שלום וברכה
באיזור שיש בו ריח שמגיע מלול של תרנגולים, אין להתפלל שם ולומר שם ד"ת, ויש להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, כלומר שלא ירגישו בריח כלל, ואם קראו שם קריאת שמע יש לחזור על קריאת שמע במקום שאין להסתפק בו משום ריח רע, וגם אדם שאינו מריח או שעוטה מסכה אין לו להתפלל ולקרא שם קריאת שמע.
א. הנה מרן השולחן ערוך (סימן עט סעיף ד) כתב צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות, מרחיקים מהם כמו מצואת אדם. ואם לאו, דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם. ושם (סעיף ז) כתב צואת תרנגולים ההולכים בבית, דינה כצואת בהמה חיה ועוף. אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם.
ובמשנה ברורה (שם ס"ק כח) הסביר שהלול מפני שרבה בו צואה יש בו סירחון והוא מאוס, על כן דינו כצואת אדם.
ובכף החיים (שם אות כז) כתב בשם הכסף משנה (פרק ג' דקריאת שמע דין ו') והביאו מגן אברהם (ס"ק י"א (ומה שמצויין במגן אברהם על סעיף הקודם טעות סופר הוא וכמו שכתב המחצית השקל)) והאליה רבה (אות י"ד) ופרי מגדים (אשל אברהם אות י"ב) שההגדרה של ריח רע הוא כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח.
ועוד כתב בכף החיים (שם אות כח) שמשמע שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, וכן פירשו מרן ז"ל בבית יוסף והב"ח דברי הטור. מיהו מהרל"ח ז"ל חלק על מרן ז"ל ופירש דברי הטור דאין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח רק עד מקום שיכלה הריח יעו"ש, והביאו חידושי הגהות בבית יוסף (אות א'), וכן כתב המגן אברהם (ס"ק י"ג), והביאו אליה רבה (שם), וכן כתב רבינו זלמן (אות ח'), חסד לאלפים (אות ד').
אמנם מדברי הלחם חמודות (פרק מי שמתו אות קמ"ב) והפרישה (אות ט') שהביאו דברי מרן ז"ל ולא חלקו עליו משמע שמסכימים לדבריו, וכן כתב העולת תמיד (אות ח'), סולת בלולה במקור חכמה (אות א') וכן המאמר מרדכי (אות ו') הקשה על דברי המגן אברהם וכתב דדברי מרן ז"ל ברורים ונכונים ומוכרחים ומינה לא תזוז יעו"ש.
ומה שכתב הבאר היטב (ס"ק י"א) לא דק דהא לדעת השלחן ערוך צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח אלא רק המגן אברהם הוא דפליג כנזכר, וכן כתב המאמר מרדכי (שם). ע"כ.
ונראה דגם בריח קל של לול של תרנגולים דרך הבריות להצטער ממנו, ואם מריח ממנו אפילו ע"י שצריך להוריד המסכה ושואף אויר, בודאי לא הרחיק ממקום שכלה הריח ארבע אמות שהרי עדיין מריח ממנו, ואפילו אם יש לו ספק אם יש שם ריח אין לו לקרוא שם במקום שראוי להסתפק בו וכדלקמן.
ב. ובשולחן ערוך (סימן עו סעיף ז) כתב ספק אם צואה בבית, מותר לקרות, דחזקת בית שאין בה צואה. ספק אם צואה באשפה, אסור, משום דחזקת אשפה שיש בה צואה.
ובפסקי תשובות (שם אות י) כתב ובזמננו אין לנו מקום שחזקתו שיש בו צואה אלא חדרי אשפה, בתי חולים ומקומות סיעודיים אשר מצוי שם עביטי צואה ומי רגליים, רפתות ולולים ושאר מקומות שמצויים בעלי חיים אשר הטינוף דשם או צואתם אוסרת באמירת דברי קדושה, או שהיה האדם במקומות אלו אשר צואה מתגוללת שם, ומצוי שיטנפו נעליו ובגדיו, בכל אלו חייב לבדוק בגדיו וסביבו אם אין שם צואה.
ומרן כתב (שם סעיף ח) קרא במקום שראוי להסתפק בצואה, ומצאה אח"כ, צריך לחזור ולקרות. אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו, אין צריך לחזור ולקרות. ומי רגלים, אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק, אין צריך לחזור ולקרות.
וכתב המגן אברהם (שם ס"ק יב) דזבח רשעים תועבה דהוה ליה לבדוק המקום. ע"כ.
ולפי זה אם באיזור יש לול תרנגולים, הוא מקום שראוי להסתפק בו אם יש בו ריח רע, ולא יצא ידי חובה אם התברר אח"כ שיש ריח רע מלול התרנגולים.
ובביאור הלכה (שם ד"ה צריך לחזור) כתב שבפמ"ג (בסי' ע"ט במ"ז) ובנשמת אדם מסתפקים אם הוא מדאורייתא או דרבנן, ולבסוף דבריהם מצדדים שהוא רק מדרבנן, דמדאורייתא בדיעבד יצא בזה. ואעפ"כ לכו"ע אם הוא במקום המטונף אף שאי אפשר לו לצאת משם [כגון שהוא חבוש בבית האסורין וכיוצא בזה] לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל כלל דעובר בזה על איסור דאורייתא. ע"כ. ויש לומר שהוא הדין לנדון דידן בלול של תרנגולים.
ג. ולא יועיל להניח מסכה על האף וכמו שכתב מרן (סימן פה סעיף א) לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש. ואפילו אם היה קורא ובא, צריך להפסיק כשיגיע למבוי המטונף, וכשיצא משם, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק. והרמ"א כתב וי"א שחוזר לראש, וכן עיקר. ע"כ.
וממלא נלמד מכאן, שאין הבדל בין האנשים וגם אדם שאינו מריח, אין לו היתר לקרוא ק"ש ולומר ד"ת במקום שיש בו ריח רע, לפי שמצד המקום לא ראוי לומר בו ד"ת.
ובעטרת צבי (שם ס"ק ב) כתב ואם לא פסק עליו נאמר הכתוב [יחזקאל כ, כה] וגם אני נתתי להם חקים ומשפטים אשר לא טובים לא יחיו בהם, כלומר הואיל דעשה הדבר בעבירה א"כ אינם טובים ולא יחיה בהם, אבל אם פסק עליו נאמר [דברים לב, מז] ובדבר הזה תאריכו ימים. ע"כ.
בברכה רבה
