מגדל העמק...
שיחות טל' ופגישות לאחר סגירת ווארט
- Thread starter הגרי''ש הצעיר
- תאריך התחלה
- צופים 7
הגרי''ש הצעיר
Active member
ת'אמת זה לא תורם לי הרבה. אבל בכל אופן חושבני בלי יומרה כלל, שירושלים המנטליות שונה בתכלית.
יצחק משען
Well-known member
הבחורה שאני מדבר עליה אינה ממגדל העמק אלא מעיר אחרת בפריפריה ולמדה בסמינר אופקים
גם אתה חתן ??
אני מתחיל להרגיש לא נעים, רק אני לא חתן....
יצחק משען
Well-known member
אל יאוש.. בקרוב ממש! תנצל את זאת חנוכה
חיים של יראש
New member
ז"ל הנודע ביהודה (תנינא יורה דעה סי' רד):
שמאריך בענין חשיבות כתיבת מכתבים וכדו' מחתן לכלתו
שמאריך בענין חשיבות כתיבת מכתבים וכדו' מחתן לכלתו
ב"ה פראג יום עש"ק וי"ו כסליו תקס"ה לפ"ק: תשובה מבן המחבר ארי נעשה שואל ומשיב. קובע אהלו במקום חשוב. בד' אמות של הלכה בשבת תחכמוני הוא יושב. ה"ה א"נ איש בריתי הרב המאה"ג החריף ובקי המפורסם ע"ה פ"ה כבוד מוה' ליב נר"ו אב"ד דק"ק העכינגען והמדינות ור"י ור"מ בבית המדרש קול יעקב:
מכתבו הנעים הגיעני שבוע זו ושמחתי בשלומו ובשלום תורתו. וע"ד אשר בדק לן מעלתו בפסק שיצא מאתו ומבית דינו הצדק היושבים בב"ה של הגביר הנגיד ר"י קוילא יצ"ו שפטרו את הבתולה פב"פ והסירו ממנה עבותות הקשורין בתנאים שאין עליה חרם הקהלות בביטול השידוך.1 לא ידעתי למה צריך לדידי ולדכוותי הלא מעלתו הוא רב באתריה וכדאי הוא ובית דינו הצדק לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק. אך יען כי חביבים עלי דברי כבוד מעלתו נר"ו אמרתי להשתעשע בדבריו הנעימים.2 והנה יפה דן ויפה הורה ופסקו של מעלתו ובית דינו נשענים על ארבעה טורי זהב ושתים המה מלכות אשר ראוים הם לסמוך עליהם. ועל שנים יש להשיב ולפקפק עליהם אף שהדין דין אמת: וראשון נאמר מה שכתב מעלתו ובנה יסוד על מה שהכלה אמרה שהחתן היה רוצה לאנס אותה הרי זה דומה למ"ש ביו"ד סימן רכ"ח סעיף מ"ג ובאה"ע סימן נ' סעיף ה' דאם בתוך הזמן קלקל המשודך מעשיו פטורה משבועה וא"כ גם בנדון זה קלקולו גדול מאד שרצה לעשות מעשה תועבה לעבור על איסור נדה דאורייתא שהוא בכרת אם לא היתה הכלה עומדת על נפשה להאבק עמו להמלט ממנו. לדעתי אין הנדון דומה כלל ומי יכול לדון על מחשבה הרי לא נתקיימה מחשבתו הרעה אשר זמם לעשות דהלא לא עשה מעשה. ואף כי המניעה היתה מצד הכלה שהיתה עומדת נגדו וחגרה בעוז מתניה והוא היה ראוי לאותו מעשה שהרי החזיק בה בכח והפילה על המטה לשכב עמה. מ"מ סוף סוף הרי נהפך מחשבתו ומי יכול לדון על המחשבה אפשר שהיה פורש והיה חוזר בו.3 ובפרט לפי מה שנראה ממכתב מעלתו שהחתן הוא בחור ועוסק בתורה אפשר שמאור התורה היה מחזירו למוטב והיה ניצול מעבירה חמורה כזאת ומחשבה רעה אינו מצורף למעשה לומר עליו שהוא מקולקל. ואף כי בודאי עשה שלא כהוגן שהיה מתיחד עם פנויה אשר דוד ובית דינו גזרו על יחוד פנויה וביותר שהיה מתקרב אליה בקרבות המביאים לידי מחשבה רעה כזו אעפ"כ אינו כדאי לומר עליו בשביל זה שקלקל את מעשיו כי בעו"ה הדבר נעשה כהיתר שמיחדים החתן וכלה וכמה טפשים אשר מתעסקים להביא החתן וכלה בחדר אחד ואין מוחה וכבר צווח על זה הגאון בעל מעיל צדקה סימן י"ט והרעיש ברעש גדול על שנתפשט דבר מכוער כזה ונעשה להם כהיתר. ומעתה למה זה יחשוב עליו שהוא מקולקל בעבור דבר אשר בעו"ה רבים נכשלים בו באין מוחה ועוד מה שנאמר בתשובות הרשב"א ובש"ע היינו שהמיר או שנעשה פרוץ בעריות או בשאר עבירות ונשמע עליו מעשים מכוערים הרבה אבל בשביל פעם אחת אף אם היה נכשל בעון באותו פעם עדיין לא נופל עליו שם מקולקל לומר שאינו הגון לה לא מבעיא לחד שינויא בתוספות גבי שוחט בשבת ולע"ז ששחיטתו כשרה משום שבפעם אחת לא נעשה חשוד