ראשית, זה לא הגדלת התמיהה אלא תמיהה אחרת, כי הרב סופר מקשה להדיא על כך שמרן זיע"א סובר שב"כל" מקום לשון אפשר הוא לשון ענוה ואינו לשון ספק כלל. (וכלשונו (בד"ה ולשיטת): "ולשיטת הרב יביע אומר ש
כל לשון ספק שמשתמשים בו רבותינו הפוסקים ז"ל, אליבא דאמת אינו לשון ספק, אלא ברירא ליה מילתא, ורק בלשון ענוה השתמשו. וכו'").
ולעיקר דבריך: מה הקשר "סתראי"? יותר נכון שצריך להבין מה הגדר, ומתי אומרים כן.
אבל גם זה לא קושיא על מרן זיע"א אלא על כל הפוס' שכתבו כן בפשיטות ולא כתבו שהוא רק היכא שמוכרח.
ובלא"ה בעיקרון לא תמצא ידיך בזה, דהרי יש פוס' שכ' להדיא שלא אמרי' שאפשר הוא דרך ענוה, ובדבריהם הרי ודאי שא"א לומר שאפשר הוא לשון ענוה גם במקום ש"מוכרח" לא כך. ומאידך יש פוס' שכתבו שכן אמרי' שאפשר הוא דרך ענוה ולא כתבו שזה רק כשמוכרח ובהם ודאי שאפש"ל כן. וא"כ כשמגיע פוסק שאיננו יודעים מה דעתו בזה איך תכריע מאיזה כת הוא?!
עכ"פ מה שיצא לי בזה הוא כך:
דמרן זיע"א ס"ל דאין צורך שיהא גילוי בדברי הפוסק עצמו באותו מקום, אלא די לנו שע"פ דרך פסיקתו וע"פ כללי הפסיקה היה לו לפסוק כן, או דאין דבר המנגד לפסוק כן (כמש"כ השד"ח שם בסד"ה אפשר), או שמצינו שבמק"א כ' הפוסק ההוא כן בפשיטות (וכמש"כ השד"ח ד"ה והיה, דבכה"ג כו"ע מודו
[1]), או היכא דאיכא טעמא רבה בהאי דינא (כמש"כ בשו"ת פני יצחק ח"ג חו"מ סי' ט דל"ח סע"ד, שהביא כתר"ה בסוף אות ב), או כשיש קושיא על הפוסק שכ' בלשון אפשר (כמש"כ בזכרונות אליהו מני, חו"מ מע' א כלל קכח), אמרי' דכתב כן בדרך ענוה.
וא"כ זכינו לקרב הדעות זא"ז דאפושי פלוגתא לא מפשינן.
[1] אולם מד' הגט פשוט (סי' קכט אות מג ד"ה איברא) שציין בדברי יעקב חיים שם בסוף אות א, מבואר דלא מודי בזה.
לחץ כדי להרחיב...
תהילות לא-ל יתברך יצאתי מן הבידוד, וקיימתי בעצמי "ויחזור לתלמודו" לכולל, ולכן אין עיתותי בידי לעסוק בנושא זה, ואכתוב מה שנראה לי כעת, ובעז"ה עוד חזון למועד להתיישב בסוגיא זו.
