ב"ה
שלום וברכה,
שאלה חשובה עד מאוד, ונוגעת ביסודות דרכי ההוראה של מרן זיע"א.
ובכן יש להבחין ממה נובעת הטענה "מה נדע ולא ידעו הם", ומתי היא שייכת.
ונראה שנובעת משני גורמים עיקריים. א. כשלא הביא כלום מן החדש בדעות הפוסקים באותה הלכה, וכן לא הביא מן החדש מבעלי הכללים לענין הכרעה, רק הציע מהלך אחר בהערכת והגדרת המציאות והבנת השיטות בסוגיא באופן שמוביל להכרעה אחרת. ב. כשהחכם שעליו משיג גדול ממנו בחכמה ובמנין באופן ניכר.
ובזה מתבארת טענתו של מרן הראש"ל שליט"א, שנאמרת בדבר שכבר דן בו חכם יחיד בדורו, ואחרוני הזמן לא מצאו איזה שיטות חדשות או דעות נוספות שיש בהם כדי לשנות ההכרעה "על פי דרכו של אותו חכם", אלא רק מחמת קושיות וטענות, או רעיונות ומהלכים חדשים בשיטות הקיימות, ובאים לבאר בשונה ולהכריע אחרת ממנו, בזה נאמר להם מה כבר מצאתם בקדמונים שלא ראה יחיד בדורו, שאתם מכריעים אחרת. קודמיכם ראו את הדברים שראיתם ולא ביארו כדבריכם, אדרבא מדבריהם הגעתם לאותם מקורות.
ולכן אדרבא, אל לכם לנסות ללמד אותם כיצד ללמוד, אלא להמשיך שושלת מסירת התורה בטהרה, להיות כל מגמתכם להעביר דברי רבותינו בלי שינוי, ללמוד דבריהם ולהתחקות אחר דרך הבנתם בטעמם ונימוקם, כיצד נכון להבין וללמוד ומדוע, ובזה עצמו הוא הנאה ויאה לחדש תובנות ולסלול דרכים כיצד להבין אמריהם ולירד לחקר בינתם, וחידושים אלו הן הם תפארתכם, והם חלקכם לחדש בתורה בחלק השייך להוראה, ואם יתקבלו בין החכמים שבדורכם, תובנותיכם ומסילותיכם בדברי רבותיהם של ישראל יחידי הדורות מעתיקי השמועה, ועד כמה שיתקבלו, בזה אתם חלק ממסירת התורה ומעתיקי השמועה לדורות הבאים. אבל לא תמאנו בהבנתם של יחידי הדורות ומנחילי התורה, לבחור לכם דרך אחרת בהבנת הקדמונים ולהכריע על פיה, שבזה אתם נוטים מדרך השכל אשר בחרה ההשגחה להנחיל לעמו ישראל.
