ב"ה
כונתי היתה על מש''כ עליו בהקדמה ולא על עצם השגותיו עליו.
גם אני התכוונתי לזה כמו שכתבתי דחיובא רמיא עליה וכו' לפי הבנתו
אלו ואלו דברי אלקים חיים אמרינן כאשר יש מחלוקת בסברא או בדימוי מילתא, אך כאשר המחלוקת היא במציאות כגון מה אמר חכם פלוני או איך יש לפרש דבריו לא אמרינן אלו ואלו וכו' דודאי חד מינייהו אינו נכון. כן כתב רש"י בכתובות [נז.] ד''ה הא קמ''ל. וכאן המחלוקת היא מה דעת מרן נמצא שלא שייך לומר אלו ואלו בנדו''ד.
אולם כבר הריטב"א במקום (כתובות נז.) הביא דברי רש"י הללו ונטה חסדו לבארם על נכון כי היכי דלא תיקשו מיניה וביה, וז"ל: דטפי שייך לומר דפליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי גופייהו, שזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו וזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו, ולא תשקר חד מינייהו, אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים. אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותיהם, זה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר, נראה דחד מינייהו משקר או שכח קבלתו, והא ליכא למימר כל היכא דאפשר, וכדפירש רש"י ז"ל.
ואע"ג דהא פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אליבא דתנאי במאי פליגי, התם נמי בסברא פליגי, שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם, אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים, מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים. ע"כ. וע"ע בערוך לנר (יבמות צו: ד"ה שנקרע).
ומעתה אדרבא, נמצינו למדים דברש"י עצמו מוכרח דדוקא אם החולקים אינם משתפים כח עיונם וסברתם ע"מ לדלות את המשמעות מדברי התורה שבכתב ושבעל פה, אלא חולקים הם על המציאות מכח שמיעתם או זכרונם בלבד, בזה אמרינן דמכיון שהמציאות היתה אחת ולא שניים, ממילא עדות השני בטלה וריקה.
אבל כל שהמחלוקת נובעת מכח העיון והסברא לדלות משמעות דעת התורה, בזה אף אם כל מה שהגיעו לסברתם היה רק מתוך מה שנראה להם לפרש בדבריו של אחד החכמים, והוא בודאי לא נתכוין לשני הצדדים ההפכיים, מ"מ כיון שדעתם נמשכה ועלתה בכח העיון והסברא בדברי התורה, לכן כל צד הוא דברי אלוקים חיים ממש.
וע"ע מש"כ בעני' לבאר בזה מלתא בטעמא מפי ספרים וסופרים בקונטרס קבלה והלכה המצורף תשובות ב-ג ותרו"ץ.
(וכן עולה מדברי רש"ל ושל"ה שהבאנו שם ע"פ סודן של דברים, ע"ש).
ומעתה בנידון המדובר נמי פשיטא ופשיטא דחשיב שפיר דברי אלקים חיים, וכ"ש שהוא דעת תרי צנתרי דדהבא ר"ת בספר הישר והמרדכי.
ולכן אף שברור בעיני טובא שאם היו שומעים דברי מסתברא טובא שהיו מקבלים ומשנים דעתם לפי עוצמת האמת שנראית בעיני בזה בדעת מרן הש"ע. אבל עדין או"א דא"ח ולענין מעשה יש כללי פסיקה ודרכי הוראה.
אדרבה כאן הבנתינו היא לפי הכללים שהרי ברור שהעיקר בדעת מרן להדליק בשקיעה כמש''כ המשחא דרבותא
הבנתנו היא לפי הכללים, אבל הכרעתנו היא לפי הבנתנו ולא לפי הכללים
הכללים הם לילך אחר המסור בידינו מבעלי ההוראה, או בלשון אחרת אחר מה שפשטה ההוראה. וכגון שעשה מרן אביר הרועים זיע"א ביבי"א בדין ברכה אחרונה על כוס תה, ובשו"ת חזו"ע וחזו"ע ברכות בדין סב"ל נגד מרן, שביטל הבנתו האישית לענין מעשה, והורה בהם דוקא כפי מה שפשטה ההוראה, (אלא שצמצם בהם בדרך אין לך בו אלא חידושו והוו דלא לוסיף עלה, עד כמה שניתן), כמבואר להדיא במקורות הנ"ל.
