ב"ה
שלום וברכה,
לגבי מ"ש בזה הרב בנימין חותה שליט"א, אצרף כאן מש"כ בזה בעניותי על דבריו עוד בעבר שנשלח אלי, והמעיין את אשר ישפוט יבחר ויקרב.
ולגוף הנידון, אעתיק (וכן אצרף) כאן מה שכתבתי בזה בעניותי, ובאם תהיה שאלה ממוקדת בנידון, אשמח לישא וליתן כפי מיסת הפנאי במדורים המיועדים. (ויודיעוני היכן בדיון).
ב"ה
ח' בתשרי התשפ"ב
סדר ההפטרות הנכון של תרתי דתיובתא לכתחילה ובדיעבד
לכבוד ידידי ורב חביבי, ליש ולביא, ראשון לכל דבר שבקדושה
האברך השקדן, כבוד שם תפארתו, הר"ר
נתנאל קנתן הי"ו,
שלום וברכה!
באשר שאל על שנה כמו זו, אודות קריאת ההפטרות בב' השבתות, אחת שבין ר"ה ליוה"כ, ואחת שבין יוה"כ לחג הסוכות, שלדידן בני עדות המזרח באר"י, (שאין אנו נוהגים להפטיר בצום גדליה הפטרת דרשו), על מנת לקיים תקנת חכמים המבוארת בפסיקתא להפטיר בתרתי דתיובתא, כלומר בשתי הפטרות מענין התשובה, יש לקרא בשבת ראשונה דרשו ה' בהמצאו, ובשבת שלאחריה שובה ישראל, כמבואר בדברי מרן רבנו הגדול זיע"א בס' חזון עובדיה תעניות (עמ' תכו), וכפי שהשיב לכבודו מרן הראש"ל שליט"א שכן ראוי לנהוג כל שמקובל על הקהל ואינו מביא למחלוקת, (וכן הורה בעצמו למעשה בבית מדרשו כפי שספרו נאמני ביתו). וכעת שואל כבודו, מה יהיה הדין בציבור שלא ידעו, והפטירו בשבת שבין ר"ה ליוה"כ שובה ישראל כפי שמודפס בלוחות שנה (כנראה מחמת מנהג חו"ל, ומנהג האשכנזים גם באר"י), האם ראוי לאותו ציבור להשלים תרתי דתיובתא ע"י שיפטירו בשבת שבין יוה"כ לסוכות בהפטרת דרשו ה' בהימצאו, או שמא מהפך בזה הסדר ועבר זמנו בטל קרבנו. ואמרתי טרם אשיב על עיקר שאלתו ראשית אבאר עיקר דין זה של הפטרת תרתי דתיובתא בדעת רבותינו, ובדעתו של מי שגדול מרן רבנו הגדול זיע"א, ומשם אבאר מענה לשאלתו בס"ד.
מחלוקת רב הונא עם הפסיקתא בתלתא דפורענותא
תשובה: א) במסכת מגילה (לא: ) א"ר הונא, ר"ח אב שחל להיות בשבת, מפטירין חדשיכם ומועדיכם וכו', ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (פי"ג מתפילה ה"ד), וראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם וכו', ע"כ.
אולם התוס' (שם ד"ה ר"ח) כתבו, ואין אנו עושין כן, אלא מפטיר בירמיה שמעו דבר ה', ובשבת שלפני ט"ב חזון ישעיהו. והטעם, לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא, לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב, ואלו הן, דברי ירמיה, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו. ובתר תשעה באב שב דנחמתא, ותרתי דתיובתא. ואלו הן נחמו נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה לבדה, אנכי אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש. דרשו, שובה. ולפיכך מקדימין עניה סוערה קודם רני עקרה, דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר. וסדר זה מתחיל בפנחס, וסימניך דש"ח, נו"ע אר"ק, שד"ש. עכ"ל. ודברי הפסיקתא אינם נמצאים בפסיקתא שלפנינו, אבל הובאו בראשונים רבים, והטור (סי' תכח) הביאה בשלימותה וז"ל: בפסיקתא, מבראשית עד י"ז בתמוז, מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה. ומשם ואילך, לפי הזמן ולפי המאורע, תלתא דפורענותא, ושבע דנחמתא, ותרתי דתיובתא. ע"כ.
וכדברי התוספות כ"כ ראבי"ה, או"ז, סמ"ג, הרא"ש, המרדכי, הר"ן, בעל המאורות, ושאר ראשונים (זולתי הרמב"ם הנ"ל), קיבצם כעמיר גורנה מרן רבנו הגדול זיע"א בס' חזו"ע תעניות (עמ' תכא), דבר"ח אב שחל בשבת אין אנו מפטירים כדברי רב הונא בתלמוד, מפני שאנו נוהגים כסדר המערכה המבואר בפסיקתא דרב כהנא, ושבת זו היא מתלתא דפורענותא.
מנהג ישראל בג' דפורענותא כהפסיקתא נגד התלמוד
ב) וכן פסק מרן הש"ע (סי' תכח ס"ח) עפ"ד הטור והאבודרהם ושאר ראשונים (הובאו שם בב"י), כדברי הפסיקתא ודלא כדברי ר"ה שבתלמוד, שכתב: מי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, תרתי דתיובתא. ג' דפורענותא, דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו. שבע דנחמתא, נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש וכו'. דרשו וכו', שובה. ע"כ.
וכן הוא מנהג העולם כמ"ש אבי המנהגים הראש"ל הרב פרי האדמה על דברי הרמב"ם (פי"ד מתפילה הי"ט), שהרמב"ם כתב שם, נהגו העם להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלש שבתות בדברי תוכחות, שבת ראשונה מפטירין בדברי ירמיהו, שנייה חזון ישעיהו, שלישית איכה וכו', וכתב ע"ז הרב פרי האדמה (שם) וז"ל: נהגו וכו', עיין שו"ע או"ח סימן תכ"ה במור"ם שכתב אבל ר"ח אב מפטירים שמעו וכו', והיא סברת הר"ד אבודרהם ז"ל, וכן כתב מרן בב"י על זה דהוא (האבודרהם) היה מומחה ואליו שומעים, וכן ראוי לסמוך. ופעיה"ק ירושלים ת"ו הכי נהגו להפטיר שמעו. עכ"ל. וכ"כ כוה"פ ועל צבא תהילתם מרן רבנו הגדול זיע"א בחזו"ע תעניות (עמ' תכא), עי' עליהם.
וממוצא דבר אתה למד, שמאחר וקי"ל למעשה כדברי הפסיקתא, שהביאוה כל הראשונים להלכה ולמעשה, ועד כדי כך שדחו בשבילה דברי ר"ה שבתלמוד דידן, כן יש לנו לנהוג אף בהמשך קיום דברי הפסיקתא בסדר המערכה, שלאחר תלתא דפורענותא, יש לנו להמשיך שבעה דנחמתא, ואח"כ תרתי דתיובתא, שהרי לא יעלה על הדעת שנתפוס כחלק אחד שבפסיקתא נגד התלמוד, ואילו את המשך דברי הפסיקתא, בשבעה דנחמתא ותרתי דתיובתא שאין להם סתירה מן התלמוד, לא נקיים.
