אני לא יותר צעיר מהרב ללוש ואולי אפילו יותר מבוגר, ומה גם שלא כתבתי בזלזול אלא בלשון נוכח ובזה אני חושב שיש לי רשות.
בזמן שסנהדרין היתה נוהגת בישראל וכן בתקופת חז''ל שהיה נשיא בישראל וכל החכמים ישבו ודנו באותו בית מדרש נפסקה ההלכה ע''פ הרוב, ובזה גם המיעוט היו חייבים לקבל עליהם דעת הרוב. אבל לאחר תקופה זו כבר לא שייך לדון ע''פ רוב כי אין החכמים דנים ביחד כי יתכן שיהיה בדין מסויים לדעת המיעוט ראיות חזקות שאם הרוב היו שומעים אותם היו חוזרים וסוברים כהמיעוט ואז המיעוט היה הופך לרוב. עיין בזה בפר''ח [או''ח סי' תצו] וז''ל: ....פשיטא דצריך לבטל דעתו מפני דעת רבים וכל זה כשנשא ונתן עם חביריו בדין אחד ורבו עליו אבל אם יש לו ראייה לסתור דברי הפוסקים והוא חכם מובהק אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויעשה על פי סברתו בין לקולא בין לחומר' ואף כנגד הוראת רבו יכול להורות והכי אית' בפרק יש נוחלין דף ק"ל. עכ''ל. ואף שכתב שם שאין נראה כן דעת הרשב''א, מ''מ לא החליט הדבר לכתוב שאין כן דעת הרשב''א אלא אין "נראה" דהיינו שלכאורה נראה מתשובת הרשב''א לא כך.
וכן נראה לענ''ד יותר שהרשב''א הוא שר המסכים לזה שהרי בהחלט י''ל שכל דבריו בסימן רנג איירי בחכם שרואה לפניו מחלוקת וצריך להכריע, והוא עצמו אין לו כח הכרעה לחלוק או להביע דעה נגד קודמיו וכעת רוצה לדעת היאך לפסוק. וע''ז כתב הרשב''א את הכללים המבוארים בגמ'.
ומש''כ שם בסו''ד שיש ללכת אחר הרוב - אינו מדין רוב של סנהדרין שמחייב את היחיד לנהוג כמו הרבים, אלא זו הכרעה לדידן שאין לנו כח להכריע בין הגדולים שקדמו לנו. ויש בזה קצת חידוש כי היה מקום לומר שמכיון ויתכן והחכמים היו נושאים ביחד בדין זה יתכן שהמיעוט היה משכנע את הרוב וא''כ היה עלינו בכל זאת לפסוק שבדאורייתא יש להחמיר, וע''ז חידש הרשב''א שאעפ''כ יש להורות כהרבים.
והנה מש''כ הרשב''א בסו''ד וז''ל: ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה בקולו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המקל והם רבים כנגד היחיד. עכ''ל. ולכאורה נראה שאם יש יותר מחמירים וליכא רוב מקילים אז יש עליו להחמיר. אך לאחר העיון אין הדברים כפשטם, שהרי כד נהלך ברגש בדברי הרשב''א נראה שכתב "אפשר שיעשה בקולו" ולכאורה למה כתב "אפשר" והלא פשיטא שיכול להקל שהרי הם רבים ומה חידוש יש
כאן?? וע''כ צריך לומר שמש''כ שהת''ח רואה דברי המקל היינו שדבריו נראים לו יותר אך אין לו ראיות וטענות להוכיח שכך הוא האמת המוחלטת, וע''ז חידש הרשב''א שאעפ''כ אפשר להחשיבו כדעה ולהוות רבים כנגד יחיד, ובכה''ג אם איכא רבים שאוסרים יצטרך לבטל נטיית לבו ולהחמיר כהרבים. אולם כאשר מדובר בת''ח שיש לו ראיות וטענות חזקות לדחות דברי האוסרים בזה גם הרשב''א יודה שאינו צריך לבטל דעתו כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ויתכן שאם היה נושא ונותן עמהם היו מודים לדבריו.
