• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

קונטרס נר חנוכה לבחורי ישיבות מהדורת תשפ''א ובסופו קונטרס ברכת נר יום כיפורים

נא לכתוב בצורה מכובדת לרבני הפורום.

אני לא יותר צעיר מהרב ללוש ואולי אפילו יותר מבוגר, ומה גם שלא כתבתי בזלזול אלא בלשון נוכח ובזה אני חושב שיש לי רשות.

נא לטעון מן המקורות,

בזמן שסנהדרין היתה נוהגת בישראל וכן בתקופת חז''ל שהיה נשיא בישראל וכל החכמים ישבו ודנו באותו בית מדרש נפסקה ההלכה ע''פ הרוב, ובזה גם המיעוט היו חייבים לקבל עליהם דעת הרוב. אבל לאחר תקופה זו כבר לא שייך לדון ע''פ רוב כי אין החכמים דנים ביחד כי יתכן שיהיה בדין מסויים לדעת המיעוט ראיות חזקות שאם הרוב היו שומעים אותם היו חוזרים וסוברים כהמיעוט ואז המיעוט היה הופך לרוב. עיין בזה בפר''ח [או''ח סי' תצו] וז''ל: ....פשיטא דצריך לבטל דעתו מפני דעת רבים וכל זה כשנשא ונתן עם חביריו בדין אחד ורבו עליו אבל אם יש לו ראייה לסתור דברי הפוסקים והוא חכם מובהק אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויעשה על פי סברתו בין לקולא בין לחומר' ואף כנגד הוראת רבו יכול להורות והכי אית' בפרק יש נוחלין דף ק"ל. עכ''ל. ואף שכתב שם שאין נראה כן דעת הרשב''א, מ''מ לא החליט הדבר לכתוב שאין כן דעת הרשב''א אלא אין "נראה" דהיינו שלכאורה נראה מתשובת הרשב''א לא כך.

וכן נראה לענ''ד יותר שהרשב''א הוא שר המסכים לזה שהרי בהחלט י''ל שכל דבריו בסימן רנג איירי בחכם שרואה לפניו מחלוקת וצריך להכריע, והוא עצמו אין לו כח הכרעה לחלוק או להביע דעה נגד קודמיו וכעת רוצה לדעת היאך לפסוק. וע''ז כתב הרשב''א את הכללים המבוארים בגמ'.

ומש''כ שם בסו''ד שיש ללכת אחר הרוב - אינו מדין רוב של סנהדרין שמחייב את היחיד לנהוג כמו הרבים, אלא זו הכרעה לדידן שאין לנו כח להכריע בין הגדולים שקדמו לנו. ויש בזה קצת חידוש כי היה מקום לומר שמכיון ויתכן והחכמים היו נושאים ביחד בדין זה יתכן שהמיעוט היה משכנע את הרוב וא''כ היה עלינו בכל זאת לפסוק שבדאורייתא יש להחמיר, וע''ז חידש הרשב''א שאעפ''כ יש להורות כהרבים.

והנה מש''כ הרשב''א בסו''ד וז''ל: ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה בקולו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המקל והם רבים כנגד היחיד. עכ''ל. ולכאורה נראה שאם יש יותר מחמירים וליכא רוב מקילים אז יש עליו להחמיר. אך לאחר העיון אין הדברים כפשטם, שהרי כד נהלך ברגש בדברי הרשב''א נראה שכתב "אפשר שיעשה בקולו" ולכאורה למה כתב "אפשר" והלא פשיטא שיכול להקל שהרי הם רבים ומה חידוש יש
כאן?? וע''כ צריך לומר שמש''כ שהת''ח רואה דברי המקל היינו שדבריו נראים לו יותר אך אין לו ראיות וטענות להוכיח שכך הוא האמת המוחלטת, וע''ז חידש הרשב''א שאעפ''כ אפשר להחשיבו כדעה ולהוות רבים כנגד יחיד, ובכה''ג אם איכא רבים שאוסרים יצטרך לבטל נטיית לבו ולהחמיר כהרבים. אולם כאשר מדובר בת''ח שיש לו ראיות וטענות חזקות לדחות דברי האוסרים בזה גם הרשב''א יודה שאינו צריך לבטל דעתו כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ויתכן שאם היה נושא ונותן עמהם היו מודים לדבריו.

וע''כ לומר כן שהרי כך הוא מנהג הפוסקים מדורי דורות עד דורינו אנו שכל אחד כותב את אשר נראה לפי דעתו בראיות והוכחות, וגם מורה כך לאחרים, ולא מבטל דעתו מפני שאר הפוסקים שחלקו עליו, וגם אם התכתב אתם אינו חייב לבטל דעתו כי אין לנו סנהדרין שתפסוק את ההלכה.

