ב"ה
שלום וברכה,
לענות לטלפון וכן לדבר בו מדובר באיסור דרבנן,
ולכן אפילו אם היה רק להרגיע פחד ובהלה פניקה והיסטריה המצויים כיום רבות לצערנו, (כמו שאנחנו שומעים מתוך שאלות רבות בקו ההלכה), זה כבר סיבה די מספקת שחכמים לא גזרו איסורי דרבנן בשביל כזה צורך, שהוא צער איום ונורא, ומפקפק את כל בריאות ויציבות הנפש, וכבר התייחסו חז"ל לחששות של בריאות הנפש בכמה דוגמאות פעמים אפילו כחולי שיש בו סכנה, וכ"ש שבאיסורי דרבנן בכה"ג יש להקל לפי הענין.
אולם במקרים אלו גם בלא החששות של הבהלה וכד', יש לקחת בחשבון שבדרך כלל מדובר בספק סכנה שמותר לחלל במצבים כאלו אפילו בחילול דאורייתא, שהרי א"א לדעת מה בפיו של המתקשר, ושמא בפיו ידיעה חשובה מצילה חיים, או שמא זקוק לעזרה שמצילה חיים.
ולכן למעשה, בעת צרה וסכנה כזו שמרחפת על הכלל, אין לעשות יותר מדאי חשבונות ושיקולים כשרואים מישהו מתקשר, והוא קצת דומה למבואר בש"ע שהנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים, (אף שיתכן אינו דומה ממש). אלא יש לענות לטלפון לראות מה בפיו של המתקשר, ולכתחילה ראוי לענות בשינוי, כגון עם הפרק של האצבע ולא עם ראש האצבע כהרגלו, וכדומה, ואחר שעונה לשמוע מה בפי המתקשר, ואם מדובר בסיבה שמצדיקה את השיחה אפשר לדבר מה שצריך, ואם אחרי שיח קצר וענייני מבין שמדובר בסיבה שאינה מצדיקה, יתנצל שהיום שבת ויניח הטלפון מידו.
אבל עוד יש ליתן את הדעת, כפי שכבר נשאלנו בזה, שאם מבחין שהמתקשר "זקוק" מבחינה רגשית לשיחה זו, אפילו אם בהגיון ושיקול שכלי אין צורך, אבל כיון שזה מה שמרגיע אותו, יש לדון לפחות כצורך של חולי שאין בו סכנה (ושמא פעמים אף כחולי שיש בו סכנה כנ"ל), ומכיון שמדובר כאן באיסור דרבנן יש להמשיך להקשיב ולהרגיע מה שנדרש, וכשנרגע יחסית יאמר לו שנדבר אחר השבת בעזרת ה'.
בברכה רבה,
ובשורות טובות