לענ"ד כשמו"ר הגר"ע זצ"ל כותב כדבר פשוט וללא סייג, ש"כשפוסק כותב "אפשר" כן דעתו בודאי" (כמוש"כ בחזו"ע (שבת ח"א דף נ"ט ע"ב בשם השד"ח), או לשון: "ואע"פ שכתב זה בלשון דילמא, לאו משום דפסיקא ליה, אלא דרך ענוה היא, וכמו שכתבו בעלי הכללים שאע"פ שהפוסקים כותבים בלשון אפשר, הוא רק דרך ענוה ואינו ספק, וכמו שהאריך בזה השד"ח וכו'" (כמוש"כ ביבי"א ח"ב יו"ד ס"ז אות א'), אזי דברי הגריח"ס "ולשיטת הרב יביע אומר שכל לשון ספק שמשתמשים בו רבותינו הפוסקים ז"ל, אליבא דאמת אינו באמת ספק, אלא ברירא ליה מילתא, ורק בלשון ענוה השתמשו. וכו'". מדוקדקים היטב ונכונים. דאי לאו הכי אלא הוא סובר שפעמים הוא ספק ופעמים הוא ודאי ובלשון ענוה, הווי ליה לפרושי שכן הוא, ואחר שסתם וכתב כדבר פשוט שהוא ודאי ובלשון ענוה, מבואר שכך דעתו, ומה שתמצא במקומות אחרים שכתב אחרת, הרי דבריו סתראי. (וכבר העיר בזה בשו"ת אבוא בם המובא בעין יצחק ח"א בענין זה ראה שם). (ובעיני הדבר דומה לכללו הגדול של הרדב"ז בענין ברכה כשהספק במצוה, שמצינו בזה סתירות בדעת מו"ר זצ"ל ואכ"מ).
ומסקנתך נאה היא בעיני, אלא שאין זו דעת מו"ר זצ"ל כמובא במקומות שהזכיר הגריח"ס.
והיותר נראה בעיני לענ"ד מסקנתו של הגריח"ס (והיא קרובה למסקנתך שלך, אלא שלדעתך מספיק שאין הדבר מנגד (כלשון השד"ח
באמצע ד"ה אפשר), ולדעת הגריח"ס צריך שיהיה הדבר מוכח (כלשון השד"ח
בסוף ד"ה אפשר, עיי"ש היטב)), שלשון אפשר הוא לשון ספק כפשוטו אא"כ יש הכרח לומר (וכמש"כ השד"ח (כללי הפוסקים סט"ז אות א' בסוד"ה אפשר) שהוא דרך ענוה. (למעט פוסקים מפורסמים שידוע ומפורסם שכך דרכם לכתוב לשון אפשר וכיוצ"ב אע"פ שהדבר ודאי מחמת רוב ענוותנותם כדוגמת מהריב"ל שהביא השד"ח בסו"ד, וכדוגמת הפמ"ג שהזכיר הגריח"ס שם (אות ב')).
עיין בתחילת לשונו של האפרקסתא דעניא שהביא שם, שכ' "אלא דהיכא שמסתבר טעמיה דהפוסק אמרי' דהפוסק שכתב בלשון אפשר הוא מענוות צדקו וכו'".
לא ידעתי מדוע לא ראית סוף הציטוט של שו"ת אפרקסתא דעניא שהביא הגריח"ס (שם אות א' בקיצור, ובאות ז' עמוד ק' את דבריו המלאים עיי"ש). (ועיין דברי יעקב חיים ח"ב סימן י"א...) ואצטט לשונו הנצרך מגוף הספר: "ותו דמסתברא דהך כללא של הפרח מ"א א"א לומר דהוא כלל מוחלט בלי יוצא מן הכלל דודאי איכא טובא דאינו אלא ספק אלא דהיכא דמסתבר טעמי' אמרינן דהפוסק שכחב בלשון אפשר הוא מענות צדקו לא סמך על סברתו למימר בלשון ודאי, ואנן נעני אבתרי' דכדאי הוא לסמוך על סברתו כי רבה היא, או היכא דיש לנו ראי' על ודאותו ממקום אחר כגון הנך דהובא שם, אבל בלא"ה לא נוכל להכחיש משמעות לשון "אפשר" הפשוט. וספרי הכללים לא כתבו רק דאיכא דילמא בש"ס והוא קושטא אבל לא שהוא תמיד כך. עי' יד מלאכי סוף סי' קל"ז וביעיר אוזן מערכה ד' סי' ח"י ומערכה ו' סי' כ"ח, ובשדי חמד כללים מע"ד סי' מ"ז, ובפאת השדה מערכה ד' כלל יו"ד, וכעין זה בלשון "חיישינן" עי' יעיר אוזן מע"ח סי' ב' בשם תוס' גיטין דף מ' דזמנין דהוי ודאי. ועי' ברא"ש שם סי' ל"ב ובקרבן נתנאל
דמוכח דדוקא בדאיכא הכרח לזה, והן אמת דהשואל בעצמו כ' רק להוכיח מהנ"ל ומשאר מקומות דאיכא אפשר ודילמא דלקושטא הילכתי נינהו.
