מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויתלו את המן על העץ (ז י)
בפירוש המיוחס לרמב״ם על מגילת אסתר, הביא (וכפי הנראה מקורו במדרש שאין ידוע לנו) שכל ישראל התאספו בשעת תלית המן, והכהנים תקעו בחצוצרות, ורמז לנו אלקים יתעלה רמז על זה בדין התורה, "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", "על הצר" הוא איש צר ואויב, "הצורר אתכם" הוא צורר כל היהודים, ע״כ.
ולכאורה יפלא הרי תקיעת חצוצרות במלחמה היא בעת צרה, ומה עניינה כעת בשעת התשועה.
ונראה לבאר לפי מש״כ תלמידי רבינו יונה על הרי״ף ברכות ח. שהביאו דברי בה״ג דעל כל צרה וצרה שנעשה לישראל נס עליה, אם הוא בכינופיא של כל ישראל אומרים הלל על אותו הנס, וכתב שם "ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל, דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וגו׳, אבל בנס שנעשה ליחיד לא התקינו לומר הלל", ע״כ.
ולכאורה יפלא מה השייכות של האי קרא ד״וכי תבואו מלחמה" וגו׳ להלל, הרי האי קרא מיירי בתקיעת חצוצרות בשעת הצרה עצמה בתורת בקשה ותפילה.
ומבואר מדבריהם דבהאי קרא נכלל ענין תקיעת חצוצרות בין בשעת הצרה של המלחמה, ובין בתורת הודאה לאחר מכן כשנושעו מאויביהם בתורת שמחה והלל והודאה.
ועי׳ בדברי הימים ב כ כז "וישובו כל איש יהודה וירושלים ויהושפט בראשם לשוב אל ירושלים בשמחה כי שמחם ה׳ מאויביהם, ויבאו ירושלים בנבלים ובכנורות ובחצוצרות אל בית ה׳". והיינו דזה היה מדין תקיעת חצוצרות של שמחה על נצחון המלחמה, וכנ״ל.
[ומה שלמדו תלמידי רבינו יונה מ"חצוצרות" ל"הלל", כבר מצינו כעין זה בדברי הרמב״ן בהשגותיו על סה״מ להרמב״ם שורש א׳, שכתב לצדד שדין הלל במועדים הוא מן התורה מקרא ד״וביום שמחתכם וגו׳ ותקעתם בחצוצרות", שהוא מלמד על שירה בכלי ובפה עי״ש, וכמו כן למד רבינו יונה מתקיעת חצוצרות של תשועה במלחמה לדין "הלל" על תשועה מן הצרה].
ולפי״ז אתי שפיר דברי המיוחס לרמב״ם הנ״ל, שבשעת תלית המן שהוא היה תשועה של כל ישראל, תקעו הכהנים בחצוצרות, מדין תקיעות בשעת התשועה, וכנ״ל.
ולפי דברי תלמידי רבינו יונה מבואר היטב הא דאמרינן במגילה יד. שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ (ורק עד שלא נכנסו לארץ או לאחר שגלו אז הוכשרו), ולא מצינו שום מקור לדין זה, אמנם להנ״ל מבואר, כיון דמקור מצות שירה על הנס הוא מהאי קרא דכתיב ביה וכי תבואו מלחמה "בארצכם", משמע דוקא בארץ, ועי׳ בכל זה.
ויתלו את המן על העץ (ז י)
בפירוש המיוחס לרמב״ם על מגילת אסתר, הביא (וכפי הנראה מקורו במדרש שאין ידוע לנו) שכל ישראל התאספו בשעת תלית המן, והכהנים תקעו בחצוצרות, ורמז לנו אלקים יתעלה רמז על זה בדין התורה, "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", "על הצר" הוא איש צר ואויב, "הצורר אתכם" הוא צורר כל היהודים, ע״כ.
ולכאורה יפלא הרי תקיעת חצוצרות במלחמה היא בעת צרה, ומה עניינה כעת בשעת התשועה.
ונראה לבאר לפי מש״כ תלמידי רבינו יונה על הרי״ף ברכות ח. שהביאו דברי בה״ג דעל כל צרה וצרה שנעשה לישראל נס עליה, אם הוא בכינופיא של כל ישראל אומרים הלל על אותו הנס, וכתב שם "ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל, דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וגו׳, אבל בנס שנעשה ליחיד לא התקינו לומר הלל", ע״כ.
ולכאורה יפלא מה השייכות של האי קרא ד״וכי תבואו מלחמה" וגו׳ להלל, הרי האי קרא מיירי בתקיעת חצוצרות בשעת הצרה עצמה בתורת בקשה ותפילה.
ומבואר מדבריהם דבהאי קרא נכלל ענין תקיעת חצוצרות בין בשעת הצרה של המלחמה, ובין בתורת הודאה לאחר מכן כשנושעו מאויביהם בתורת שמחה והלל והודאה.
ועי׳ בדברי הימים ב כ כז "וישובו כל איש יהודה וירושלים ויהושפט בראשם לשוב אל ירושלים בשמחה כי שמחם ה׳ מאויביהם, ויבאו ירושלים בנבלים ובכנורות ובחצוצרות אל בית ה׳". והיינו דזה היה מדין תקיעת חצוצרות של שמחה על נצחון המלחמה, וכנ״ל.
[ומה שלמדו תלמידי רבינו יונה מ"חצוצרות" ל"הלל", כבר מצינו כעין זה בדברי הרמב״ן בהשגותיו על סה״מ להרמב״ם שורש א׳, שכתב לצדד שדין הלל במועדים הוא מן התורה מקרא ד״וביום שמחתכם וגו׳ ותקעתם בחצוצרות", שהוא מלמד על שירה בכלי ובפה עי״ש, וכמו כן למד רבינו יונה מתקיעת חצוצרות של תשועה במלחמה לדין "הלל" על תשועה מן הצרה].
ולפי״ז אתי שפיר דברי המיוחס לרמב״ם הנ״ל, שבשעת תלית המן שהוא היה תשועה של כל ישראל, תקעו הכהנים בחצוצרות, מדין תקיעות בשעת התשועה, וכנ״ל.
ולפי דברי תלמידי רבינו יונה מבואר היטב הא דאמרינן במגילה יד. שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ (ורק עד שלא נכנסו לארץ או לאחר שגלו אז הוכשרו), ולא מצינו שום מקור לדין זה, אמנם להנ״ל מבואר, כיון דמקור מצות שירה על הנס הוא מהאי קרא דכתיב ביה וכי תבואו מלחמה "בארצכם", משמע דוקא בארץ, ועי׳ בכל זה.