מנהג ישראל בשבע דנחמתא כהפסיקתא נגד התלמוד
ג) ואם לחשך אדם לאמר וכי מה כוחם של ראשונים יפה להכריע כדברי הפסיקתא נגד המבואר בתלמוד שלנו ללא חולק, אף אתה אמור לו שכבר דן בזה עצמו מרן הב"י בתשובת אבקת רוכל (סי' כח) ולימד לנו בזה מן היסודות הגדולים בהוראה וז"ל: שכבר ידוע שכל הפוסקים שלנו הם ע"פ התלמוד ומפיו אנו חיים, וכל אשר בשם ישראל יכונה אינו רשאי לזוז מפסק התלמוד, וכל הפורש ממנו כפורש מחייו, עם כ"ז יש דברים שאנו מניחים דבר התלמוד ונוהגים כספרים אחרים, ואעידה לי עדים נאמנים, ששנינו בפרק בני העיר שבתעניות קורים ברכות וקללות, ואין אנו נוהגים כן אלא אנו קורים ויחל כדברי מסכת סופרים. וכן בראש חודש אלול שחל להיות בשבת "היה ראוי להפטיר השמים כסאי כמו שגזר הגמרא" בפרק הנזכר, "ואין אנו מפטירים אלא בחדא משבע דנחמתא כדברי פסיקתא", והטעם "לפי שאין דברים אלו תלויים בדבר אסור והתר, הרשות בידינו לקרות או להפטיר כדברי מי שיראה לנו שהוא יותר נכון". ואע"פ שהוא נגד התלמוד כיון שאינו דבר תלוי באסור והתר. ומשם נלמוד לנדון שלפנינו וכו'. עכל"ק. וכ"כ מרן החיד"א בשו"ת טוב עין (סי' ז), והבי"ד מרן הללו וחיזק הדברים עוד, ע"ש. ושו"ר שכדברי מרן באבקת רוכל הנ"ל, כ"כ בחזו"ע תעניות (עמ' תכה) בשם שו"ת רבי אליהו מזרחי (סו"ס ז) ע"ש, ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. (אולם אין להביא ראיה מתשובה זו של מרן שרשאי להפטיר שובה בלי דרשו, נגד הפסיקתא שכתבה תרתי דתיבותא, שהרי מרן איירי שמניחים דברי התלמוד ונוהגים "כספרים אחרים", כמו מסכת סופרים, פסיקתא, ירושלמי, וכדומה, נגד התלמוד, אבל לנהוג דלא כהפסיקתא ולא כהתלמוד, ולהוי דלא כמאן, לא קאמר, ודו"ק).
מנהג ישראל בתרתי דתיובתא כהפסיקתא נגד התלמוד
ד) ובעיקר דברי הפסיקתא בסדר סיום המערכה בתרתי דתיובתא, כתבו התוס' (שם), ו"דרשו" בצום גדליה, ו"שובה" בשבת שלפני יום הכפורים. וכשיש שבת בין יום הכפורים לסוכות, אז הוי דרשו בשבת שלפני יום הכפורים, משום דכתיב ביה דרשו ה' בהמצאו, והיינו בימי תשובה. ושובה בין כפור לסוכות, דכתיב בה ונתתי לך יורה ומלקוש, וכן וה' נתן קולו לפני חילו, דמישתעי במים, ושייך שפיר לפני סוכות. וזה המנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא. ע"כ. ומרן הב"י (סי' תכח על ס"ח) הוסיף לבאר בשם המרדכי, דאין לחוש שהפטרת תשובה שהיא מתרתי דתיובתא, נאמרת לאחר כיפור, שיפה צעקה לאדם לאחר גמר דין, ובחג נידונים על המים. ע"כ.
וכ"כ הטור (שם), תלתא דפורענותא - דש"ח, דברי ירמיהו לפ' פנחס, שמעו דבר י"י לראשי המטות, חזון לאלה הדברים בשבת שלפני ט"ב. שבע דנחמתא - נו"ע ארק"ש, נחמו לואתחנן, ותאמר ציון לעקב, עניה סוערה לראה, אנכי לשופטים, רני עקרה לכי תצא, קומי אורי לכי תבא, שוש אשיש לאתם נצבים. וכשחל ר"ה בימים ב-ג, שוילך בין ר"ה לצום כפור, מפטירין דרשו בין ר"ה ליוה"כ, ובין צום כפור לסוכות שובה להאזינו. אבל כשחל ר"ה בימים ה-ז, שהאזינו קודם צום כפור, מפטירין בו שובה. ויש נוהגין, כשחל ר"ה בימים ב-ג, מפטירין בין ר"ה לצום כפור שובה, ובין צום כפור לסוכות וידבר דוד. וסימן דפסיקתא מוכח כמנהג הראשון, דקאמר תרתי דתיובתא. עכ"ל.
אולם לעומתו מרן הב"י הכריע בהיפך, כמנהג אחרון, וביאר שיסתדר טוב יותר עם הסדר המבואר בפסיקתא, ע"י שבצום גדליה יפטירו דרשו, וז"ל: ומ"ש (הטור) ויש נוהגים כשחל ר"ה בימים ב-ג וכו', וסימן דפסיקתא מוכיח כמנהג הראשון, כלומר דאע"ג דלמנהג הראשון נמי כשחל ראש השנה בימים ה-ז, שאין בין ראש השנה לסוכות כי אם שבת אחד, מפטירין שובה ואין אומרין דרשו, מכל מקום כיון דכשחל בימים ב-ג, אומרים תרתי דתיובתא, מיקיימי שפיר דברי הפסיקתא באותם שנים. אבל למנהגם זה, שאפילו כשחל בימים ב-ג, אין מפטירין דרשו כלל, לא מיקיימי דברי הפסיקתא כלל. וגם הרב רבינו דוד אבודרהם (סדר הפרשיות עמ' שג) דחה מנהג זה. ולי נראה מנהג זה (האחרון שקורין שובה בין ר"ה לכיפור), עיקר, דלעולם בשבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין שובה, שהרי הפוסקים קורין לשבת זה שבת שובה. וגם הרמב"ם כתב בפרק י"ג מהלכות תפילה (הי"ט), דשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים מפטירין שובה, ולא חילק בין כשראש השנה בימים ב-ג לכשראש השנה בימים ה-ז. [וכן כתב רבינו ירוחם נ"ב (ח"ג כ' ע"ד), לעולם שבת שבתוך ימי תשובה מפטירין שובה ישראל, עכ"ל. בדק הבית]. ולהשלים תרתי דתיובתא, יאמר דרשו בצום גדליה, וכמו שכתבו התוספות (מגילה לא: ) והמרדכי בפרק בני העיר (שם), ויפה כח מנהג זה מכח המנהג הראשון, דלמנהג הראשון לא איירי הפסיקתא אלא כשחל ראש השנה בימים ב-ג דוקא, ולמנהג זה איירי בכל השנים. עכ"ל.
וכ"פ בשלחן ערוך (שם ס"ח), שאחר שהביא כל סדר הפסיקתא להלכה, בתלתא דפורענותא ז' דנחמתא ותרתי דתיובתא, ודלא כמבואר בתלמוד על ר"ח אב שחל בשבת, וכמו שהבאנו לשונו לעיל, פירש למעשה כיצד לקיים תרתי דתיובתא וז"ל: וביום צום גדליה במנחה, מפטירין דרשו. ובשבת שבין ר"ה ליוה"כ, מפטירים לעולם שובה. וכשר"ה בימים ב-ג, שיש שבת בין יה"כ לסוכות וקורין בו האזינו, מפטיר בו וידבר דוד (מענין פרשת השבוע). וי"א שכשחל ר"ה בימים ב-ג, שוילך בין ר"ה ליוה"כ, מפטירין בו דרשו, ובשבת שבין יוה"כ לסוכות, שקורים האזינו, מפטירים שובה. ע"כ וכתב ע"ז הרמ"א הגה, והמנהג כסברא הראשונה. ע"כ.