ברם דאנא אמינא דעיקר לשונות הנ"ל הם ספיקות רק דהיכא דיש הכרח אמרי' שודאי נינהו ומחמת ענוה אמרי בלשון אפשר. ובהא דהמרדכי לא זו בלבד שאין הכרח לודאיות אלא דאדרבה מטעם שכתב המרדכי אי נמי מוכח דלאו לודאי נתכוין בדילמא דתירוץ א'.
ומה שכתב שם בשם השד"ח לא מצאתי שכתב שם שצריך שיהיה מוכרח אלא "דאין שום דבר המנגד, ומשמעות ד' הפוס' ג"כ כן הוא".
כנ"ל שפיל לסיפא (כפי שכתב הגריח"ס בד"ה ומעיקרא (עמ' צ"ז): "וכ"כ בשד"ח כללי הפוסקים שם (
סד"ה אפשר)" ונראה כוונתו למש"כ שם השד"ח: "וי"ל
דהיכא דמוכח שאני".
והמהרש"ם שהביא שם כתב זאת לגבי דילמא, שהוא לשון שמורה יותר על ספק.
אמת. ולא דקדקתי היטב, ואכן אני מסכים שלשון דילמא יותר מורה על הספק מלשון אפשר, וא"א להוכיח ממנו על לשון אפשר. ומ"מ משום והייתם נקיים אציין ששגיאה זו, שרציתי להוכיח מדברי מהרש"ם הללו שכתב דבריו על לשון "דילמא", ואני רציתי ללמוד ממנו גם ללשון "אפשר",
שגיאה זו שלי היא ולא של הגריח"ס.
ודאי שכן היא הפשטות, כמו שס"ל לכל הפוס', אבל יש מקומות רבים שגם בב"י מבואר דס"ל שהוא דרך ענוה.
ואציין כמה מהם:
א) השד"ח בכללי הפוסקים (סי' טז אות א) הוכיח כן מד' מרן בכס"מ (ברכות פ"ד ה"ו) ב"אפשר" הראשון.
אדרבא, שם הוא נוקט שמרן הבית יוסף נוקט שלשון אפשר ספק הוא, והקשה דא"כ איך פסקו בשמו דהמברך בפה"א על הפת יצא, והלא מרן ז"ל כתב "אפשר דיצא", וא"כ ספק הוא ואיך פסקו בשמו דיצא? ועל זה תירץ השד"ח: "וי"ל דהיכא דמוכח שאני, וממה שכתב גבי בירך בפה"ע "ואפשר דאפילו בירך בפה"ע יצא", משמע קצת דלגבי בירך בפה"א פשיטא ליה דיצא, ומסתפק לומר דאפילו בירך בפה"ע יש לומר דיצא. כך נראה ליישב לדעתם (דהערוך השולחן ופתח הדביר) בדוחק כי היכי דלא נימא דנעלם מעיני קדשם דעת מרן במשמעות לשון אפשר." ע"כ לשון השד"ח.
ואדרבא, מבואר שהשד"ח לומד בדעת מרן הבית יוסף ז"ל דפשטות לשון אפשר, הוא כמשמעותו הפשוטה ספק.
ב) ועוד הוכיח כן מד' הב"י אה"ע סי' קכט ד"ה כ' א"א הרא"ש.
