כאשר החתן והכלה לא אכלו כלל ורק היו נוכחים בסעודה, נחלקו הפוסקים האם ניתן לברך שבע ברכות. יש אומרים ש"סעודת חתן וכלה" היא סעודה שעושים לכבודם ובנוכחותם אפילו אם לא אכלו (כך משמע בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' רמט, שהיה נהוג שהחתן והכלה אוכלים רק אחרי החתונה עם קבוצה מצומצמת ובכל זאת כל המוזמנים מברכים שבע ברכות; ומפורש כבר באחד הראשונים, 'המנהיג' עמ' תקמג, לעניין אמירת 'שהשמחה במעונו' שאם החתן מיסב עמהם אומרים זאת אע"פ שאינו אוכל). וכך הכריע הלכה למעשה רבי משה הלוי זצ"ל בספר ברכת ה' (ח"ד עמ' שסט), והסתייע מהדין המפורש בראשונים ונפסק ברמ"א (אה"ע סי' סב ס"ז) ש"פנים חדשות" שגורמות לאמירת שבע ברכות הוא אפילו כשלא אכלו עמם בסעודה אלא היו נוכחים עמהם. ויש אומרים שרק סעודה שהחתן והכלה אוכלים בה יכולה להיחשב כסעודת חתן וכלה (רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' צג, וכן פסקו בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' צט אות ד וביביע אומר ח"ו אה"ע סי' ט אות ב).
לעניות דעתי הראיות לדעה המצריכה לברך מבוססות, וגם יש לצרף את שיטת כמה ראשונים ששבע הברכות אינן תלויות כלל בסעודה וברכת המזון אלא בכל התכנסות עשרה אנשים לשם שמחת חתן וכלה (היא שיטת הרמב"ן וסיעתו, עיין ברכת ה' ח"ד עמ' שמג-שמד). אם כי לכתחילה כמובן נכון שהחתן והכלה יקפידו לאכול עם המסובים.