כיצד ראוי לדידן לנהוג בקיום הפסיקתא בתרתי דתיובתא
ה) אולם כבר כתב מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לח אות צא) וז"ל: בצום גדליה במנחה יש מפטירין דרשו, ובארץ צבי ומלכות מצרים ובגלילות טורקיא"ה אין מפטירין. ואדני מחלקת זה, ביאר הרב מהר"ר יעקב ששפורטש זלה"ה בתשובותיו ס' אהל יעקב סי' ס"ד. וכתב שהספרדים אין מפטירין כדעת הרמב"ם ע"ש. ובמקום שנהגו כן אין טוב לשנות מנהגם וע"ש באורך. וקצת קשה על הרב החסיד המפורסם מהר"י אלגאזי זלה"ה בס' אמת ליעקב, שכתב דמפטירין דרשו ולא כתב דבארץ ישראל לא נהגו להפטיר, והרב ז"ל בארץ ישראל קאי, עכ"ל בחיים שאל. וכ"כ בספרו לדוד אמת (סי' כא), שאחר שהביא דברי הרב אמת ליעקב אלגאזי, מי"ז בתמוז ואילך מפטירין תלתא דפורענותא ז' דנחמתא ב' דתיובתא, א' בצו"ג במנחה דמפטירין דרשו, והב' בשבת בינתיים דמפטירין שובה, ע"כ. כתב עליו, קצת קשה שלא כתב דמנהג א"י שלא להפטיר במנחת צו"ג דרשו, וכן המנהג וכו' כמ"ש בשו"ת אהל יעקב, ושם ביאר במה תלוי מנהגים אלו, ושכל אחד יעשה כמנהגו, עכת"ד.
ומעתה לדידן שאין אנו מפטירים במנחת צום גדליה, וכדברי מרן החיד"א, נמצא שלא נוכל להשלים בידינו דברי הפסיקתא בתרתי דתיובתא ע"פ עצתו של מרן הב"י במנחת צו"ג, וכשנקרא לעולם הפטרת שובה בשבת שבין ר"ה ליוה"כ, לעולם לא מתקיימים בידינו דברי הפסיקתא בסדר המערכה כלל ועיקר, והרי מנהג כל ישראל בסדרי ההפטרות מושתת ומקויים כפי הסדר המובא בפסיקתא בתלתא דפורענותא וכו', וכ"פ מרן הש"ע כנ"ל, אף שהוא נגד התלמוד והרמב"ם בתלתא דפורענותא.
ואין לומר דפלגינן לפסיקתא חלקה מקיימין וחלקה זונחין, שהרי הכריעו רבותינו הראשונים ומרן הש"ע לנטות מהכרעת התלמוד והרמב"ם בר"ח אב שחל בשבת, בשביל לקיים תחילת הסדר והסימן של הפסיקתא בתלתא דפורענותא, ואילו בהמשך הסדר והסימן, בהני תרתי דתיובתא שאינם נסתרין מהתלמוד כלל ועיקר, נניח השלמת הסדר והסימן של הפסיקתא שכבר התחלנו על לא דבר, דבר זה נראה מתמיה, ואין הדעת סובלתו. ובפרט שבפסיקתא משמע דהני דפורענותא דנחמתא ודתיובא כולהו בחדא מחתא מחתינהו, וכבר מצינו להפוסקים שכתבו ללמוד מזה לזה, וזכר לדבר מ"ש בחזו"ע תעניות (עמ' תכד), ש"יש לומר שבהיות ובפסיקתא אמרו שבשבתות של ימי בין המצרים מפטירים בתלתא דפורענותא, ומיד לאחר תשעה באב בשבעה דנחמתא, ולבסוף מפטירין תרתי דתיובתא, וכתבו התוס' במגילה (לא: ), שכן המנהג כדברי הפסיקתא, וכולהו בחדא מחתא מחתינהו, הילכך כשם שלגבי הפטרת תלתא דפורענותא יש עדיפות לאותה הפטרה מהפטרת השמים כסאי, כמו כן יש לומר לגבי הפטרת שבעה דנחמתא, שהיא דוחה להפטרת השמים כסאי, ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין.
ולכן על כרחנו להורות ולנהוג בזה, דאנן בדידן דנקטינן אחר כל הפוסקים והש"ע להפטיר כפי הסדר והסימן של הפסיקתא מתחילתו ועד סופו, ואין בידינו לקיים עצת חכם ע"י הפטרה בצו"ג, גם מרן הב"י יכריע לנו הדין והמנהג, דלכל הפחות בשנים שכן יש בידינו לשמר שתי שבתות כהלכתן בסימן הפסיקתא בתרי דתיובתא, כך נאה וכך יאה עבורנו לנהוג להלכה ולמעשה, וכפי המנהג שהביאו התוס' והטור והאבודרהם ושאר ראשונים, וקבעוהו לעיקר.
ביאור הוראתו והכרעתו של מרן זיע"א בחזו"ע להשלים סימן הפסיקתא
ו) ומעתה אתי שפיר טובא הוראתו והכרעתו התמימה (תרתי משמע) של מרן רבנו הגדול זיע"א בחזו"ע תעניות (עמ' תכו), שאחר שביאר קודם לכן (בהלכות א-ב) דין ומנהג ג' דפורענותא וז' דנחמתא ע"פ הפסיקתא נגד התלמוד, כתב בפשיטות בגוף ההלכה למעשה (הלכה ג) וז"ל: אחר ההפטרות דשבעה דנחמתא, מפטירין תרתי דתיובתא, דרשו ה' בהמצאו ושובה ישראל, ע"כ. ולמעשה לדידן שאין מפטירין בתענית, לא תתקיים הלכה זו לעולם אלא לפי מנהגו של הטור בשנה שר"ה בימים ב-ג. וכך באמת ביאר שיחתו במקור הדברים (הערה ג), שהביא את מנהגו והכרעתו של הטור, שכשחל ר"ה בימים ב-ג יש לקרא בשבת שבין ר"ה ליוה"כ דרשו, ושבת שבין יוה"כ לסוכות שובה, וביאר הדברים עפ"ד המרדכי שיפה צעקה לאדם אחר גמר דין, והוסיף להביא מעוד ראשונים כמנהג התוס' והטור, ושכ"כ רב סעדיה גאון להפטיר דרשו בין ר"ה ליוה"כ, ע"פ המבואר בתלמוד (ר"ה יח.) עה"פ דרשו ה' בהמצאו אלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ. ושוב הוסיף מספר המחכים, שאמנם בשנה שיש ב' שבתות יש לקיים בהם תרתי דתיובתא (כדברי הטור), אבל ברוב השנים שאין שבת בין יוה"כ לסוכות, (שלמנהג הטור אין עושים תרתי דתיובתא), יפטירו בצו"ג דרשו, ובשבת יפטירו שובה, ובכך לקיים תרתי דתיובתא בכל שנה, וכתב ע"ז בחזו"ע, דלדידן אי אפשר לנהוג בשאר שנים כמו שהוסיף בספר המחכים, לפי שכבר כתב מרן החיד"א שאין אנו נוהגים להפטיר בצו"ג כלל, כמבואר בשו"ת אהל יעקב. עכת"ד החזו"ע.