אמת, אבל הוא לשיטתו דבמקום שמוכח שאני, ושם מוכח, דראה שם בבית יוסף תשובה נוספת מרבינו הרשב"א, דאל"ה תהיה סתירה בין התשובות. (ועיין בתשובת הגרעק"א שהזכיר השד"ח שם). ובגט פשוט למהר"מ בן חביב (סי' קכ"ט אות מ"ג ד"ה איברא) ועיין מש"כ הגריח"ס שם אות ג' עמ' פ"ט ד"ה וראיתי וד"ה ובפרט.
ג) ושכן פי' המל"מ (מלוה פ"ח הי"ב) בד' הכס"מ.
ודחה השד"ח דבריו מכח תמיהת הגחיד"א בברכ"י והרב שם יוסף, וכמש"כ שם המה ראו כן תמהו, עיי"ש.
ד) ושכן נראה דמשמע ליה למג"א (או"ח ס"ס תנא) בדעת מרן הב"י. ע"כ מד' השד"ח.
אמת.
ה) ובדברי יעקבחיים שם הביא שבשו"ת מפי אהרן הוכיח כן ג"כ מד' מרן הב"י.
ועיין במש"כ בדברי י"ח על דבריו שם אות ג' עמ' צ'.
ו) ומה שהוכיח בשו"ת תנא דבי אליהו (מני, סי' ד דף לד) בד' מרן.
ז) ושם הביא כן מהקהלת יעקב במענה לשון שס"ל כן בד' מרן.
ויש להוסיף עוד:
ח) שלכאו' כן מבואר מד' הב"י אה"ע (סי' קכ מחודש ט/ב) שכ' לתרץ קו' הר"ן על הרמב"ם בדרך "אפשר". והק' הגט פשוט (סס"ק לז) איך פסק כמש"כ בדרך אפשר. ולדברינו ניחא. (וע"ש בגט פשוט שלתירוצו אין זה מוכרח, וגם בכוונת קושייתו יל"ד).
ט) וכן מוכח מד' הב"י שם (סי' קכא סעי' ב) שתי' ד' הרמב"ם בלשון "אפשר" (תי' שהאחרונים לא קיבלוהו מחמת חידושו), והק' על תירוץ זה ב' קושיות ונשאר בצ"ע (עי' כס"מ). ועכ"ז בשו"ע פסק כמו שכתב בלשון אפשר. והיא ראיה גדולה.
י) וכן מבואר בד' מרן בב"י (סי' ב, מחודש ב/א) שכ' בלשון "אפשר" בדעת ר"ת דאף בתרומה דרבנן צריך בדיקה, ולפיכך נתקשה היאך כתב הטור שכן ס"ל לרמב"ם. ואי נימא דאף אינו דרך ענוה וכד', נמצא דמניח הנחה (שכך ס"ל לר"ת) ומקשה קושיא (על הטור), ועל כרחך כדאמרן.
יא) וכן מבואר שם בסי' קכד (סעי' ב) שהב"י כ' ב' ביאורים והשני בלשון אפשר. ובשו"ע פסק כ"אפשר". ע"ש בח"מ (ס"ק ב).
ושמעתי עוד:
יב) מרן בב"י (או"ח סי' רנג מחודש סוף ב/א, ד"ה ומ"ש רבינו ובתנור אסור) כתב בדעת הרי"ף הרמב"ם וסיעתם "מיהו הני תנורי דידן "אפשר" שדין כירה להם וכמו שכתבתי לעיל (ד"ה ותנור פירש"י) בשם ר"ח". והנה הן אמנם שבשו"ע שם מרן לא הביא כלל קולא זו, אולם מדברי מרן בשו"ע בב' מקומות מוכח דס"ל הכי, עיין היטב בסי' רנז סעי' ח', ובסי' רנט סעי' ז'.
יש לעיין ולראות הדברים בשורשן וכעת אין עיתותי בידי, ובל"נ נשנה פרק זה לכשיתאפשר.
כך גם פתח דבריו ככלל. ואני מוכן להשאיר את זה כויכוח. אבל ודאי שהביא כמה פוסקים שס"ל כן.
