגד מרן, ולכן סמך על האחרונים שכתבו לסמוך על הרדב"ז אם מרן פסק להכשיר המצוה עכ"ל
ועיין עוד מהקדמה לילקוט יוסף ט"ו בשבט וז"ל
אלא שבדורות מאוחרים נתפשט המנהג כדעת רבותיו של החיד"א להחמיר הרבה בחשש ברכות ולומר סב"ל אפי' נגד מרן, מחומר איסור ברכה לבטלה וכו'
ועוד כתב בהמשך גם בשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח סי' ז') וכן בהליכו"ע (פר' וירא הע' ז') כתב
שהרי מרן החיד"א הוא שחידש לנו בשו"ת חיים שאל ח"ב (סימן טו) דאף שהעושה כדעת מרן בברכות אין מוחים בידו,
שהרי קבלנו הוראות מרן, מ"מ העיקר לחוש בעניני ברכות לדברי האחרונים שחולקים על מרן, ואינו מברך, ושכן קבל מרבותיו ע"ש. ונמשכו אחריו רבו האחרונים, אולם החיד"א עצמו וכו'.