ושמעתי באומרים לי שרבים תמהו על דברות קדשו בחזו"ע הנ"ל, היאך עזב דרכו דרך הקודש לנקוט בשיפולי גלימתו של מרן הש"ע, והביא דברי הטור נגד הכרעת מרן בב"י ובש"ע. אולם לאור כל האמור הדברים מבוארים מאליהם, דפשיטא כביעתא בכותחא שזוהי דעתו האמיתית של מרן הב"י לגבי דידן שאין אנו מפטירים בצו"ג, שרק כך נוכל להשלים הסדר והסימן של הפסיקתא בתרתי דתיובתא, וכדעתם והוראתם של התוס' הטור האבודרהם וכל קדושים עימהם ראשונים כמלאכים. ולא כתב מרן הב"י להכריע בהיפך אלא היכא דאפשר לקיים סדר הפסיקתא בדרך אחר ומועיל ביותר, וכמו שהבאנו לעיל מהב"י. והרי הוא כמבוא'ר
[1].
(ומזה הטעם לא חש בחזו"ע להביא מנהג נוסף שהובא בש"ע בסתם, דלדידן אין בו נ"מ, שאיננו מפטירים בתענית, וקיצר בדבריו וסמך על המעיין, בפרט שכבר הזכיר לדברי מרן החיד"א, שהם תשובה גם לאותו מנהג שאין בידינו לקיימו, וע"ע מש"כ בזה בהערה).
וגם אם באנו לחוש בזה לשינוי מנהג נראה שאחר ההתבוננות אין מקום לחוש בזה, שהרי אם נבא חשבון, כאשר מפטירים בשנה כזו קודם כיפור שובה, א. מפסידים דברי "האמוראים" בפסיקתא, לקיים סדר "תלתא דפורענותא שבע דנחמתא ותרתי דתיובתא", (בפרט שאנו כ"כ מקפידים על הני דפורענותא ונחמתא יותר משאר הפטרות של השנה, ולא נחתור אחר השלמת הסדר?! והלא מערכת אחת היא שסדרו לנו רבותינו, ולא נגדע ונפסיד המכוון בתקנתם מה שעשינו כבר עשרה שבתות ברצף). ב. עושים כדעת רוב הראשונים, רב סעדיה גאון, הטור והאבודרהם, ועל צבא תהילתם מרן הב"י, דס"ל שיש לקיים הסדר והסימן של הפסיקתא ולעשות בדוקא באופן שיפטירו תרתי דתיובתא, לקיים תקנת חכמים והשלמת הסדר שהתחלנו בו. ג. רב סעדיה גאון הביא שלהפטרת דרשו בשבת זו יש שורש בתלמוד (חזו"ע שם). ד. ועוד, שיש מעלה לקרא מענין הזמן והשעה, תרתי בתיובתא, ודבר בעתו מה טוב, וכמו שטרח מרן הב"י לבאר בנ"ד ע"פ המרדכי שהוא עדין דבר בעיתו, אף אחר גמר דין. (ויש להוסיף עפ"ד רבותינו שבהושע"ר נמסרים הפתקים. ועפ"ז י"ל דהפטרת דרשו ה' בהמצאו שייכת לעשי"ת כמבואר בגמ', והיא תשובה מיראה בימי הדין, ועתיב בה וישוב "אל" ה', ואילו שובה ישראל "עד ה' אלקיך" קאי בתשובה מאהבה שמגעת עד כסא הכבוד, ותשובה מאהבה מתייחסת לחג הסוכות כנודע).
ומאידך לא מצאתי בעניותי ולו סיבה וטעם "אחד" במקורות רבותינו התנאים, הגאונים, הראשונים, וגדולי האחרונים הפוסקים, מדוע יש ענין בשבת זו להפטיר שובה בדוקא ולא דרשו. ואם כן באנו לכללי המנהגים, שאם נמצא בדברי רבותינו הפוסקים מנהג יותר נכון ומבורר, "אף אם יש ב' צדדים", מן הראוי לשנות לטובה כשאין חשש מחלוקת, וכ"ש בנידון דידן שלכאורה "אין ב' צדדים", שבודאי צריך להיות ראוי ונכון לשנות המנהג לטובה במקום שאין חשש מחלוקת, כשאיננו מפסידים "כלום", ומאידך מרויחים "השלמת סדר תקנת חכמים של י"ב שבתות רצופות", ממש "סדר העבודה", והתעוררות של "תרתי דתיובתא", וקיום דעתם של רו"כ הפוסקים גאונים ראשונים ואחרונים. וכ"ש לענין מנהגי ההפטרה, שמבואר בדברי מרן באבקת רוכל סי' כח, דמאחר שאינו ענין של איסור והיתר, לכן לא ראו בזה כל חשש לבחור הפטרה היותר הגונה בעינינו אפילו שהוא נגד התלמוד, אם יש לה מקור אחר בדברי רבותינו כגון במסכת סופרים, ע"ש. וכ"ש בנידון דידן שאנו מחזירים המנהג כמו התלמוד (לפמ"ש רס"ג הנ"ל), והפסיקתא, במקום להיות ללא כל מקור כלל ועיקר.
האם הסדר של ההפטרות דרשו ואח"כ שובה מעכב
ז) ומעתה כשאנו באים לדון לענין דיעבד, על ציבור שלא ידעו המנהג הנכון בשנה שחל ר"ה בימים ב-ג, והפטירו בשבת שקודם כיפור הפטרת שובה, כמ"ש בלוחות שנה, יש כאן שלוש צדדים, שמא אין הסדר מעכב, וראוי להם בשבת הבאה שבין כיפור לסוכות להפטיר דרשו ובזה להשלים הסימן של תרתי דתיובתא, או אולי יפטירו בה גם דרשו וגם שובה כדי לקרותן כסדרן, או שמא כבר אין להם תקנה לסימן של הפסיקתא ולא יפטירו אלא מענין הפרשה, דהיינו וידבר דוד. והנה בעיקר הסימן של תרתי דתיובתא המובא בפסיקתא, מצינו מחלוקת נוספת בראשונים, מהו הסדר הנכון בהם, האם דרשו ואח"כ שובה, או שובה ואח"כ דרשו.
ומרן הב"י (סי' תכח) כתב בזה בתחילת דבריו וז"ל: שבע דנחמתא עם תרתי דתיובתא סימנם נו"ע אר"ק שד"ש, וכתבו התוספות בפרק בני העיר (מגילה לא: ד"ה ראש), שיש מפרשים, שד"ש - שובה, דרשו, שוש אשיש. והם דחו דבריו והעלו, דשוש אשיש בראשיתו, ושובה באחריתו, וכן הוא סברת רבינו. עכ"ל הב"י. והתוס' שם סיימו ע"ז וז"ל: וזה המנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא, ע"כ. גם ראבי"ה ח"ב (מגילה סי' תקנו) ועוד ראשונים הביאו ב' הדעות שבתוס', והעלו כדברי התוס' שאין להניח שוש אשיש לבסוף, אלא שוש אשיש ואח"כ דרשו ואח"כ שובה, וראבי"ה שם הביא כן משם חכמים נוספים, וסיים על זה בזה"ל: הא לך ראיה מגאוני עולם הלומדים סדר הפטרות מפסיקתא כניהוגינו, ואין לשנות סדר דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש. עכ"ל.