עיינתי שוב בגוף דברי השד"ח, ובמה שפתח דבריו, ואין אלו דבריו כלל אלא ציטט מהרב פרח מטה אהרן, ומיד אחר שהביא דברי הרב פמ"א הביא דברי הרב אהל יעקב שדחה דברי הרב פמ"א דמרן הב"י לא ס"ל הכי, וכן מהרב דבר משה שלא ס"ל כהפמ"א. ולאחמ"כ הרב שד"ח גופיה שקיל וטרי טובא בענין זה, ונראה לענ"ד שהמעיין
היטב בדקדוק בדברי השד"ח יראה שדעתו נוטה שלשון אפשר לשון ספק הוא. ואשר ע"כ דברי מו"ר הגר"ע זצ"ל שהביא הגריח"ס משמו, עיי"ש בכמה דוכתי, שמבואר שלמד כדבר פשוט בשד"ח שדעתו שלשון אפשר הוא לשון ענוה ולא לשון ספק, צריכים לי תלמוד.
אבאר שוב, המהרא"נ הביא את ד' הרמב"ם וכ' נלענ"ד וכו', ואח"כ הביא את דברי הרי"ף וכ' בדבריו "אפשר".
ואח"כ דן כמי לפסוק, וכותב "וכיון שהם כתבו בפשיטות, והחכם רבי אברהם בן נחמיאש הנ"ל כתב בלשון "אפשר" דלא אלים לבטל שני הכשרים לגמרי, אין ספיקו מוציא ודאי של הגדולים שבתשובות הר"י בן הרא"ש". וע"ז העיר מרן זיע"א דמסקנת ההלכה של מהרא"נ אינה בלשון אפשר כלל, אלא ר בדעת הרי"ף כתב זאת.
וודאי שביבי"א לא בא לדון בדקדוקים שאין בהם נפק"מ להלכה. אלא בא להעיר על מסקנת ההלכה.
ואם אכן כוונת הרב סופר להעיר הערה דקדוקית שאין בה נפק"מ הלכתית, אז אכן אפש"ל שיש כאן הערה דקדוקית, אבל אין בה שום נפק"מ להלכה.
עירוב פרשיות יש כאן.
כתבת: "אבאר שוב, המהרא"נ הביא את ד' הרמב"ם וכ' נלענ"ד וכו', ואח"כ הביא את דברי הרי"ף וכ' בדבריו "אפשר".
ואח"כ דן כמי לפסוק, וכותב "וכיון שהם כתבו וכו'", ומבואר מדבריך שהבנת שמהר"א בן נחמיאש הביא דברי הרמב"ם ואח"כ הביא דברי הרי"ף, ולאחמ"כ מהר"א בן נחמיאש דן כמו מי לפסוק, וכתב דכיון שהם כתבו בפשיטות וכו'.
ולא היא, הגאון אמרי בינה הוא שהביא דברי מהר"א בן נחמיאש שהביא את דברי הרמב"ם והרי"ף וכתב (מהר"א בן נחמיאש) דלרמב"ם אין העדות בטלה, ולרי"ף אפשר דאין העדות בטלה. ולאחמ"כ הביא האמרי בינה דעת החכמים הנזכרים בשו"ת ר"י בן הרא"ש הסוברים דהעדות בטלה. והסיק האמרי בינה גופיה שלא כדעת מהר"א בן נחמיאש, אלא כדעת החכמים הנזכרים בשו"ת ר" בן הרא"ש.
ולגוף הענין מה שנראה לי הדל הוא דהגריח"ס תמה על דברי מו"ר הגר"ע זצ"ל, דאיך כתב שהאמרי בינה לא דק וכביכול המציא מילים בדברי מהר"א בן נחמיאש, והלא האמרי בינה דק ודק, ומש"כ האמרי בינה בשם מהר"א בן נחמיאש אכן נמצא מפורש להדיא בדבריו.