והיינו טעמא, שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי לתלות (רמב"פ פ"י משמיטה), ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר (ירושלמי). ובעדויות (סופ"ה) אני שמעתי מפי המרובין. ובנגעים (סופ"ט), אלמד בו? א"ל אם לקיים דברי חכמים הין. ויש עוד בזה אריכות ואכ"מ, לך נא ראה מש"כ בזה בעני' בקונ' נאמנות מסורת ההוראה בזה בהרחבה (
כאן עמ' נג-נה).
ולכן אין לנו לפסוק כהאחרונים שכתבו לא כך כל זמן שלא מצאנו טעם נכון לדבריהם
אולם אם פשטה ההוראה כמותם, וכן המנהג, ולדבריהם בשקיעה הוי גריעותא, יש לנו להורות לעשות כפי המנהג ולא לגרע אליבייהו. (כ"ש שאין המנהג דלא כמאן, שהרי מפורש בספר הישר ובמרדכי שכ"ה לדינא, אלא אנן בדעת מרן איירינן ומצד שקיבלנו הוראותיו, והיינו מכח כלל, ומאידך באנו לכלל אחר שלא להקל נגד מה שפשטה ההוראה והוא המנהג לפנינו)
ואדרבה כאשר פוסק לא נוהג לפי הבנתו זה נגד כללי הפסיקה שהרי אסור לאדם לעשות דבר שהוא מבין שזה אסור
רבי יהושע חילל כיפור לפי הבנתו, בשביל דעת רבן גמליאל (ר"ה כה. ועוד מבואר שם "ואפילו מוטעין", ודו"ק). ורבן גמליאל הקפיד על רבי עקיבא שלא עשה מה שהבין שאסור, ורק כששמע שעשה כן מפני כללי הפסיקה ולא מחמת הבנתו נחה דעתו (ברכות לז.). ורבן גמליאל לא השיב לתלמידיו לפי דעתו הוא אלא לפי חכמים שהם רבים, ורק מחמת כן אמר להם וחייבים אתם (שם ט.). וכן מבואר בסוף תשובת הרשב"א ח"א (סי' רנג) שאין לחכם לעשות כהבנתו אא"כ ע"י דעתו נעשה כן כללי הפסיקה, ע"ש. (וע"ע בקובץ דרכי ההוראה המצורף אות ד' מה שהרחבתי בזה בעניותי בקרא ובסברא מלתא בטעמא, ע"ש ותרו"ץ).
אני חושב שזה נגד כללי הפסיקה בכלל ודרכו של מרן בפרט. ומה גם שחכמי ישראל חלוקים בדעתם ובמנהגם. מה רע אם תעשה כהנוהגים כהגר''א להדליק בשקיעה הלא גם הגר''א היה מחכמי ישראל וכן המשחא דרבותא ועוד, נמצא שאישור מחכמי ישראל יש לכל אחד מהצדדים ואם אנו מבינים שלהדליק בשקיעה נכון יותר, כיצד א''כ נעשה ההיפך ונדליק בצה''כ, אחר שעמדנו על אמיתות הענין?
כך פשטה ההוראה אצל רבותינו הספרדים ונהגו בכל מקומות מושבותינו על פיהם והרי הוא כמבואר בחזו"ע ברכות ובשאר פוסקים שקבצו כעמיר גורנה דברי רבותינו ומנהגנו בזה.
ואם בזה עצמו היה ויכוח הייתי מקבל שיש לחשב מחדש את שיקולי ההכרעה עפ"ז, אבל למעשה עיננו הרואות מה בדברי רבותינו וכיצד עמא דבר ע"פ פוסקי ומאורי הדורות, וא"א להכחיש את השמש של המנהג וההנהגה. (וכמו שא"א להתחיל להתווכח האם כיום נוהגים להדליק נר יוה"כ בברכה, אלא כל הויכוח האם לקיים המנהג או לבטלו, ודו"ק).