ולעומתם כתבו בספר ליקוטי הפרדס מרש"י (דף לד.) וז"ל: שובה ישראל, דרשו ה' בהמצאו, שוש אשיש. ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים מפטירין דרשו ה' בהמצאו וכו', וסיים גם הוא בזה"ל: לכך אנו עושין מן הפטרות הללו סימן, לפי שאנו אין משנין אותן מסדרן. עכ"ל. וכסדר שכתב הוא, כ"כ כמה ראשונים, המאירי (בסו"ס קרית ספר), רבנו מנוח (על הרמב"ם פי"ג מתפילה), ספר הבתים, וע"ע בס' האשכול ובאורחות חיים, הזכירם מרן זיע"א בחזו"ע תעניות (שם), וע"ע בס' עלי הדס (סטבון, פט"ו) שקיבץ כעמיר גורנה דברי רבותינו הראשונים והאחרונים בזה, עי' עליו. ונמצינו למדים שיש בסדר של תרתי דתיבותא מחלוקת בראשונים מערכה לקראת מערכה, אלא שהכרעת הפוסקים כדברי התוס' וסיע' שדחו מכל וכל דעת החולקים, עי' עליהם.
ולפום ריהטא היה נראה, דמכיון שהתוס' וסיע' דחו במוחלט דברי החולקים, וקי"ל כדעת התוס' וסיע' בסדר הפטרות אלו, והראשונים כתבו שהסדר הוא בדוקא ואין לשנות ממנו, וכפי שהעתקנו מעט מדבריהם. א"כ בדיעבד היה צריך לומר בזה עבר זמנו בטל קרבנו. מיהו י"ל דאף מה שהזהירו שלא לשנות מהסימן אינו אלא לענין לכתחילה, אבל בדיעבד אינו מעכב.
אולם בעיקר הראיה כד מעיינת בדבריהם שפיר תמצא דלאו מלתא היא, שכבר מפורש בכל דבריהם דעיקר מחלוקתם אינה כלל על סדר דרשו ושובה מי קודם, אלא האם להפטיר את הנחמה השביעית האחרונה, שהיא שוש אשיש, קודם תרתי דתיובתא, ואז ממילא מוכרח לפרש סימן שד"ש, שהוא שוש אשיש, דרשו, שובה, או שהנכון להניח הנחמה האחרונה השביעית לאחר תרתי דתיובתא, וממילא יבא פירוש הסימן שד"ש, שובה, דרשו, שוש אשיש. ולענין זה הוא שדחו התוס' וסיע' דברי החולקים בחריפות, שאין לבלבל הסדר של תיובתא עם נחמתא, אלא לסיים ז' דנחמתא כולה, ורק אח"כ ב' דתיובתא, עי' עליהם. ומעתה כל דבריהם שהקפידו שלא לשנות הסדר אינו על דרשו ושובה, אלא על תרתי דתיובתא עם אחרונה דנחמתא שוש אשיש, שבזה כתב כל אחד מהראשונים שלא לשנות מהכרעתם ומנהגם שקיימו וקיבלו במקומם בביאור סימן הפסיקתא.
ובאמת שסברא היא דסדר ב' דתיובתא אינו לעיכובא, דכל שקרא בשבתות דפורענותא מפורענותא, ובנחמתא מנחמתא, ובתיובתא מתיובתא, קיים את עיקר המכוון, והסדר הפרטי ביניהם אינו אלא לתוספת מעלה, על דרך שכתבו התוס' (שם) לענין ז' דנחמתא, שהטעם שמקדימין עניה סוערה קודם רני עקרה, "דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר", ע"כ. ומסתברא מלתא דאם טעו והפטירו רני עקרה קודם עניה סוערה, דיש להם להשלים בשבת הבאה עניה סוערה, ולא נאמר שיפטירו מענין הפרשה דעבר זמנו, וה"נ לענין ב' דתיובתא, דהגם דמסתברא מלתא שיש טעם לזה הסדר, שהוא תשובה על תשובה, במעלה יתירה, מ"מ אינו אלא שכך ראוי יותר, אבל העיקר שיהיה מהסדרא שעומד בה, פורענותא, נחמתא, או תיובתא. ודו"ק. ובפרט דמאחר ששני הסדרים קיימים בראשונים, גם דרשו ואח"כ שובה וגם שובה ואח"כ דרשו, (ולא הקפידו אלא על מקומה של שוש אשיש דנחמתא כאמור), מוכחא מלתא שיש מעלה וטעם בשני האופנים.
בדיעבד כשקראו הציבור שובה ישראל במקום דרשו
ח) אמור מעתה שאין שום מקור לבטל מאותו ציבור את השלמת סימן הפסיקתא בתרתי דתיובתא, אלא אדרבא עליהם להמשיך בתשובה ולהפטיר דרשו ה' בהמצאו, ובזה ישלימו הסדר והמכוון בתקנת חכמים המבוארת בפסיקתא, פורענותא, נחמתא, ותיובתא. (וכ"נ ממ"ש בס' רבנו הנז' עמ' שז, מדלא קרא בשבת לאחר ההפטרה אלא למחרת בתענית, ודו"ק).
וכ"ש אם יקרא המפטיר בשבת זו בתוך ברכות ההפטרה את שתי ההפטרות דתיובתא ברצף אחד, דרשו ואחריו שובה, שבכך ישלימו הסימן כסדר שהוכרע לכתחילה, על דרך שמשלים הציבור פרשה שדילג בשבת קודמת, בתוך עלית ראשון של שבת זו, שקורא בתוך ברכותיו קודם מה שדלג ואח"כ בפרשת השבוע. ובזה גם ירוויחו כל הטעמים שנאמרו בסדר המכוון של דרשו ואח"כ שובה, שהפטרת דרשו שמאלו תחת לראשי, תשובה מיראה, תשובה תתאה, ובהפטרת שובה ישראל וימינו תחבקני בחג הסוכות, תשובה מאהבה, תשובה עילאה. (ומצאתי במאמר מר' הלל הלוי מפאריטש זיע"א, שיו"ל ע"י הוצאת קה"ת תחת השם "מאמר איתא בפסיקתא", וז"ל: ומבואר בספרי הקבלה הטעם ג' דפורענותא הסתלקות ג' מוחין חב"ד, ז' דנחמתא התגלות מוחין דעתיקא בז' מדות דז"א, תרתי דתיובתא הוא ענין עליית המלכות ע"י תשובה עילאה ותתאה שעולה מבי"ע, ואח"כ מ"ת של לוחות האחרונות הוא ענין התגלות מוחין דעתיקא לנשמות דבי"ע, ואח"כ שמע"צ ושמח"ת שהוא התגלות שמחה ותענוג לנשמות דבי"ע כמ"ש וישמחו בך, למטה כמו למעלה ממש וכו'. עכל"ק. ואתה דע לך). ובס' עלה הדס (סטבון פט"ו) מצא רמז יפה לחלוקה זו, שבהפטרת דרשו נאמר וישוב "אל" ה', היינו תשובה תתאה שמאלו תחת לראשי, ואילו בהפטרת שובה ישראל נאמר, שובה ישראל "עד" ה' אלקיך, תשובה עילאה, וימינו תחבקני. גם ירויחו בזה שיפטירו שניהם, דמלבד שיפה צעקה לאדם לאחר גמר דין, שלזה מספיק להפטיר דרשו, אולם בהפטרת שובה יש גם ענין המים ובחג נידונים על המים, כמ"ש התוס' והמרדכי ושאר ראשונים, עי' עליהם. וע"ע במשנ"ב (סי' תכח ס"ק כב) ובשעה"צ (שם ס"ק טז) שפסק בכיו"ב להשלים על הדרך שכתבנו, ודון מינה ואוקי באתרין.