(וא"א לומר שזו "הערה דקדוקית" מכיון שאין בזה נפקותא הלכתית כדבריך, דמה בכך שאין בכך נפק"מ להלכה, לאשווי לאמרי בינה טועה ח"ו קל בעיניך?).
(ואגב דברי מו"ר הגר"ע זצ"ל ביבי"א שם (ח"ט אה"ע סי' ל"ג בהערה) צריכים אצלי תלמוד, דאחר שהביא דברי האמרי בינה כתב: ולא דק, כי באמת מהר"א בן נחמיאש כתב זאת בלשון נלע"ד דרך ענוה, ולא כתב לשון אפשר כלל" עכ"ל. וצ"ב דמשמע כאן מדבריו דלשון אפשר אינו לשון ודאי ודרך ענוה אלא לשון ספק, וזה שלא כדעתו שלשון אפשר הוא לשון ודאי ודרך ענוה, ויל"ע).
הנה ביבי"א שם כתב בזה"ל "ואע"פ שטעם זה נאמר בלשון "אולי" כן הוא לדינא, וכדמוכח מד' הרמב"ם וכו'. ודרך הפוסקים לתפוס לשון זה דרך ענוה. וכמ"ש השד"ח בכללי הפו' ר"ס טז".
והרב סופר העיר דצ"ע, דבשד"ח מבואר איפכא.
וא"כ לא השווה, כי בלשון אפשר סובר שלא צריך שיהיה מוכרח, וכאן בלשון "אולי" כתב זאת בגלל שזה מוכרח, וכמש"כ "וכדמוכח וכו'".
במחילה, איני יודע מה אתה סח. דהלא השד"ח שם דן מהו לשון "אפשר" הנזכר בפוסקים, ולא דיבר שם מה גדר לשון "אולי" ו"דילמא", ואם מו"ר הגר"ע זצ"ל ביבי"א שם מסתייע מדברי השד"ח גבי לשון אפשר, ללשון דילמא הרי שהשווה ביניהם. וע"ז קשה, חדא, שלא אמר זאת השד"ח על לשון דילמא, ותו, דבשד"ח גבי לשון אפשר אכן מבואר איפכא, דהוא לשון ספק.
ואוסיף לבאר, דגם את"ל דדעת השד"ח היא דלשון אפשר הוא ודאי ודרך ענוה, מ"מ זהו בלשון אפשר, אבל בלשון דילמא שמשמעותו הפשוטה היא ספק, (וכפי שהסכמת עמי לעיל) מנ"ל שיסבור השד"ח שהוא ודאי, ומו"ר זצ"ל לכאורה תליא דלא תניא בדתניא.
וחילוקים אלו שכתבת בדעת מו"ר היבי"א זצ"ל לא ראיתי זכר להם בדבריו, ובדבריו משמע שהשווה לגמרי לשון אפשר ללשון דילמא.
ומש"כ היבי"א "וכדמוכח מד' הרמב"ם וכו'" זה קאי על מה שכתב קודם לכן "ואע"פ שטעם זה נאמר בלשון "אולי" כן הוא לדינא וכדמוכח מד' הרמב"ם", ולא קאי על מש"כ בהמשך דבריו "ודרך הפוסקים לתפוס לשון זה דרך ענוה. וכמ"ש השד"ח בכללי הפוסקים ר"ס ט"ז". כמבואר למעיין.
וצ"ב דכיון שבזה אף הרב סופר מודה דהוא לשון ענוה וכמו שהקדים מדבריו שבס' ברית יעקב. א"כ אמאי תמה עליו במקום שמודה לו?
להד"מ. הגריח"ס לא הודה מעולם בדברי יעקב חיים שם (גם במה שציטט מספרו ברית יעקב) דבסתמא לשון דילמא הוא לשון ענוה. ולא ראיתי זכר לזה בדבריו.
למה אתה מתעלם? אם כבר היד מלאכי הוא שהרחיב כלל זה ועליו הקושי.