ופוק חזי מה עשה מרן זצ''ל שטיפח את היתר המכירה בשביעית באריכות רבה על אף שרוב פוסקי הדור לא סוברים כמותו ואעפ''כ הוא לא ראה צורך לחזור מדין הלכה כרבים, וכן הוא בדין הפאה הנכרית על אף שרוב ככל פוסקי הדור הקלו הוא החמיר והורה כנגדם כידוע. וכן בענין ברכות השבח שהזמן גרמן לנשים שרוב חכמי דורו והדורות הקודמים ס"ל שמותר לברך גם לדעת מרן השו"ע, והוא הורה כנגדם כנודע. ועוד ועוד כהנה וכהנה.

ומה גם שלפי שיטת מר יוצא של'פורום מורשת מרן' אין לפסוק לאחרים כדעת הרב עובדיה זצ''ל אלא ע''פ רוב פוסקי הדור והיינו שאם האור לציון והרב אוירבך והרב אלישיב והרב מרדכי אליהו והרב משאש ורבי נסים קרליץ זצ''ל חולקים על מרן זצ''ל כך יש להורות לרבים. היתכן כדבר הזה?

לגבי מש''כ הריטב''א וז''ל: ואף על גב דהא פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אליבא דתנאי במאי פליגי, התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים. עכ''ל. האמת אומר שיש בדבריו חידוש ויתכן שלא כל הראשונים ס''ל כדבריו, אולם גם הריטב''א איירי ששניהם מודים במה נחלקו התנאים רק נחלקו באיזה מקרה נחלקו וזה דבר שלא נמסר להם וכל אחד אמר דבריו מסברתו. אך נדו''ד דהדלקת נרות חנוכה בשקיעה שאני משתי סיבות; חדא משום שהמחלוקת היא מה דעת מרן, והלא ודאי דעת מרן היתה רק כאחת מן השיטות, וודאי שאחד מהן טועה בדעתו, ולא דמי לריטב''א דהתם איירי ששניהם מודים מה דעת התנאים ומה מחלוקתם ונחלקו באיזה אופן להעמיד מחלוקתם ובאיזה אופן הם מודים זה לזה. והסיבה השניה היא דבנדו''ד יש ראיות מכריעות שדעת מרן להדליק בשקיעה, והצד השני לא עמד בהם ויתכן שאם היו רואים את הראיות היו חוזרים בהם, ולא דמי לריטב''א דהתם נחלקו בסברא ללא ראיות והוכחות. והרי מצינו בחז"ל ובראשונים שמרבים להקשות ולהביא ראיות כנגד דעה מסוימת ופעמים שמשאירים בתיובתא ואז הדעה נדחית לגמרי ולא אומרים או"א דא"ח, דכשיש ראיה ברורה נגד דעה אחת – אין היא דא"ח, ורק כשהמחלוקת שקולה אמרינן או"א דא"ח, וא"כ כאן שיש ראיה ברורה מדברי הב"י בביאור שיטתו – לא שייך להזכיר כאן או"א דא"ח.

ויש עוד להוסיף שגם כאשר אומרים אלו ואלו דא''ח, אחרי הכל צריך גם לפסוק את ההלכה, כמו במחלוקת ב''ש וב''ה, וא''כ הכא יש לנו לפסוק לפי הדברי אלקים חיים שעולים בקנה אחד עם ההלכה ולא להפך.

והרי לדעתנו ה"אומץ" שעליו מדבר הטוען, אינו אלא "חוסר אחריות" בהוראה, או "חוסר מודעות" במעלת וגדולת רבותינו.

עיין בדברי האגרות משה אורח חיים חלק א סימן קט בתשובתו לרב מנשה קליין בעל שו"ת משנה הלכות שכתב לו בזה"ל הנה מה שמתנצל כתר"ה במה שחלוק עלי בדבר הלכה הוא למותר כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת וח"ו מלשתוק מי שסובר שאינו כן בין לקולא בין לחומרא עי"ש. וכ"כ עוד בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מה בתשובתו לרב מאיר אמסעל בזה"ל הנה מה שמתנצל כתר"ה מה שהוא סובר דלא כדברי איני יודע למה הוא צריך להתנצלות הא ודאי שכל אחד צריך לברר האמת לפי דעתו בין לקולא בין לחומרא אף כשהוא תלמיד נגד סברת רבו וכ"ש לאחרים שאינם תלמידיו עי"ש.