מסקנא דמלתא:
ט) כל רבותינו הראשונים שידעו מהפסיקתא והביאו אותה, הכריעו להפטיר כסדר המובא בה מתחילתו ועד סופו, בשלוש סדרות, ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, ותרתי דתיובתא, ודלא כמו ההפטרות שהובאו בתלמוד שלנו. ולכן גם לדידן שאין אנו נוהגים להפטיר בצום גדליה, ואין בידינו לקיים בכל השנים את הסדרא האחרונה בתרתי דתיובתא, אולם בשנים שבידינו לקיים זאת, כגון שחל ראש השנה בימים ב-ג, שאז יש ב' שבתות מר"ה ועד חג הסוכות, יש להפטיר בשבת שבין ר"ה לכיפור "דרשו ה' בהמצאו", ובשבת שבין כיפור לסוכות יפטירו "שובה ישראל". וכמו שהכריע בזה מרן רבנו הגדול זיע"א בספרו חזון עובדיה תעניות (עמ' תכו), וכן הורה בשנה זו (התשפ"ב) מרן הראש"ל שליט"א, שאם מקובל על הקהל ואינו מביא מחלוקת כך יש לנהוג.
י) ואם הפטירו הציבור בשבת שבין ר"ה לכיפור "שובה ישראל" כמו בכל שנה, וכפי שגם כתוב בלוחות השנה (מחמת מנהג האשכנזים),
באם יסכימו עימי גדולים שבדור (ועל צבא תהילתם מרן הראש"ל שליט"א), לענ"ד ישלימו הציבור בשבת שבין כיפור לסוכות את הסדר של הפסיקתא בהפטרת "דרשו ה' בהמצאו". ואם יסכימו ביניהם להחמיר על עצמם ולהרוויח כמה מעלות טובות בהפטרת שניהם יחד, דרשו ואח"כ שובה, בתוך הברכות של המפטיר, תבא עליהם ברכה.
ואתה צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק, ותורך נוראות ימינך, ותזכה לשקוד על דלתות התורה לילה כיום יאיר, להגדיל תורה ולהאדירה, ולזכות את הרבים, ולשנה טובה תיכתב ותחתם, לחיים טובים ולשלום, עם כל בני ביתיך, אמן.
בברכת התורה
כעתירת מוקירו וידידו עוז
שמעון ללוש ס"ט
[1] ואמנם לא אכחד שבשו"ת אהל יעקב (ששפורטש סי' סד), שהזכיר מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ובס' לדוד אמת הנ"ל, השיב לשואל שרצה למחות במנהג שאין מפטירים בצו"ג, ומאידך מפטירים בשבתות שבינתיים שובה ווידבר דוד כדברי מרן הש"ע, ונמצא שלא מקיימים דברי הפסיקתא בתרתי דתיובתא, ומנהגם דלא כמאן, ורצה לבטל מנהגם, והשיבו המחבר, שהמפטירים בשבת בינתיים שובה לעולם, ואינם מקפידים על סימן הפסיקתא, היא דעת הרמב"ם והגמ' וכו', וא"כ במקומות הללו וזולת מהספרדים כמו האמבורגו ורבים מקהילות אפריקא הספרדים נהגו כן וכו'. והנה המנהג הזה במקומות הללו הנגררים אחריהם הוקבע ע"פ ותיקין, שכאשר הג' קהילות שהיו בכאן נעשו לקהל אחד, בחרו להם המנהג שיישר בעיניהם לסמוך עליו, ומכללם זה המנהג, ומאותו זמן ועד היום הם נוהגין כן, והרי הוקבע ע"פ חכמים הותיקין, ונכתב בספר השלוחי ציבור, ואין לך ש"צ שאין לו ספר כתוב מזה, וממנה גם אחרים, ואין לך מנהג קבוע ע"פ ותיקין יותר מזה. וסיים, ומאחר שמנהג זה הוקבע ע"פ ותיקין ויש להם ע"מ שיסמוכו, למה נחדש מנהג ולפרוץ מנהג ראשונים הקבוע, שלא חשו לדברי מוהר"י קארו בסימן הפסיקתא, והרבה דברים אף שנוגעים בענין הדין אין אנו הולכים אחר מוהרי"ק והולכים אחר הרמב"ם ופוסקים אחרים. עכת"ד. (וכן הזכיר שם עוד מספר תיקון יששכר שקיים מנהג זה, עי' עליו). וגם מרן רבנו הגדול זיע"א בשו"ת יביע אומר ח"י (חאו"ח סי' מד), כשעסק בביאור מנהגנו שלא להפטיר בצום גדליה, והזכיר מדברי מרן החיד"א בשם הרב אהל יעקב שכן מנהגנו שלא להפטיר בתענית, כתב במילואים לתשובה שם בזה"ל: מש"כ בשם מרן החיד"א בספר לדוד אמת (סי' כא) שהמנהג בא"י שלא להפטיר "דרשו" בצום גדליה, ושכן כתב בשו"ת אהל יצחק ששפורטש (סי' סד), ראיתי לנכון להביא דברי האהל יעקב בקיצור, שמה שנוהגים בכמה מקומות בספרד שלא להפטיר בצום גדליה, יסוד מנהגם הוא מדברי הרמב"ם פרק יג מהל' תפלה, שלא הזכיר מזה כלל. ונראה שלא חשש לד' הפסיקתא [שהובאה בתוס' מגילה לא:], דבעינן תרתי דתיובתא, כיון שאין לזה שורש בתלמוד שלנו, ואף על פי שמרן כתב להפטיר דרשו בצום גדליה. מ"מ בהרבה דברים אין אנו נוהגים כמרן הש"ע אלא כדעת הרמב"ם וכו'. ע"ש. עכ"ל רבנו הגדול זיע"א במילואים. ולכאורה מבואר בדברי הרב אהל יעקב שיש לנו להישאר במנהגנו שלא לחוש לפסיקתא ולא להפטיר תרתי דתיובתא כלל, ומשמע עוד שגם רבנו הגדול זיע"א סמך ידיו על הדברים.
אולם אנא דאמרי, דמלבד מה שנראה מהנושא שם ביבי"א שלא הביאו אלא להראות כח המנהג שעסק בביאורו, שלא להפטיר בצו"ג, וקאמר דכ"כ חשוב שלא לשנות, עד שס"ל לרב אהל יעקב להישאר בזה אף שמפסיד לגמרי קיום דברי הפסיקתא בתרתי דתיובתא. אבל לענין גוף המנהג שהביא הרב אהל יעקב דלדידן לא חיישינן לפסיקתא, אין להביא ראיה משם. עוד בה שאחד הרואה בחזו"ע תעניות הנזכר (עמ' תכו), שהוא סוגיא בדוכתא, וגם משנה אחרונה, שנדפס ג' שנים לאחר היבי"א הנ"ל, (משנת תשס"ד שנ' היבי"א, עד תשס"ז שנדפס החזו"ע), עיניו יחזו עפעפיו יבחנו, שלא הזכיר כלל ועיקר מנהג אחר, והביא רק את מנהגו של הטור, שבשנה כמו זו שחל ר"ה בימים ב-ג יפטירו בין ר"ה לכיפור דרשו ובין כיפור לסוכות שובה. ואף לא הזכיר ולו ברמז מדברי הרב אהל יעקב כלל לענין זה, ואדרבא כשהזכיר דברי מרן החיד"א בשמו של הרב אהל יעקב, שאנו נוהגים שלא להפטיר בצו"ג, (וזה בהקשר למה שהוסיף מספר המחכים על שאר שנים שיתקיים ג"כ תרתי דתיובתא), התעלם כליל מהמבואר באהל יעקב גופיה לגבי גוף הנידון שעוסק בו, שהוא קיום דברי הפסיקתא בתרתי דתיובתא, ומבואר דלמעשה איהו לא ס"ל כלל כדברי הרב אהל יעקב הללו לגבי קיום הפסיקתא בתרתי דתיובתא. וכן בהלכה למעלה כתב שיש להפטיר תרתי דתיובתא, דרשו ואח"כ שובה, והרי לדידן שאין אנו מפטירים בתענית, הלכה זו לא תתכן כלל, אלא אם נעשה בשנה כזו שחל ר"ה בימים ב-ג כמנהגו של הטור ושא"ר, וכפי שביאר בהערה על אתר.