וע''כ לומר כן שהרי כך הוא מנהג הפוסקים מדורי דורות עד דורינו אנו שכל אחד כותב את אשר נראה לפי דעתו בראיות והוכחות, וגם מורה כך לאחרים, ולא מבטל דעתו מפני שאר הפוסקים שחלקו עליו, וגם אם התכתב אתם אינו חייב לבטל דעתו כי אין לנו סנהדרין שתפסוק את ההלכה.
ופוק חזי מה עשה מרן זצ''ל שטיפח את היתר המכירה בשביעית באריכות רבה על אף שרוב פוסקי הדור לא סוברים כמותו ואעפ''כ הוא לא ראה צורך לחזור מדין הלכה כרבים, וכן הוא בדין הפאה הנכרית על אף שרוב ככל פוסקי הדור הקלו הוא החמיר והורה כנגדם כידוע. וכן בענין ברכות השבח שהזמן גרמן לנשים שרוב חכמי דורו והדורות הקודמים ס"ל שמותר לברך גם לדעת מרן השו"ע, והוא הורה כנגדם כנודע. ועוד ועוד כהנה וכהנה.
ומה גם שלפי שיטת מר יוצא של'פורום מורשת מרן' אין לפסוק לאחרים כדעת הרב עובדיה זצ''ל אלא ע''פ רוב פוסקי הדור והיינו שאם האור לציון והרב אוירבך והרב אלישיב והרב מרדכי אליהו והרב משאש ורבי נסים קרליץ זצ''ל חולקים על מרן זצ''ל כך יש להורות לרבים. היתכן כדבר הזה?
לגבי מש''כ הריטב''א וז''ל: ואף על גב דהא פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אליבא דתנאי במאי פליגי, התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים. עכ''ל. האמת אומר שיש בדבריו חידוש ויתכן שלא כל הראשונים ס''ל כדבריו, אולם גם הריטב''א איירי ששניהם מודים במה נחלקו התנאים רק נחלקו באיזה מקרה נחלקו וזה דבר שלא נמסר להם וכל אחד אמר דבריו מסברתו. אך נדו''ד דהדלקת נרות חנוכה בשקיעה שאני משתי סיבות; חדא משום שהמחלוקת היא מה דעת מרן, והלא ודאי דעת מרן היתה רק כאחת מן השיטות, וודאי שאחד מהן טועה בדעתו, ולא דמי לריטב''א דהתם איירי ששניהם מודים מה דעת התנאים ומה מחלוקתם ונחלקו באיזה אופן להעמיד מחלוקתם ובאיזה אופן הם מודים זה לזה. והסיבה השניה היא דבנדו''ד יש ראיות מכריעות שדעת מרן להדליק בשקיעה, והצד השני לא עמד בהם ויתכן שאם היו רואים את הראיות היו חוזרים בהם, ולא דמי לריטב''א דהתם נחלקו בסברא ללא ראיות והוכחות. והרי מצינו בחז"ל ובראשונים שמרבים להקשות ולהביא ראיות כנגד דעה מסוימת ופעמים שמשאירים בתיובתא ואז הדעה נדחית לגמרי ולא אומרים או"א דא"ח, דכשיש ראיה ברורה נגד דעה אחת – אין היא דא"ח, ורק כשהמחלוקת שקולה אמרינן או"א דא"ח, וא"כ כאן שיש ראיה ברורה מדברי הב"י בביאור שיטתו – לא שייך להזכיר כאן או"א דא"ח.
ויש עוד להוסיף שגם כאשר אומרים אלו ואלו דא''ח, אחרי הכל צריך גם לפסוק את ההלכה, כמו במחלוקת ב''ש וב''ה, וא''כ הכא יש לנו לפסוק לפי הדברי אלקים חיים שעולים בקנה אחד עם ההלכה ולא להפך.