[ואף שיש צד שאם היה החכם שומע דבריהם היה מקבל, אבל לפי האמת זהו הצד הרחוק יותר על דרך כלל, כמו שהנסיון מורה במעשים שבכל יום ובכל דור שאחר ההתבוננות נפרכים הטענות ע"פ המקורות, והחכם או שסמך על המבואר במקורות שציין, או שדבריו עשירים במקום אחר, וכן ע"ז הדרך. ויש אצלנו דוגמאות רבות לכך לא עת האסף. וק"ו אצל מרן הראש"ל שליט"א שנוכח לזה פי כמה וכמה ממה שאנו הקטנים נוכחנו. ועכ"פ לנו כשעולים הצעות ומהלכים שונים בביאור שיטות הסוגיא ובהכרעה, אין את הכח להחליט ולקבוע שבזה היה מודה החכם ומקבל הדברים, אדרבא הסבירות יותר שאינו כן. אא"כ במקרים שמתוך דברי החכם גופיה מוכח שלא הכריע אלא בשביל הכרח כזה או אחר, וניכר בעליל דבכה"ג שנתברר שאפשר ויותר נכון לבאר אחרת א"כ שוב אין הכרח, בזה אה"נ יש מקום לומר שניכרים הדברים מדבריו עצמו דאילו שמע היה מקבל הדברים. אבל כל כה"ג מוכרחים לקיים תשועה ברוב יועץ, ודווקא עם תלמידיו המובהקים של אותו חכם שחותרים בכל עוז עשרות בשנים אך ורק להבין אמריו, ולכן זכו לעמוד על דרכו כהוגן, כלשון רש"י (ע"ז ה: ) "לדעת סוף דעתו ותבונתו", ודו"ק. ותמיד מורים כדבריו אף כשלא ירדו לסוף דעתו, מהטעם שמה נדע ולא ידע הוא. ולכן כאשר ירדו לסוף דעתו ומבינים טעמו ונימוקו עמו, ואעפ"כ רואים שלפי ההצעה החדשה "נראה להם מדבריו גופא באותה סוגיא" שהיה מקבל את ההצעה בסבר פנים יפות ומשנה ההכרעה על פיה, בזה יש מקום לצדד לדברים ותו לא מידי. וכמו שאירע בכמה הלכות מעין זה, אם זה בטבילת תבניות חד"פ, וכן ביציאה לבית הכסא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומן, ופורים דרמות, ועוד כיו"ב, אף שבחלקם יש עוד נימוקים זולת הנ"ל ואכמ"ל].
אמור מעתה, שאחרי שמרן זיע"א, שהקיף בצעירותו את כל הש"ס והפוסקים ראשונים ואחרונים ובעלי הכללים באופן מבהיל כפי שההכירו בו זקני דורו ועמדו על טיבו מקרוב, אף שידע שארוכה הדרך לפניו ונקט בזהירות יתירה, אבל מקטפיה ידיע, וגם עמד על משנתו ותורתו של הגאון בא"ח באופן יסודי ומקיף שכמעט אין לו אח וריע כנודע ומפורסם, וכמו שידעו מזה רבותיו מקרוב, וזאת אחר בקיאות ועיון בש"ס ופוסקים ובעלי הכללים לאורך ולרוחב כאמור, כך שידע גם להבינו אל נכון יתר משאר בני דורו. ולכן גם היה מלמד שיעור בהלכה דווקא מהספר בא"ח, לאחר שהכין הדברים הדק היטב מכל תורתו של המחבר על בוריה ע"ג דברי הפוסקים. והיה כאשר תשיג ידו די השג מדברי פוסקים רבים נוספים באותה הלכה שפסקו אחרת מהבא"ח, או בכללים שונים המשפיעים על אותה הלכה, ויודע שלא הובאו בספרי הגאון בא"ח, א"נ שמוכח משיקוליו והכרחיו של הבא"ח שבסיבת ובידיעת אותם פוסקים או כללים שהביא כעת מן החדש היה שש לקראתם ומשנה ההכרעה, בכה"ג הוא שהיה מכריע אחרת. (ואף גם זאת אחר ההתייעצות עם חבריו ורבותיו). ולא שייך בזה מה ידע הוא שלא ידע הבא"ח, שהרי הביא די והותר ממה שלא הובא ולא חושב בחשבון דבריו של הבא"ח. ופשוט. ועוד, שלא הלך בדרך אחרת מהבא"ח אלא דווקא לפי הדרך שממנו ינק ולמד וקיבל יחד עם מה שינק ולמד וקיבל מיתר דברי הפוסקים מנחילי ההלכה. וכל זה איירי בצעירותו בראשית דרכו התורנית בשיעורים ופסקים, שאמנם היה כבר אז ניכר בו סימנים של יחיד בדורו ומקטפיה ידעו בו רבותיו, אלא שהיה יותר "בכח".