והאמת שגם אחד הרואה בדברי מרן החיד"א הנזכרים (והעתקנום לעיל), יראה נכוחה ולבבו יבין, שלא זכר כלל מדברי הרב אהל יעקב לענין נידון דידן של תרתי דתיובתא וקיום דברי הפסיקתא, רק לענין שלא להפטיר בצו"ג, ובפרט שבס' לדוד אמת קאי על דברי הרב אמת ליעקב אלגאזי שכתב להדיא להפטיר כדברי הפסיקתא בתרתי דתיובתא. ולכן אפשר שגם רבנו הגדול זיע"א בדרכו של מרן החיד"א הלך, לתפוס דברי הרב אהל יעקב רק לענין שלא להפטיר בתענית, אבל לענין קיום דברי הפסיקתא בתרתי דתיובתא לא קיבלו דבריו לגמרי, אלא ס"ל דאה"נ כל שאפשר לקיים דברי הפסיקתא מקיימינן, וכגון בשנה כזו שחל ר"ה בימים ב-ג, וכדעתם של כל הראשונים ומרן הב"י בדין זה.
ושוב הראוני שבספר "רבנו", (יומנו של הרב שטרית מהשנים שישב לצדו של מרן זיע"א ועסק בכתביו, עמ' שז), כתב וז"ל: ד' תשרי תשס"ה, (צום גדליה דחוי לאחר שבת שובה), בסיום הלימוד התפללנו מנחה, ואחרי קדיש תתקבל קרא מתוך ספר מקראות גדולות את הפטרת דרשו ה' בהמצאו. מאוחר יותר שאלתי אותו מדוע עשה כך, ואמר לי שמווזכר הדין של תרתי לתיובתא, שהן הפטרות שובה ישראל ודרשו ה' בהמצאו, שאמרו עליהם שאומרים אתם בשבת שובה ובצום גדליה, ואמנם מרן בב"י (סי' תקעה) כתב שאין אנו נוהגים להפטיר בתענית, ולכן אמרתי את זה אחרי קדיש תתקבל בלי ברכות, כעין זכר. ע"כ. ומבואר יוצא, ששנה לאחר שנדפס היביע אומר הנזכר, חשש לתרתי דתיובתא לקרא לפחות מתוך מקראות גדולות, ואפילו לא חשש לטורח ציבור, שכ"כ חושש לו במקומות רבים כנודע. ובאמת לאחר כשנתיים שכתב את הספר חזו"ע תעניות, העלה את הדין להלכה, בשנים שיש ב' שבתות אכן יש להפטיר בציבור בתרתי דתיבותא, והרי הוא כמבוא'ר.
ובעיקר טענות הרב אהל יעקב שלא לשנות מנהגם, הנה מ"ש שהרמב"ם לא חשש לזה, הנה אף למטוניה, בטור ורוב הראשונים ובב"י מבואר דחששו לזה שפיר, ולכן סברי מרנן זיע"א בלדוד אמת וחיים שאל וחזון עובדיה, שאל המקום אשר הרוח רוח אלהין קדישין תלך יש לנו לילך, וכדרכו של מרן הב"י בזה.
אולם אעיקרא אחד הרואה בדברי מרן הכס"מ יראה נכוחה, שלמד בדעת הרמב"ם שאינו סותר לפסיקתא בתרתי דתיובתא, דעל מ"ש הרמב"ם (פי"ג מתפילה הי"ט), נהגו העם להיות מפטירין קודם ת"ב בשלש שבתות בדברי תוכחות וכו', ומנהג פשוט בעירנו להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר ת"ב עד ר"ה, ושבת שבין ר"ה ויוה"כ מפטירין שובה ישראל. ע"כ. כתב מרן הכס"מ וז"ל: נהגו העם וכו', כתוב במרדכי פרק בני העיר שנהגו ע"פ פסיקתא לאפטורי תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא, והם נו"ע אר"ק שד"ש, ע"כ. והיינו כשיש שתי שבתות בין ר"ה [לסוכות], אבל ברוב השנים שאין שם אלא שבת אחת מפטיר שובה. ורבינו סתם דבריו ע"פ רוב השנים שאין שם אלא שבת אחת. עכ"ל. ומבואר דס"ל שהרמב"ם נמי פסק להפסיקתא.
ואף שבב"י נראה שלא הבין בדברי הרמב"ם כמו שהבין בכס"מ, כבר עמד על כך בספר מעשה רוקח על הרמב"ם (שם) וז"ל: כתב מרן הקדוש וז"ל כתוב במרדכי וכו', ורבינו סתם ע"פ רוב השנים שאין שם אלא שבת אחת, ע"כ. ומדכתב שרבינו סתם ע"פ רוב השנים וכו', משמע שאם יחולו שתי שבתות בין ר"ה לסוכות, מפטירין דרשו בשבת שבין ר"ה ליוהכ"פ, ושובה בין יוהכ"פ לסוכות כנ"ל. אכן קשה דהרב ב"י גופיה (או"ח סו"ס תכח) על דברי הטור שהזכיר מנהג זה, כתב ז"ל שהוא נגד הפסיקתא, ושוב קיימו ונסתייע מדברי רבינו שלא חילק, ומשמע דבין כשחל שבת אחת בין ר"ה לסוכות לכשחלו שתי שבתות. והוא היפך מ"ש מרן כאן כמבואר. ויש ליישב, דשם (בב"י) הכריח כן לפי דרכו לקיים המנהג דלעולם מפטירין שובה בשבת שבין ר"ה ליוהכ"פ, ולדברי הפסיקתא דבעי תרתי דתיובתא יישב דקורין דרשו בצום גדליה וכו'. וכאן (בכס"מ) רצה להשוות דברי רבינו עם הפסיקתא לגמרי. וכיון דשני הפירושים יתכנו בדברי רבינו (הרמב"ם), ואין בהם שום קושי כמבואר, אין כאן שום גמגום ודו"ק. עכ"ל. ומבואר שהבין דגם מ"ש בב"י דלהרמב"ם לעולם מפטירים שובה בשבת זו, אינו סותר לפסיקתא, דאפשר לקיימה ע"י הפטרת דרשו בצו"ג. (וי"ל בזה ואכמ"ל). ולפ"ז לדעת מרן הב"י מנהגנו הוי דלא כמאן, ואף לא כהרמב"ם. ודו"ק.