עיין בדברי האגרות משה אורח חיים חלק א סימן קט בתשובתו לרב מנשה קליין בעל שו"ת משנה הלכות שכתב לו בזה"ל הנה מה שמתנצל כתר"ה במה שחלוק עלי בדבר הלכה הוא למותר כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת וח"ו מלשתוק מי שסובר שאינו כן בין לקולא בין לחומרא עי"ש. וכ"כ עוד בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מה בתשובתו לרב מאיר אמסעל בזה"ל הנה מה שמתנצל כתר"ה מה שהוא סובר דלא כדברי איני יודע למה הוא צריך להתנצלות הא ודאי שכל אחד צריך לברר האמת לפי דעתו בין לקולא בין לחומרא אף כשהוא תלמיד נגד סברת רבו וכ"ש לאחרים שאינם תלמידיו עי"ש.
וכן האריך בזה בשו"ת משנה הלכות חלק ח סימן קלז בדין אי מותר לחלוק על גדול הדור או מי שהוא אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור או ראש ישיבה שלו או אדמו"ר מחסידים, והרבה תולים עצמם בקרא דלא תענה על רב לנטת (משפטים כ"ג ב') ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול ולכן אם מי שהוא חולק בהלכה על גדול או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול או ראש ישיבה או אדמו"ר הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה ורואים בזה גם בזיון התורה שמבזים גדול הדור או את רבם וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק אפילו יהי' צודק במחלוקתו אבל הרי עבר על לא תענה וכ"ש שאין הלכה כאותו החולק שהרי אסור לחלוק על גדול הדור והלכה כמותו שמן השמים מסכימים כן.
והנה פשוט דהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול ואם הוא ענין של איסור גם חובה איכא ומצוה לעולם איכא לחלוק ולברר האמת וכו' והאריך בזה והוסיף וז"ל וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים, ואני דן אותם לכף זכות שמחמת שלא למדו הלכה ולכן טעו בטעות גמור כזה ולא די שהם טועים אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו כאשר נצטוינו לצרף וללבן ולברר הדברים כנתינתם מסיני וכו', ובהמשך כתב וא"כ כ"ש המונעין ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים שזה בזיון גדול ועבירה גדולה והם הם המבזים התורה ולומדיה ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים כדי שיצא הדין לאמתו כי זה עיקר רצון הבורא וכו' והעוברים על זה ורוצים לסלף התורה עוברים על כל אלו ועל ידם בעונ"ה חרב בא לעולם שמורים בתורה שלא כהלכה שגורמים שלא להתברר ההלכה (עיין אבות פ"ה) וה' הטוב יכפר בעדם חוץ ממה שמבזים ת"ח העוסקים בתורה לשמה ומיגעים עליה והתורה תובעת את עלבונה הגם שהת"ח האמתים מוחלים על עלבונם ושמחים ביסורים אבל עלבון התורה אין בידם למחול והשם הטוב יכפר עליהם הגם שהם שוגגים ע"פ רוב מ"מ אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם ובזיון כל ת"ח או בן תורה הרי יש בו מחלול השם ר"ל. דלענין בזיון אין נפ"מ אם הוא גדול הדור או מקטני בני ישיבה לעולם יש בזיון.
ועוד הוסיף בזה בחלק ח סימן קלט וז"ל ואני חושב שבזה יראו הדרך ילכו בה שאדרבה לא זה שמותר לחלוק על גדול הדור ואדרבה איסור גמור ועבירה גדולה הוא שלא לחלוק אם יצא לו ע"פ הלכה לאחר שיקול דעתו ושכלו בתורתינו הקדושה ע"פ יסודות נאמנים המקובלים עלינו מפי משה רבינו ע"ה וכל המונע אחרים מלחלוק על גדול מפני איזה טעם שהוא הרי הוא מכשיל את הרבים ומנחיל שקר בכרם ישראל, ופשוט שכל ת"ח וכ"ש גדול הדור כשפוסק הלכה אינו פוסק שכן רצונו אלא שכן רצון הבורא ושזה הוא כוונת התורה ואם ח"ו טעה וודאי רצונו שלא יפסקו כוותיה ולא יסמכו וכו' עי"ש.
נערך לאחרונה:
קונטרס נר לרגלי דברך גמור.pdf