וכן האריך בזה בשו"ת משנה הלכות חלק ח סימן קלז בדין אי מותר לחלוק על גדול הדור או מי שהוא אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור או ראש ישיבה שלו או אדמו"ר מחסידים, והרבה תולים עצמם בקרא דלא תענה על רב לנטת (משפטים כ"ג ב') ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול ולכן אם מי שהוא חולק בהלכה על גדול או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול או ראש ישיבה או אדמו"ר הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה ורואים בזה גם בזיון התורה שמבזים גדול הדור או את רבם וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק אפילו יהי' צודק במחלוקתו אבל הרי עבר על לא תענה וכ"ש שאין הלכה כאותו החולק שהרי אסור לחלוק על גדול הדור והלכה כמותו שמן השמים מסכימים כן.

והנה פשוט דהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול ואם הוא ענין של איסור גם חובה איכא ומצוה לעולם איכא לחלוק ולברר האמת וכו' והאריך בזה והוסיף וז"ל וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים, ואני דן אותם לכף זכות שמחמת שלא למדו הלכה ולכן טעו בטעות גמור כזה ולא די שהם טועים אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו כאשר נצטוינו לצרף וללבן ולברר הדברים כנתינתם מסיני וכו', ובהמשך כתב וא"כ כ"ש המונעין ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים שזה בזיון גדול ועבירה גדולה והם הם המבזים התורה ולומדיה ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים כדי שיצא הדין לאמתו כי זה עיקר רצון הבורא וכו' והעוברים על זה ורוצים לסלף התורה עוברים על כל אלו ועל ידם בעונ"ה חרב בא לעולם שמורים בתורה שלא כהלכה שגורמים שלא להתברר ההלכה (עיין אבות פ"ה) וה' הטוב יכפר בעדם חוץ ממה שמבזים ת"ח העוסקים בתורה לשמה ומיגעים עליה והתורה תובעת את עלבונה הגם שהת"ח האמתים מוחלים על עלבונם ושמחים ביסורים אבל עלבון התורה אין בידם למחול והשם הטוב יכפר עליהם הגם שהם שוגגים ע"פ רוב מ"מ אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם ובזיון כל ת"ח או בן תורה הרי יש בו מחלול השם ר"ל. דלענין בזיון אין נפ"מ אם הוא גדול הדור או מקטני בני ישיבה לעולם יש בזיון.

ועוד הוסיף בזה בחלק ח סימן קלט וז"ל ואני חושב שבזה יראו הדרך ילכו בה שאדרבה לא זה שמותר לחלוק על גדול הדור ואדרבה איסור גמור ועבירה גדולה הוא שלא לחלוק אם יצא לו ע"פ הלכה לאחר שיקול דעתו ושכלו בתורתינו הקדושה ע"פ יסודות נאמנים המקובלים עלינו מפי משה רבינו ע"ה וכל המונע אחרים מלחלוק על גדול מפני איזה טעם שהוא הרי הוא מכשיל את הרבים ומנחיל שקר בכרם ישראל, ופשוט שכל ת"ח וכ"ש גדול הדור כשפוסק הלכה אינו פוסק שכן רצונו אלא שכן רצון הבורא ושזה הוא כוונת התורה ואם ח"ו טעה וודאי רצונו שלא יפסקו כוותיה ולא יסמכו וכו' עי"ש.
 
נערך לאחרונה:
אולם בכה"ג שכמעט אין לנו דבר וחצי דבר ממה שלא היה לפניהם, אדרבא כל מה שאנו יודעים בזה הוא ממה שהובא בדבריהם, ומן המקורות שאליהם ציינו,