גם בעיקר דברי הרמב"ם, לא מצינו להדיא שראה דברי הפסיקתא והעדיף אחרת, והרי דברי הפסיקתא שהביאו הראשונים לא נמצא בפסיקתא שלפנינו, ושמא לא ידע ממנה ואילו ידע לא היה חולק על שאר רבותינו הראשונים. ומעתה י"ל דלא שבקינן מאי דפשיטא לן בכל הפוסקים תנאים גאונים ראשונים וגדולי האחרונים, משום מאי דמספקא לן בדעת הרמב"ם "שמא" חולק עליהם ואינו מתחשב בפסיקתא. ועכ"פ הרמב"ם בנ"ד שלא הזכיר מתרתי דתיובתא, בודאי הוי דעת יחיד נגד רו"כ הראשונים.
ובעיקר מה שטען עוד הרב אהל יעקב, שכבר מצינו מנהגים דלא כמרן הב"י, הנה זהו דוקא במנהג שיש לו טעם חשוב יותר לאידך גיסא, א"נ במנהג להחמיר נגדו. אבל אם דעתו של מרן הב"י יש בה טעם יותר חשוב, אליבא דהפסיקתא, ורוב הראשונים, ומלתא בטעמא של "תרתי דתיבותא", מה לנו להישאר במנהג שאיננו רואים בו טעם לעשות כמותו דוקא, ושהוא נגד כל אלו, ואין לו אף משען אחד בדברי התנאים ואמוראים. (ומי יודע אם הרמב"ם ראה הפסיקתא). ואדרבא חכם בדורו, או במקום שלא יביא למחלוקת, ראוי לשנות המנהג לטובה בדרך כלל, כנודע מהרשב"א והריב"ש והפר"ח ושא"פ, עי' יבי"א ח"י (חאו"ח סי' כא א"ח), ובספר עין יצחק ח"ב בהרחבה.
ומ"ש שאין לדברי הפסיקתא שורש בתלמוד, כבר השיב בזה גופא מרן בתשובת אבקת רוכל הנזכרת לבאר דברי רבותינו הראשונים, שעזבנו בזה דברי התלמוד ותפסנו כדברי הפסיקתא מחמת שנראה לנו טעם יותר נכון ואינו ענין של איסור והיתר, (והעתקנו דבריו לעיל, קחנו משם). זאת ועוד, שבחזו"ע (שם) הביא מרב סעדיה גאון שביאר להפטרת דרשו בשבת זו שורש בתלמוד (ר"ה יח.), דרשו ה' בהמצאו אלו י' ימים שבין ר"ה לכיפור, ע"ש. ובפרט שגם אם אין לזה שורש בתלמוד, אולם מאחר שהובא בפסיקתא ללא חולק, מדוע יעזוב דברי הפסיקתא בלי שמצא לזה סתירה מדברי התלמוד.
מדוע לא חשו רבותינו לשינוי במסורת
עוד העירוני בזה, שאין ראוי לעסוק בכגון דא להטות ההוראה נגד מסורת ברורה של דורות שלמים, ובמנהג שהתפשט אצל כל ישראל כאחד לקרא בשבת קודם כיפור לעולם שובה, וכיצד יתכן לשנות מהמנהג הפשוט והמסורת הברורה בזה ולקרא דרשו. עכת"ד. ונומיתי להם, שבאמת איננו סבורים להכריע בשיקולים אלו השייכים לגדולי הדור, ואיזהו חכם המכיר את מקומו, ואיננו אלא עוסקים במו"מ ללבן ההלכה, ולגדול"י משפט ההנהגה. אולם בעיקר הניסיון לעמוד על שיקול דעתם של חכמי ישראל נראה לומר, דעצם המנהג של מאות שנים אינו כ"כ קושיא, שהוא מובן יפה ע"פ הרמב"ם שלא חילק ואפשר אף לא ידע מהפסיקתא, וארץ ישראל אתרא דהרמב"ם ולכן נהגו על פיו, אולם מרן הב"י כשהבין כך, כן ראה לנכון בסי' תכח לשנות המנהג שכן יפטירו בתענית בשביל תרתי דתיובתא, נגד המנהג ע"פ הרמב"ם שהעיד עליו בב"י סי' תקעה שנהגו שלא להפטיר בתענית. וכך סתם בש"ע סי' תכח, על אף עדותו בסי' תקעה שמנהג בני ספרד שלא להפטיר בתענית. אלא שמרן רבנו הגדול זיע"א בחזו"ע, מחמת צדדי המחלוקת המבוארים באהל יעקב, שכתב להדיא שאין נכון לשנות ולהפטיר בתענית נגד הפוסקים שעל פיהם נהגו כן שלא להפטיר, עי' עליו. וכך הם דברי החיד"א בחיים שאל הנזכר, הבין בחזו"ע בדעת חכמי הדורות שמנהג זה שלא להפטיר, יותר יש עדיפות שלא לשנותו, ומאידך בתרתי דתיובתא, שפיר דמי לשנות כדעת הגאונים הראשונים ומרן הב"י, ע"מ לקיים סדר המערכה שתקנו חכמים בי"ב הפטרות (פורענותא נחמתא ותיובתא), כמבואר בפסיקתא.
ולגבי עצם המושג של מסורת והעתקת השמועה, כמה אנו נלחמים בכל הני אנשי שבאים לעשות שינויים או לחלוק על מי שגדול בדברים התלויים במסורת והעתקת השמועה, אולם יש חילוק מהותי בין שינוי מסורת, שהיא הוראה מלובנת ומקויימת ע"י אחד מגדולי הדור, ונמסרת ע"י מעתיקי השמועה בספריהם להלכה ולמעשה דור אחר דור ללא פקפוק, לבין מנהג שהונהג ע"פ אחד מענקי הדורות הקודמים, ויש כנגדו עוד מנהגים חלוקים, וגם בהמשך הדרך קמו כנגדו מרבותינו, ופנו כל אחד לדרכו, הטור והאבודרהם לכיוון אחד, ומרן הב"י לכיוון אחר, וכן עוד מרבותינו שציינו אליהם הפוסקים ומרן בחזו"ע בנידון. שבזה לכל היותר אנו רואים מנהג ע"פ אחד מענקי הדורות, אבל יש מנהג מבורר ממנו, ושמא אף הוא אילו שמיע ליה היה קורא בקול גדול לנהוג כך, או לחילופין להפטיר בתענית, כדי לקיים דברי חכמים. וכך היא דעתו השלימה של מרן הב"י, שמחמת כן הורה להפטיר בתענית נגד המנהג, וכנגד זה דעתו של מרן החזו"ע לאידך גיסא, לקרא בשבת אחת דרשו ובשבת שלאחריה שובה, כדי שלא להפטיר בתענית מחמת דברי רבותינו האחרונים. (עוד אוסיף לשער דרכם של מרן הב"י ולעומתו מרן החזו"ע שלא חשו בזה לבטל "מנהג כל העולם" שמפטירים בשבת קודם כיפור שובה, שהמושג מנהג כל העולם, על הפטרת שובה בשבת זו, אינו מדויק כל כך, זו הגדרה רק לפום ריהטא, אבל לאחר ההתבוננות, קושטא דמלתא שיש שני מנהגים שהם ב' דרכים, אחד של האשכנזים בן באר"י בן בחו"ל ויתר יושבי חו"ל הספרדים, להפטיר בתענית דרשו ובשבת קודם כיפור שובה, והשני של הספרדים באר"י כדעת הרמב"ם, שלא להפטיר בתענית כלל ולהפטיר לעולם שובה בשבת קודם כיפור. ודקדק ומצא קושטא).