גם כאן להד"מ, היד מלאכי ציטט שם לשון הר"ן בגיטין, ובר"ן גופיה מבואר דשם מוכרח שהוא ודאי. ולעולם בעלמא דילמא הוא לשון ספק, ורק שם הוא ודאי ומשום כבודו דרב חיסדא, וכמו שמוכרח מהגמ' בפרק ג"פ.
ורק מו"ר הגר"ע זצ"ל הרחיב וכתב משם היד מלאכי "שדרך הפוסקים לכתוב לשון "דילמא" והוא ודאי", מה שלא הוזכר שם ביד מלאכי כלל שהוא דרך הפוסקים, עיי"ש.
וגם הבאתי בהע' 1 שכך מבואר בגט פשוט.
לא הבנתי מה ראית שם הנוגע לנד"ד, ומה שמבואר שם שלשון אפשר הוא ספק בוודאי, ומה זה נוגע לעניננו? ולא דיבר שם על לשון "דילמא" כלל.
זאת מלבד שהמהרש"ם כתב רק שצריך שיהיה מוכרח, וא"כ יתכן שבנידון ההליכו"ע שם הוא מוכרח. וצריך בדיקה.
יתכן ויל"ע בהליכו"ע שם.
אך בהגהות מרדכי שהמהרש"ם ומו"ר הגר"ע זצ"ל דנו בדבריהם, לענ"ד נראה שאין מוכרח לפרש לשון דילמא שם בוודאי וכמו שהבין מהרש"ם עיי"ש היטב. וכן כתב להדיא בשו"ת אפרקסתא דעניא שהבאתי לעיל.
אך לא רק מהמהרש"ם מבואר שצריך שיהיה מוכרח, אלא גם כך מבואר למעיין היטב בדברי הר"ן, כאמור לעיל.
וגם זה הרבה מאוד ביחסיות, כי אנחנו מדברים על ספר אחד של הרב סופר שרק ביבי"א הוזכר כעשרה פעמים.
ולעומת זה כל עשרות ספריו של מרן הוזכרו פעמים בודדות ממש כל ספרי הרב סופר.
וכל זאת כאשר מרן זיע"א גדול ממנו, והדרך היא שהקטנים מביאים את הגדולים, ופחות להיפך.
כך שמבחינת מרן א"א לומר שמתעלם, משא"כ להיפך.
סוף דבר התעלמו זה מזה, ונעלם ממנו מדוע, ואשרי היודע.
לסיום אכתוב לכבודו ברכת יישר כח על הדיון הענייני והמועיל. ניכר שאתה מחפש את האמת!
מקוה שביארתי היטב.
איני יודע אם יהיה לי כח להרחיב עוד. זה גוזל לי הרבה זמן. אבל אשתדל.
אם כבודו משיב, אשמח שיתייחס להכל, מה שחולק ישיב, ואם יש משהו שאין לכבודו מה להשיב יכתוב זאת להדיא, ולא יקיים פעמים שאתה מתעלם...
סוף דבר, כל מה שכתבתי לא עיינתי כדבעי, והרוצה לחלוק יחלוק, ובל"נ לכשיתאפשר אתעמק יותר בענין זה.
והנני מגלה דעתי שאין כוונתי חלילה לא להתווכח לשם ויכוח, וחלילה וחס לא לקנטר, ואם חלילה כתבתי בלשון חריפה, או בצורה שאינה ראויה, הריני מבקש מחילה, גם מהחכמים הנזכרים, וגם מהרב הכותב "איש תם" יושב אהלים. (כתבתי בלשון נוכח, כי כך זרמה לי הכתיבה יותר, ואיני יודע למי אני כותב, אך מפי כתבו ניכר שהוא תלמיד חכם העמל בתורה, אשריו ואשרי חלקו, יהי חלקי עמו).
והלואי שאזכה להיות מבקש האמת באמת.
מה שיכולתי התייחסתי, ומה שלא זה מחמת קוצר הזמן לעיין היטב בדברים, וכפי שכתבתי.
ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.