הנה כי כן מצאנו למשחא דרבותא שכתב שיש להדליק בבין השמשות. ויש לתמוה שבחזו''ע כתוב שהמשחא דרבותא סובר שיש להדליק בצה''כ, ויתכן שטעות נפלה כאן. וכן בספר דברי יוסף [שוורץ, עמ' סט] שכתב שנ''ל שיש להדליק מהשקיעה באופק וכל מה שכתבו התוס' סוף שקיעה הוא לפי שיטתם דס''ל כר''ת. והעתיקו בספר ליצחק ריח [לר' יצחק אבן דנאן ליוורנו תרס"ב] מערכת ח' אות ו'. וכ''כ לתלות במחלוקת זו גם הערוך השלחן [אות ד] ובשו"ת אבני נזר [או"ח סי' תצ"ז אות ד] וכן משמע בסדור חוקת עולם [ירושלים תרנ"ג] בדף קמ"ח ע"ב שכתב שקיעה והשמיט סוף שקיעה ובספר עיר הקודש והמקדש להרב טיקוצינסקי ח"ג עמ' שמ"ט כתב הפרושים והספרדים מהדרין להדליק נר חנוכה בזמן שקיעת החמה ע"כ, וזה ג"כ עדות על מנהג הספרדים שנהגו כהגאונים וכהגר"א. וכ''כ בחוברת 'המעין' טבת תשי"ח במאמרו של הרב חנוך גרוסברג שהאריך בזה לקיים מנהג ותיקי ירושלים להדליק בשקיעה וכתב בתוך הדברים וז"ל וא"כ למנהגנו בארץ ישראל שהוכרע כשיטת הגאונים, דבין השמשות מתחיל מיד עם השקיעה, אין מקום לומר דלשון משתשקע הוא "בסוף השקיעה". גם בדברי מהרי''ף [סי' מז] מבואר שהמנהג היה להדליק בשקיעה. וכ''כ בספר סדר היום שמדליקים בשקיעה. הא קמן הרבה מקורות שמרן לא הביאם בחזו''ע ויכולים בהחלט לשנות את המשקל.

ומה גם שכבר כתבתי שיתכן מאד שהמג''א לא אמר כן בדעת השו''ע אלא היא דעת עצמו וכמו שמצאנו שהרמ''א פעמים נראה כמפרש את השו''ע אך בעצם הוא חולק וכן הבאתי ראיה שגם הט''ז פירש את השו''ע לא כמש''כ הב''י כי התכוין לומר את דעתו האישית. אך כך כל זה רק כתוספת סניף.

ובכלל היכן כתוב שטענה שאפשר לחלוק מכחה היא רק מה שלא ראו הפוסקים. לענ''ד גם טענות בפירוש דברי הפוסקים ודקדוק בדבריהם וחשבון הסוגיא בהחלט יכולים להוות סיבה טובה כדי לחלוק.
 
ב"ה
רציתי להתייחס לדברים, אבל הכמות והסגנון לא מאפשרים לי.
עדיף לכתוב נקודה אחת לענין, ועליה נשיב, ואז לעבור לנקודה שניה. קשה להתייחס למכלול דברים וטענות, בדברים הדברים, ואין יודעים אנה נפנה, ואינו שיח בונה. כשיהיה התמקדות אז אפשר לדון בנחת כדרכה של תורה ולקבל זה מזה בעזרת ה'.

(לענ"ד מה שהספקתי לראות לפי מרוצת הקריאה, המעיין ישר יחזו פנימו מאליו כיצד דברי הטוען כאן נרפים הם ומתאמץ להעמיד דרכו ולהצילה מלשונות הראשונים ואין כ"כ צורך להשיב, אפשר לסיים והבוחר יבחר, כי בדבריו עם דברינו מתבררת לענ"ד הדרך המובחרת. אולם עם כ"ז אני מעדיף כן לברר לבא במו"מ ממוקד על כל תג ותג בפ"ע, ע"מ שהיווכח יחדיו, ואדרבא לקבל מזה ג"כ תועלת, ובעיקר שלא יעלה על לב שחלילה אנו משתמטים מלישא וליתן על אמיתת דרכנו והולכים חלילה כסומא בארובה, אלא כל דרכנו מבוררת אצלינו יפה יפה בס"ד מרבותינו דבר דבור על אופניו, ואף גם זאת מוכנים אנו לשמוע ולהבין הצדדים השונים ע"מ לברר שמא יש יותר מדוייק ממה שאנו סבורים, שכולנו בני אדם ומסוגלים לטעות).
 
אפשר להתמקד בחלק הראשון שם הבאנו מהפר''ח דאזלינן בתר הרוב רק כאשר החכמים נשאו ונתנו יחד, והוכחנו שכך מנהג כל החכמים בכלל ומרן זצ''ל בפרט לחלוק על הרוב מבלי לבטל דעתם. שאם לא נאמר כן נצטרך להפסיק ללמוד בעיון ורק נמנה את מסקנות הפוסקים גדולי דורינו ונראה לאן הרוב נוטה וכך להכריע.

כמו כן אפשר להתמקד על החלק האחרון שם הבאנו הרבה פוסקים שמרן לא הביאם בחזו''ע ובזה גם מר סובר דבכה''ג י''ל אילו היה רואה וכו'.
 
ישר כח על ההתמקדות!