ואעתיק לך כאן מש''כ בשו''ת שאילת יעב''ץ [ח''ב סי' כ] שקשור קצת לענין וז''ל: ושמעתי מאמ"ה ז"ל בשם גדול הוא ב"ס חלקת מחוקק ז"ל, שאין אדם רשאי להורות, עד שיהא בכחו לעקור ולמחוק סעיף מן הש"ע, וימצא בספרינו ת"ל כזה כמה דברים שנפל בהם המשג' והשבוש בספר הש"ע. בלי שום ספק. אפי' בספר הקטן מגדל עז שלי הראיתי כאלה. מלבד אשר בכתובים אתי והאחרונים הראו הדרך. שלא לישא פני הש"ע במקום הכרח עצום. ונודע מאמר הר"מ ז"ל שבענין ההורא'. אין אפי' כח הנביאים חזק יותר מן החכם. אלא הולכין אחר רוב מנין או אחר כח הראיות לפי מראה עיני החכם. וכך הי' מנהג חכמי הדורות אשר מעולם. אין משגיחין בכף מאזני הכרעת חבור קדמון או אחרון. במקום תשובות נצחות. אך ח"ו להקל בפסק הש"ע בדבר שאין בו הכרע ומכריח עצום ממנו. עכ''ל. ודון מינה ואוקי באתרין, דק''ו הדבר שדעת מרן להדליק בשקיעה וכ''ד כמה אחרונים, הרי שחובה עלינו לקבל את האמת
דברי היעב"ץ עם שוברו בצדו, שהודגש בדבריו "אחר רוב מנין", וכאן רוב מנין הבינו בצאה"כ וכמותם פשטה ההוראה ונעשה מנהג. ואין להתעקש מהמשך דבריו שכתב "או אחר כח הראיות לפי מראה עיני החכם", דבודאי כוונתו דכשאין הכרע מחמת רוב אזי יועיל גם הכרח מחמת ראיות ותשובות ניצחות, אבל אם אכן יש רוב דלא כוותיה, בזה נעשה הוא וכל ראיותיו מיעוט נגד אותו הרוב.
ואם סברתי מקודם שלא להכביד מלהביא דברי היעב"ץ בתשובת שאילת יעב"ץ (סי' מט), הרי שהוכרחתי לזה כעת ע"מ להסיר עקשות בכיו"ב שכ' שם וז"ל: כרשב"י וחבריו, שעם כל מעשה תקפו וגבורתו, לא מלאו לבו לעבור על דברי חבריו, כמו כל שאר החולקים לשם שמים, שלעולם היחידים נכנעין למרובין בענין המעשה,
ואע"פ שהיו עומדין בשמועתן כעקביא בן מהללאל ור' אליעזר הגדול. ולא נענשו (עקביה ב"מ ור"א הגדול) כי אם על שהחזיקו במחלוקתן,
וח"ו לומר שהיו עושין מעשה כדבריהם, שא"כ היו נעשין כזקן ממרא על פי ב"ד חלילה (עי' סנהדרין פח.), וידוע הכל למבין מדוכתי טובא, ובפרטות נזכר כדבר הזה אצל רשב"י גופיה, כנודע מההוא עובדא דספיחי שביעית שבירושלמי (ברכות פ"א סוף ה"א), ובמ"ר פ' ויבא יעקב שלם.
ולא זו שלא עשה מעשה כדעתו, אלא שענש למי שעשה כמותו ועבר על דברי חביריו החולקים עמו. שלעולם הלכה כרבים, ומפני כך נחזיק תמיד בדיעה התלמודית שהיא מפי המרובין, עכל"ק.
הרי לך כללי הפסיקה ודרכי ההוראה הנכונים ע"פ דעת תורתינו הקדושה דאמת כתיב בה, אלא שיש הסוברים דאמת יש רק אחת, ולא היא, אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים, והלכה כפי כללי הפסיקה ודרכי ההוראה, וכפי שהרחבנו בזה בקובץ דרכי ההוראה המצורף בסופו, ע"ש ותרו"ץ.
בברכה רבה