אולם לאחר עשרות שנים שהלך בדרך זו וזכה ונתקבל אצל כלל חכמי הדור שכבר עלה ונתעלה ונעשה יחיד בדורו בעצמו "בפועל", ונוכח להשגחה העליונה שהביאתו להיות בר סמכא בתורה גם מצד עצמו, ע"פ כל התורה שהקיף ויגע בה וקיבל וינק דווקא מדברי רבותינו הנ"ל, או אז ראה גם להביא דעתו ולהכריע ולפעמים אף לצדד לחלוק בדברים התלויים בסברא או בשיקול הדעת ע"פ מקורות נוספים אף שכבר הובאו בדברי קודמיו שעליהם חולק. אבל העוקב יבחן וימצא דכה"ג לא היה בצעירותו בתקופה שעליה התרעמו עליו, ודו"ק.
[ובאמת תמיד טענתי בפי, שמרן זיע"א לפחות בצעירותו מעולם לא "חלק" על בא"ח באופן שיטתי כפי שמציגים זאת, אלא רואים בעליל בחיבוריו על בא"ח (הליכו"ע ויבי"א ח"י ועוד), שכל השוני היה שהביא מדברי רבותינו הפוסקים באותן סוגיות הלכתיות, או מדברי רבותינו בעלי הכללים בכללי הפסיקה, מאותם חכמים שעליהם עצמם מסתמך ואזיל הגאון בא"ח לכל אורך הדרך. וממנו דוקא שאב את כל הדרך בלימוד ובהתייחסות לדברי רבותינו, ואת סגנון המו"מ ודרכי ההכרעה בין הפוסקים. אלא שהוסיף חכמה על דרך שכתב הגאון רבי יצחק קנפנטון זצ"ל (רבו של מהר"י אבוהב ועוד מגדולי אותו הדור, בסוף ספר דרכי הגמרא שלו, והובאו דבריו בשל"ה הקדוש ועוד) וז"ל: "אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים", ולכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים, כי דרך משל מי שאין לו ספרי התלמוד א"א שיהיה בקי בו, וכמו"כ מי שאין לו ספרי רפואה א"א להיות בקי בה. ולזה אמרו ז"ל מרבה ספרים מרבה חכמה, ופרש"י ז"ל על וקנה לך חבר (אבות פ"א מ"ו) חבר ממש, וי"א ספרים, כי הספר חבר טוב. והקורא בספרים שאולים הוא בכלל והיו חייך תלואים לך מנגד. ומי שיש לו ספרים, הם המביאים אותו לידי חכמה ודעת, כי היא חייך ואורך ימיך" האל ית' וזכנו לחכמתו ולספרים שלנו אמן, עכל"ק. ולכן גם הגאון בא"ח גופיה ברובי הדברים הנ"ל היה מודה ואזיל להכרעתו של מרן זיע"א ע"פ המקורות הנוספים הנ"ל. וכדרך שאנו אומרים קיבלנו הוראות מרן הש"ע בכל אשר יאמר, ואעפ"כ קי"ל שאם מצאנו ראשונים שלא היו לנגד עיניו של מרן הש"ע שאפשר ע"פ דרכו של מרן הש"ע ודבריו בסוגיא ניכר שהיה משנה ההכרעה, א"נ יש לצדד כן, שזוהי בעצמה דרכו ומשנתו של מרן הש"ע. וה"נ לגבי הבא"ח בדברים שחלק עליו מרן זיע"א. אבל לומר שמרן זיע"א בצעירותו היה חולק על הבא"ח הוא טעות בניסוח לענ"ד. אדרבא הוא היה דווקא מתלמידיו היותר מובהקים אמיתיים ונאמנים. ודו"ק.