אפשר להתמקד בחלק הראשון שם הבאנו מהפר''ח דאזלינן בתר הרוב רק כאשר החכמים נשאו ונתנו יחד,

א. לשון הפר"ח גופיה: וכל זה כשנשא ונתן עם חביריו בדין אחד ורבו עליו אבל אם יש לו ראייה לסתור דברי הפוסקים והוא חכם מובהק אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויעשה על פי סברתו בין לקולא בין לחומרא וכו', וכן עיקר, אף על פי שאין נראה כן דעת הרשב"א. וזה יתכן בדורינו זה לחד בדרא אם יהי' רב מפורסם. עכ"ל.

הרי שהצריך ג' תנאים. בדורו. לחד בדרא. ושיהיה רב מפורסם !!!
ומי שיש לו אותם אה"נ, זכה לבא למחלוקת הפר"ח עם הרשב"א בזה אם רשאי להורות כדבריו...


ב. הפר"ח גופיה קבע מפורשות שאין נראה כן דעת הרשב"א. ובתשובה שצירפנו לעיל (אות ד) הרחבנו בזה מן המקורות.

ג. עצם חילוקו של הפר"ח היכא דלא נו"נ פא"פ, מפורסם ומוסכם מרוה"פ לענין דאינו רובא "דאורייתא", והרחבנו בו במצורף לעיל אות ג. (ואדרבא יסודו מהרשב"א בתשובה אחרת שהבאנו שם בהערה). אבל לענין הוראה כהמיעוט נגד הרוב, רו"כ הפוס' ואולי כולם נקטי בהא למיזל בתר רובא כמבואר בדברינו בתשובה הנ"ל ממהר"ם בן חביב והזרע אמת ועוד בדעת הפוס', ע"ש. (ובסמוך יתבאר שלכאורה גם הפר"ח אין מקור שהוא חולק).

