שלום לכב' הרבנים!
בדין נ"ט בר נ"ט נפסק כשמואל למרות הכלל "באיסורי פוסקים כרב". אמנם מפשטות הגמ' משמע שדין דגים שעלו בקערה לא נאמר מפי רב במפורש אלא מכללא דשייפא, ואין להביא משם ראיה לנ"ט בר נ"ט דעלמא, יש מהראשונים שלמדו שוודאי דעת רב לאסור אלא שהגמ' דוחה את דעתו.
לפי אותם הראשונים קשה לי מה יעשו סוף-סוף עם כללי הפסיקה? וכי במחלוקות אחרות אין לשמואל סברא שונה משל רב עם הגיון מאחוריה, ובכל זאת פוסקים כרב כי כך הוא הכלל?
ועוד, במעשה דר' אלעזר שאמר לו שמואל לרבך יהבית ואכל וכו'. ראיתי את דעות המפרשים ולא התיישבה דעתי מאף פירוש. (במחילה מכבוד תורתם, אבל תורה היא וללמוד אני צריך). דאיך יוציא שמואל מפיו עדות שקר על דבר שלא היה, בין אם כוונתו שהוא בטוח שהיה משכנעו בהוכחות אילו היה לפניו (כדברי הריטב"א), ובין אם עשה זאת כדי לבחון את ר' אלעזר האם מחמיר משום כבודו של רב וליה לא סבירא ליה (כמהרשד"ם). עדיין קשה איך אמר כפי שאמר, ולא מצא צורה כשירה יותר. ודוחק בעניי לתרץ שעשה זאת לחידודי, כדרך שעושים לתלמידים, כי בנ"ד איירי בשעת המעשה ולא בזמן הלימוד.
ולולא שלא נמצאה סברא זו בדברי אף מפרש או פוסק, הייתי מבין את דברי רב "חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא סבירא לי" שר"ל שוודאי האכילני שמואל רק דברים שכשרים לדעתי ואין דעתי לאסור דגים שעלו בקערה. וזה מתאים למה שאמרו בגמ' "ולא היא דנפיש ממרה טפי". ומשום כך א"ש מה שנפסק כשמואל.
מה דעת כב' הרבנים? תודה מראש.
בדין נ"ט בר נ"ט נפסק כשמואל למרות הכלל "באיסורי פוסקים כרב". אמנם מפשטות הגמ' משמע שדין דגים שעלו בקערה לא נאמר מפי רב במפורש אלא מכללא דשייפא, ואין להביא משם ראיה לנ"ט בר נ"ט דעלמא, יש מהראשונים שלמדו שוודאי דעת רב לאסור אלא שהגמ' דוחה את דעתו.
לפי אותם הראשונים קשה לי מה יעשו סוף-סוף עם כללי הפסיקה? וכי במחלוקות אחרות אין לשמואל סברא שונה משל רב עם הגיון מאחוריה, ובכל זאת פוסקים כרב כי כך הוא הכלל?
ועוד, במעשה דר' אלעזר שאמר לו שמואל לרבך יהבית ואכל וכו'. ראיתי את דעות המפרשים ולא התיישבה דעתי מאף פירוש. (במחילה מכבוד תורתם, אבל תורה היא וללמוד אני צריך). דאיך יוציא שמואל מפיו עדות שקר על דבר שלא היה, בין אם כוונתו שהוא בטוח שהיה משכנעו בהוכחות אילו היה לפניו (כדברי הריטב"א), ובין אם עשה זאת כדי לבחון את ר' אלעזר האם מחמיר משום כבודו של רב וליה לא סבירא ליה (כמהרשד"ם). עדיין קשה איך אמר כפי שאמר, ולא מצא צורה כשירה יותר. ודוחק בעניי לתרץ שעשה זאת לחידודי, כדרך שעושים לתלמידים, כי בנ"ד איירי בשעת המעשה ולא בזמן הלימוד.
ולולא שלא נמצאה סברא זו בדברי אף מפרש או פוסק, הייתי מבין את דברי רב "חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא סבירא לי" שר"ל שוודאי האכילני שמואל רק דברים שכשרים לדעתי ואין דעתי לאסור דגים שעלו בקערה. וזה מתאים למה שאמרו בגמ' "ולא היא דנפיש ממרה טפי". ומשום כך א"ש מה שנפסק כשמואל.
מה דעת כב' הרבנים? תודה מראש.
