לאחר כל הדו"ד נבאר בקצרה את ההבנה הבהירה והמבין יבין,
כח אחר מעורב בו הוי טעם וסיבה (או להקל או להחמיר יעוי’ תוס’ ה’ ב’) דווקא בהיכי תימצות שהאדם עצמו פעל את הנזק אלא שכח אחר מעורב בו,
וביתר ביאור, כ"מ דאיכא למימר דאיכא כח אחר מעורב בו היינו דווקא שהכח אחר הוא "מעורב" אך היכא דהכח אחר הוא פעל הנזק וללא שייכות כלל לבעליו, וכגון ב"ח דהוה דבר עצמאי עם רצונות וחשקים משלו ואין שייך כלל לשייכו ןבעליו כיוון דאין הוא שייך כלל לנזק וכפי שלא נאמר דעבד שמזיק איכא בזה כח אחר,
אלא דחידשה תורה דאיכא חיוב מחודש על ממונו בסיבת מה שהם ממונו, והיינו דאע"פ דשורו הוי דבר עצמאי ואין הוא מגיחו או משיכו בניזק ואעפ"כ חייב מחמת שעליו מוטל השמירה על ממונו ומחוייב למונעו שלא יזיק,
ולפמשנ"ת אי"ז קו’ כלל מ"ט לא חשיב כח אחר מעורב בו בשורו, כיוון שהיא גופא מה שחייבתו תורה על הכח אחר מעורב בו, משא"כ בעלמא דאמרינן דחייב על מה שכח אחר מעורב היינו דווקא בדבר שמתייחס אליו וכגון אש דהוא הבעיר או דהויא שלו דחייב אע"פ דאין הוא עשה הנזק וכן לא הויא כשורו דאזיל מעצמו והוי דבר עצמאי דע"ז גופא חייב, וא"כ חזינן דחייבתו תורה על הבערתו או על הנחתו וכל כה"ג אע"פ שאין הנזק ישיר ממנו אלא ע"י כח אחר, משא"כ בשור דהחיוב הוא רק על הכח אחר דכיוון דהוי כח אחר חייב, וביותר כפי שנכתב לעיל אי"ז כח אחר כלל דאין הוא נלווה לדבר נוסף בכדי לחייב אלא הוא עמנו החיוב.
ותן לחכם ויחכם עוד.