ד. בעיקר דברי הפר"ח משמע לי הקטן דאיהו נמי לא עסיק בנ"ד כלל, ולפ"ז אין כלל על מי לסמוך.
דאי בהא איירי, מנ"ל דהרשב"א לא מסכים לחילוקו, אדרבא בלשון הרשב"א אפשר שפיר לבאר דאיירי בנו"נ עמם וראה דברי האחד ונעשו רוב, ותידוק לכל היותר דאם נו"נ עם הרבים והוא יחיד אינו עושה כדבריו, אבל אם לא נו"נ עמם כלל, שבזה דיבר הפר"ח, מנא שמע בדברי הרשב"א שאינו יכול לחלוק.
ועל כרחך צ"ל דלא בזה איירי הפר"ח כלל, רק בעיקר נידונו שם מתחילת הענין, אם מותר למורה להורות חומרא נגד הרי"ף או הרמב"ם (או לדידן מרן) וכדומה במקום שנהגו על פיהם בכל מילי. שדעת הרשב"א דלעולם אין להורות נגד הפוסקים שנהגו על פיהם, ואפילו כשיש לו ראיות נגדם, רק לכל היותר לנהוג לעצמו לחומרא ולא להורות. ואילו דעת הפר"ח שדוקא על רב המקום ממש, שלימדם תורה, בזה אין להורות נגדו אפילו כשיש ראיות נגדו ואפילו רבים חולקים עליו. אבל על הרי"ף והרמב"ם וכדומה שאינם רבני המקום ממש שלמדום תורה, רק עשאום כרבם, בזה אם רואה הרב שבאותה העיר ראיות ברורות לדחות דברי הרי"ף והרמב"ם וכדומה רשאי להורות ע"פ זה במקומו, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ושזה יתכן רק לחד בדרא ושיהיה רב מפורסם. וגם במקרה זה הקדים וכתב שבודאי אם יחלקו על אותו רב עיר בזה רוב חבריו, ונו"נ עימהם פנים אל פנים בודאי יש לו לבטל דעתו אליהם, שלא יהיה טוב מהתנאים והאמוראים וכו' (וככל הראיות שהבאנו לזה בדברינו במצורף לעיל אות ד, ע"ש).
ואעתיק לשונו של הפר"ח ע"מ שיוכל המעיין להיווכח בדברים, וז"ל:
זהו שאמרנו (באות קודם, דמנהג שיש בו שמץ של איסור, אף שהונהג ע"פ דעת גדולים, יש לבטלו), הוא דוק' במנהג שנתפשט כך בעיר ממילא, אבל אם נהגו כן על פי פוסק אחד מארי דההוא אתרא, כגון מקומות שנהגו מעשיהם על פי פסקי הרי"ף ומקומות נהגו לעשות מעשיהם על פי חיבור הרמב"ם ז"ל כבר כתב הרשב"א בתשובה סימן רנ"ג שיעשו על פי רבם בין להקל בין להחמיר, כמו שמצינו וכו', הרי שלא מיחו בידם חכמים לפי שהם עושין כדברי רבן. וסיים הרשב"א, ומיהו אם יש אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין, נוהג בו איסור, שאין אלו כרבם ממש, דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם כו'. ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המיקל, בזה אפשר שיעשה כקולו, מפני שהוא מסכים בהוראתו עם המיקל והם רבים כנגד היחיד, ע"כ (דברי הרשב"א), ואני אומ' ודאי שאם הרב של העיר רבו עליו חביריו, שיש לו לבטל דעתו ואין לו לעשות כסברתו, לא יהא זה הרב גדול מר"ג שהיה נשיא והיו מבטלים דבריו בחייו כדגרסינן וכו' אף על פי שאתה אומר כן וחבירך אומרים כן למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים, ודכוותיה בתוספת' דביצה, ואף בניו ובני ביתו כדאית' בריש ברכות (ט.) יע"ש, וידוע הוא מעשה דר"א דפ' הזהב וכו' אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות, ובפ"ב דיבמות וכו' דאפילו היכא דב"ש לחומרא היו עושים כב"ה לקולא, ואף וכו' הא לאו הכי פשיטא דצריך לבטל דעתו מפני דעת רבים. וכל זה כשנשא ונתן עם חביריו בדין אחד ורבו עליו, אבל אם יש לו ראייה לסתור דברי הפוסקים (א"ה: ר"ל שעל פיהם נוהגים באותו מקום, כהרי"ף והרמב"ם), והוא חכם מובהק, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ויעשה על פי סברתו בין לקולא בין לחומר', ואף כנגד הוראת רבו יכול להורות. והכי אית' בפרק יש נוחלין דף ק"ל וכו', וכן עיקר, אף על פי שאין נראה כן דעת הרשב"א. (א"ה: דלדעת הרשב"א אין לרב של העיר להורות נגד הפוסקים הרי"ף והרמב"ם במקום שנהגו בכל על פיהם אף כשיש לו ראיות נגדם). וזה יתכן בדורינו זה לחד בדרא, אם יהי' רב מפורסם. ומהריב"ל בח"א בדף צ"ח הביא תשו' הרשב"א שכתבתי וכת' עליה וכו', והנה אין ספק שהרב ז"ל רצה לחלוק עם הרשב"א בידים נקיות, שהרי מתבאר מתוך דבריו (של הרשב"א) שאף באיסור והיתר מצו למסמך אפסקי הרי"ף או הרמב"ם ז"ל בין לקולא בין לחומרא, וכן מבואר עוד כן בדבריו בתשובה אחרת מהרשב"א וכו' שנשאל על מה שנהגו להכשיר וכו' כדברי הרי"ף, והשיב אף על פי שר"י אוסר ואנו כך דעתינו נוטה, מכל מקום כבר נהגו שם על פי הרי"ף ומקומו של הרב הוא, וכל מי שנוהג על פיו שם אפשר היה מותר, וה"נ במקומו של ר"י היו אוכלין בשר עוף בחלב כו'. הרי שדעת הרב ז"ל הפך דעת מהריב"ל, דאף בזמנים אלו מצו ליקח פוסק אחד רב עליהם אף לענין גיטין וקדושין. ומכל מקום לענין דינא מאחר שהרשב"א גופיה סיים בתשובה (שם) דמכל מקום טוב להזהירם שלא יהיו נוהגין כן מכאן ולהבא, ודברי הרב מהריב"ל נראים נכוחים בטעמם, הכי נקטינן, שאינן רשאין לילך אחר פוסק א' להקל. ומכל מקום אם יש להם רב (א"ה: כלומר לא שקבלו עליהם הוראות פוסק לכל דבריו, אלא שהוא רבם בפועל, כפי שחילק הרשב"א בתשובה הנ"ל), אין להם לזוז מדבריו בין לקולא בין לחומרא, ואף שהוא (נגד) רוב הפוסקים ז"ל, ואף בזמן הזה איתיה להך דינא לקצת גדולי הדור, ותו לא מידי. עכ"ל.
כנלפע"ד בביאור דברי הפר"ח מצד עצמם, ואיני אומר קבלו דעתי.

אולם אף בלאו הכי אין בדברי הפר"ח סמיכה למה שסבר להיסמך על דבריו, וכדלעיל.

והוכחנו שכך מנהג כל החכמים בכלל ומרן זצ''ל בפרט לחלוק על הרוב מבלי לבטל דעתם.

היכן הוכיח?

