מדוע התירו דבר האבד בחול המועד?

[גרינפלד]

כתב הריטב"א (מו"ק י"ג א'):

טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחה ושלא למעט בשמחת הרגל, ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד כדי שלא יהא דואג על אבדתו וימנע משמחת י"ט וכן התירו שכר פעולה שאין לו מה יאכל.​

והנה הריטב"א ס"ל דמלאכת חוה"מ דאורייתא.
וכעי"ז כתבו הראבי"ה והמהרי"ל, ואולי שם הלשון כדי שיוכל ללמוד תורה,
וכמדומה שהם ס"ל שמלאכת חוה"מ דרבנן.



אמנם מהגראי"ש גריינימן שליט"א שמעתי, שיש לבאר שטעם ההיתר הוא, כי ימי חול המועד הינם ימי מנוחה,
וגם אדם שנח - אם יש לו דבר שמוכרח לעשותו, עושה, ואין זו סתירה למנוחה;
ובזה מבואר דברי הגמ' (כריתות ט' א') שיש מ"ד שגר תושב צריך לשמור שבת כמו שישראל שומר חול המועד,
ולכאורה לריטב"א - ע"כ שם זהו טעם אחר.



ועי' מה שכתבתי בזה כאן.