ובהשגחה פרטית בדיוק השבת, אחר כותבי הנ"ל מערב שבת, אינה ה' לידי קובץ בית הלל ספר הזכרון אדר ב' תשע"ד עמ' ס"ו, במכתב מתאריך כ"ז טבת תשמ"ב, ביחסו לפסקי הבא"ח. ואגב אעתיק גם יתר לשונו לתועלת, וז"ל: נכון מאד ללמוד ש"ע עם המשנ"ב בכדי להבין היטב דברי הש"ע כראוי. אולם אין לסמוך למעשה על כל פסקי ההלכה שבמשנ"ב, כי פעמים רבות שהרב בעל המשנ"ב הולך אחר פסקי הרמ"א ואחרונים רבים נגד מרן הש"ע שקיבלנו הוראותיו וכו'. ולכן אחר שתלמוד דברי הש"ע עם המשנ"ב, צא ולמד בספר כה"ח שרו"כ דבריו בהלכה, אליבא דמרן, זולת במקומות מועטים שאין דבריו מחוורים להלכה. "וכן ראוי שתלמוד בספר בא"ח, כי ממנו תוצאות חיים, שרוב ככל דבריו אמיתיים ונכונים להלכה ולמעשה". ויש לחזור בע"פ אחר הפסקים, ולשננם היטב עד שיהיו שגורים בפיך, כדי שבשעת מעשה תוכל לדעת מיד איזה דרך ישכון אור. כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. וכשתגדל יותר בשנים ובחכמה תעסוק בשרשי ובמקורות הדין. בבית יוסף, ובגדולי האחרונים, ורוב שנים יגידו חכמה. וכ"ז מלבד הסדרים בתלמוד הנלמדים בישיבה, שאין לגרוע מהם, כדי שתקנה דרך העיון הישר ע"י יגיעה בש"ס ובתוספות וראשונים. עכל"ק. ואתה דע לך].
ומכאן תבין אמרי קדוש מרן הראש"ל שליט"א שטוען כנגד תלמידי מרן זיע"א שסבורים לעשות נגדו סב"ל בדברים שכבר ראה ובחן ובכ"ז הכריע לברך, וכגון בברכת בושם סנטטי, שלא הוסיפו ולו במאומה ממקורות שלא ראה או לא ידע, אדרבא בעצמו העלה מקודם לכן בספרו שלא לברך, ואח"כ שוב דן בזה מאוחר יותר והביא דעתם והכרעתם של הגרשז"א והגריש"א וסיע' שלא לברך, ואעפ"כ אחר העיון בראיות הברכת ה' חזר בו והכריע לברך, ע"ש. ונמצא שהחוששים כעת לסב"ל הם חוששים יותר ממנו, שהרי הוא שלימד אותנו כללא דסב"ל מקומו וחומרתו, והוא שהבחין כעת שבזה אחר הראיות והמקורות הללו כנגד חששותיהם של החכמים הנ"ל ושלו עצמו שוב אין לחוש, אלא יש לברך. ומה שנותר הוא להחליט האם אני מעדיף את שיקול דעתו של מי שגדול בהכרעה זו, או את שיקול דעתי בהכרעה זו. ולכן מזדעקת כאן הטענה מה נדע ולא ידע הוא. ופשוט. וכ"ה בענין ברכת הים הגדול, ברכת הגומל על השוחה בחוף הים, וכן ע"ז הדרך. (וכמה מגוחכת הטענה שזוהי דרכה של תורה ודרכו של מרן זיע"א בעצמו שאם יצא לך אחרת והבנת אחרת אז תכריע כמו שיצא לך, וכי זה שלא ירדת לסוף דעתו של מי שגדול ממך או שאתה סבור שירדת ובכל זאת אתה מעדיף את שיקול דעתך מול שיקול דעתו של מי שגדול ממך בחכמה ובמנין, הלזה יקרא ויחשב דרכה של תורה, וכי זו היתה דרכו של מרן זיע"א?! אתמהה!) משא"כ אם היה מאן דהו מוצא מקורות חדשים שיש בהם לשנות ההכרעה בהלכות אלו, ותלמידי מרן זיע"א המובהקים שעמדו על דרכו וביטלו דעתם עד כה היו אומרים לנו שניכר מדבריו עצמו דע"פ אלו המקורות יתכן היה משנה הכרעתו, בכה"ג אה"נ י"ל בפה מלא שיש לנו לחוש לסב"ל עכ"פ. ודו"ק.
בברכה רבה