שאם לא נאמר כן נצטרך להפסיק ללמוד בעיון ורק נמנה את מסקנות הפוסקים גדולי דורינו ונראה לאן הרוב נוטה וכך להכריע

לפ"ז התנאים למדו שלא בעיון מפני שלא יכלו לחלוק על תנאים?!
אלא מאי, עמלו בעיונם א, להבין דברי התנאים על נכון. והתעמקו לירד לסוף דעתם וסברתם, לדלות טעמם ונימוקם, להבין גדרי המחלוקות שביניהם, ועפ"ז להבין מה אפשר ללמוד מדבריהם ומה לא, מה אפשר לדמות ומה יש לחלק, מה יש להכריח ולדייק ע"פ דבריהם ומה בדבריהם הוא לאו דוקא. וכן בכלל לדון בנידונים מתחדשים כיצד להתייחס אליהם ואיך לדון בהם וכו', וכפי שמצוי ומפורסם בכל ספרי השאלות ותשובות של רבותינו על הראשונים ועל האחרונים, וכמו שעשינו גם אנו בעצמנו בחיבורנו הקטן שו"ת נשמע קולם (זולת סימן זה העוסק בזמן הדלקת נ"ח) שהכל בעיון רב ועמל גדול של מו"מ וכן דיונים רבים עם חברים מקשיבים וידידים ת"ח, וארבא כמעט אין זמן לבקיאות מחמת הנדרש עבור העיון.

כמו כן אפשר להתמקד על החלק האחרון שם הבאנו הרבה פוסקים שמרן לא הביאם בחזו''ע ובזה גם מר סובר דבכה''ג י''ל אילו היה רואה וכו'

ראשית היה מן הראוי לעיין בפוסקים שציין אליהם להיווכח כמה מוכרח בכל אחד להבין מה שסברו להביא ממנו.
אולם בלאו הכי נראה שאינו ענין לנ"ד, דהניחא אם הויכוח היה כמה פוסקים סוברים כך או כך, ובהבאת הרשימה הנ"ל היה גורם לשינוי ההכרעה, היה מן הצורך לפתוח ולברר זאת.
אולם מאחר דבנ"ד כבר בדברי רבותינו הפוסקים ועל צבא תהילתם מרן רבנו הגדול זיע"א הביאו מערכה לקראת מערכה, ועיקר ההכרעה בזה אינה אלא מחמת שכן פשטה ההוראה והמנהג לדידן בני עדות המזרח, הלכך באנו בזה לכלל המובא בפוסקים ד"לאו רבותא למחשב גברי", שכבר העיקרון גלוי וידוע, ומסתבר שאם רצו היו מביאים בעצמם את אותם פוסקים ושמא אף יותר מהמה, וכן לאידך גיסא בידם לציין לעוד פוסקים, וכפי שידוע שיש כמה פוסקים נוספים שסוברים כפי המנהג ואעפ"כ לא הביאו דבריהם, והיינו דלאו רבותא למחשב גברי. ובעיקר מה שהביאו הם פוסקים שיש בהבאתם ללמד על הוראה שפשטה ועל המנהג, או תשובה לטענות מסויימות, וכדומה. ולכן למעשה איני רואה ברשימה זו כדי להטות הדין לענין הלכה למעשה.

אשמח להמשיך להישאר ממוקדים במו"מ, כפי שנעשה כעת.
 
נערך לאחרונה:
הראיה מהפר''ח היא הרעיון שצריך להכריע כפי הנראה בראיות גם לקולא, אלא שהפר''ח הקל יותר שגם בדבר שהסכימו לאיסורו הפוסקים יכול לחלוק וע''ז הצריך יחיד בדורו. וע''ז חלק עליו בספר נהר שלום סי' תצו. הרי שכל הנדון הוא לחלוק על הרי''ף והרמב''ם מכח ראיות וסברות.

אולם בנדו''ד איירי במחלוקת קיימית ואנו רק צריכים להכריע בין הפוסקים לפי הכללים, וע''ז הבאת ראיה מהרשב''א בסוף דבריו שמשמע ממנו שאם יש רוב כנגד יש לפוסק לבטל דעתו מפני דעת הרוב. וע''ז השבנו דיש לדקדק בדברי הרשב''א מדוע כתב לשון 'אפשר' והלא זה דבר פשוט שיש כאן כעת רוב, וע''ז אמרנו שע''כ לומר דהרשב''א איירי שיש לו נטיה כפי אחת השיטות שהרי כתב "רואה דברי המקל" ולעיל מינה כתב "אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור", והיינו שבסו''ד איירי שאין לו ראיה אלא רק אומר שנראים דברי פוסק פלוני וע''ז חידש בדרך 'אפשר' שבכה''ג יכול להצטרף אליו ולהוות רוב. אבל באופן שיש לו ראיות מכריעות לפי דעתו יכול לחלוק אף אם יש רוב כנגד, כי בכה''ג אמרינן אין לדיין וכו' שהרי יתכן שאם היה נו''נ עם שכגדו היה משכנעו בצדקת דבריו.

וע''ז אמרנו שע''כ לומר כן שהרי כך מנהג הפסיקה והבאנו ראיה לכך ממרן זצ''ל שעל אף שחלקו עליו רובא דעלמא בענין היתר המכירה אעפ''כ לא ביטל דעתו וכן בדין פאה נכרית. וכן החזו''א בסוגית השיעורים לא ביטל דעתו מפני דעת הרוב. וכן מצאנו לרשב''א עצמו שנהג כך עיין שו"ת הרשב"א ח''א [סי' אלף ע] שאחר שהביא ראיה שאין הדלקת נר שבת אוסרת ורשאי להדליק אח''כ נ''ח כתב וז''ל: ולפיכך נר של שבת שהוא תדיר קודם ושלא כדברי הרב בעל הלכות ז"ל. עכ''ל. הרי שחלק על בה''ג מכח ראיה ולא ביטל דעתואף שפסק לקולא.

וע''ע בשו"ת הרי"ד [סימן סב] שכתב וז''ל: ואם זה באנו לומר שלא נדבר על דברי רבותינו הראשונים אם כן במקום שאנו רואים שזה חולק על זה וזה אוסר וזה מתיר אנו על מי נסמוך הנוכל לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים ולומר שזה גדול מזה שנבטל דברי זה מפני זה הא אין לנו אלא לחקור אחרי דבריהם שאילו ואילו דברי אלהים חיים הן ולפלפל ולהעמיק מכח דבריהם להיכן הדין נוטה. עכ''ל. וע''ע בדברינו לעיל מש''כ בשם האגרו''מ ושו''ת משנה הלכות שחייב לחלוק אם יש בידו ראיות ואפילו נגד גדול הדור.
 
ועיקר ההכרעה בזה אינה אלא מחמת שכן פשטה ההוראה והמנהג לדידן בני עדות המזרח, הלכך באנו בזה לכלל המובא בפוסקים ד"לאו רבותא למחשב גברי", שכבר העיקרון גלוי וידוע, ומסתבר שאם רצו היו מביאים בעצמם את אותם פוסקים ושמא אף יותר מהמה, וכן לאידך גיסא בידם לציין לעוד פוסקים, וכפי שידוע שיש כמה פוסקים נוספים שסוברים כפי המנהג ואעפ"כ לא הביאו דבריהם, והיינו דלאו רבותא למחשב גברי. ובעיקר מה שהביאו הם פוסקים שיש בהבאתם ללמד על הוראה שפשטה ועל המנהג, או תשובה לטענות מסויימות, וכדומה. ולכן למעשה איני רואה ברשימה זו כדי להטות הדין לענין הלכה למעשה.

לגבי חנוכה הענין פשוט. כבו' טען שאין לנו דבר וחצי דבר ממה שלא היה לפניהם, וע''ז השבתי שכן יש לנו ממה שלא היה לפניהם, ואף שאולי היה לפניהם אך לא ראום לפי שעה מדלא הוזכר בספריהם. ועוד דהכא איכא שלש טענות שלא היו לפניהם.
האחת היא דאנן דפסקינן כהגאונים יש לנו להדליק בשקיעה וזה הובא בדברי יוסף והחזו''ע לא עמד בזה.

והשניה היא הדקדוק הפשוט בדעת מרן השו''ע שגם בזה מרן זצ''ל לא עמד בו, ולכן שפיר איכא למימר אילו היה רואה וכו'.

והטענה השלישית היא שהמנהג שלנו הוא מנהג מאוחר כמבואר בפוסקים שהבאנו דהלא עד תקופת מהרי''ף במצרים הדליקו בשקיעה כפי עדותו וצ''ל שמנהג זה היה עוד מתקופתו של הרמב''ם שפסק כן. וכן היה המנהג בספרד כי אם כך פסקו הרמב''ם והרשב''א מן הסתם כך היה המנהג, שהרי בענין המהדרין הרמב''ם כתב דעתו ואח''כ הביא את המנהג בספרד והכא לא כתב שהמנהג בספרד להדליק בצה''כ וגם הרשב''א לא העיר מזה כלל. הרי לנו שמנהג זה של הספרדים התפשט מאז שהבינו במרן שסוף שקיעה היינו צה''כ וכמש''כ מהרי''ף ולכן אדרבה יש להחזיר עטרה ליושנה ולחזור לנהוג כמנהג הקדום.
 
חזור
חלק עליון