ממילא שלא נעשה מקולקל בשביל פעם אחת אלא אפילו לאידך שינויא בהתוספות וכן דעת הרבה פוסקים שגם בפעם אחת נעשה חשוד וכן הכריע הש"ך ביו"ד סימן כ"ט ס"ק י"ד וכן הוא ביו"ד סימן קי"ט סעיף י"ז ועיין בש"ך שם ס"ק למ"ד היינו כדי להיות חשוד בדבר שלא להאמינו כשעושה כן מחמת ממון או שעושה כן בפרהסיא אז נעשה חשוד אבל זה שיצרו היה מתגבר עליו פעם אחת במקרה בלתי טהור כשהיה ביחוד עם הכלה שלו אין לקרותו מקולקל בעבור זה ודוקא למי שעבר עבירה ושנה בה או שרודף אחר עריות, ועיין ברא"ש בפ' זה בורר שכתב ונראה לפרש חשוד על העריות שהוא רגיל וגס בעריות וכן הוא לשון רמ"א בח"מ סימן ל"ד סעיף כ"ה בהג"ה הרי שכתבו דוקא שהוא רגיל וגס בעריות. ויען כי בחתן זה שמעולם לא נשמע עליו שמץ דבר כי אם בפעם הזאת פשוט בעיני שהוא בחזקתו ולא נופל עליו שם מקולקל ועוד אף במקולקל ממש שהמיר ועשה כמה מעשים רעים פסק הרמ"א ביו"ד סימן רכ"ח סעיף מ"ג וכתב דדוקא אם נשאר בקלקולו אבל אם חזר בתשובה אין להתיר כי אם בידיעתו הרי במומר וחזר בתשובה צריך התרה ק"ו בן בנו של ק"ו באדם שהוא מוחזק בחזקת כשרות ובא מכשלה לידו בפעם אחת ואחרי כן לא נשמע עליו דבר מכוער פשיטא שאין ממש בטענה זו לחשוב אותו למקולקל במעשיו:
והנה כל האריכות בזה הוא אם היה מבורר בראיה ברורה שהדבר אמת שהיה רוצה לאנס אותה. אבל בנדון של מעלתו אין הדבר ידוע כי אם הכלה אומרת כן לאחר זמן שהוא מקולקל לא מפיה אנו חיים וכי היא נאמנת עליו ודבריה אינן מעלים וכי היא עדיפא מעד אחד דעלמא:
ומעתה גם במה שהיא אומרת שמאותה שעה שהיה רוצה לאנס אותה ולנהוג בה מנהג הפקר כאחת הזונות ולעבור על איסור נדה הוא נמאס בעיניה והוא זה לה לאמתלא שהוא מאוס עליה גם בזה אינה נאמנת כיון שהאמתלא הזאת אינה מבוררת ודעת הרמ"א ביו"ד סימן רכ"ח סוף סעיף כ' בהגה"ה והוא דעת מהר"י ווייל שאם היא אומרת אמתלא טובה לדבריה שמאוס עליה אז מתירין לה שלא מדעתו, כוונתו שתהיה האמתלא ידועה. וכן כתב הב"ש בסימן נ' ס"ק ז' בסופו וז"ל אם היא אומרת מאיס עלי יש לומר דאין שום כפיה עליה אף על פי שבתחלה היתה מרוצה בשאומרת עכשיו טענה מבוררת עכ"ל ע"ש. ולכאורה הדבר תמוה דהאי אמתלא מה טיבה אם גם האמתלא אינה ידועה כי אם על פיה ועל דבורה קא סמכינן א"כ למה לן אמתלא כלל נאמין לה שהוא מאיס עליה וכמו שהיא נאמנת על הסיבה מפני מה הוא נמאס בעיניה נאמין לה עיקר טענתה שהוא מאיס עליה בלא אמתלא א"ו כיון שטוענת מאיס עלי אי אפשר להתברר דזה הוא דבר המסור ללב ואין ביד אדם לבחון מה שבמצפון לבבה ולכן צריך אמתלא מבוררת וידועה לב"ד שהאמת כן הוא ובא זה ולימד ע"ז שע"י האמתלא הידועה מאמינין לה שמאוס עליה אבל אם /האמתלא/ האתמלא גופה אינה מבוררת א"כ ערבך ערבא צריך. ועיין בהשגות החלקת מחוקק על פסק הב"ח באה"ע סוף סימן ע"ז שדעת הב"ח שהיא נאמנת בשבועה כנשואה שטוענת מאיס עלי והח"מ שם אות ד' דחה דבריו בשתי ידים (וכן הסכים עמו הב"ש) ומביא הגהת מרדכי שכתב עד שתתן אמתלא נראית וניכרת לטובי העיר וחכמיה דלאו בדידה תליא מלתא כי אם לחכמי העיר ולא לה דא"כ כל אשה תוכל לומר מום שבסתר ע"ש. וא"כ גם בנדון דידן אינה ידועה האמתלא כי אם על פי דבורה:
הן אמת שיש לחלק דשם האשה באה להוציא מיד הבעל נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל לכך צריכה טענה מבוררת ביותר דבלא"ה אינה נאמנת להוציא אבל אם היא מוחזקת שתפסה אינה צריכה אמתלא מבוררת כמו שפסק הרמ"א שם ובב"ש סימן ע"ז ס"ק כ"ז דכתב ג' חלוקים בטענת מאיס עלי דבטענה שאינה מבוררת אם תפסה אין מוציאין מידה ולפ"ז גם הכא בשידוכין הוי ג"כ טענה זו להחזיק שהרי היא מוחזקת בעצמה ובגופה שאינה רוצה להנשא לו. ולפ"ז קשה למאי צריך הרמ"א והר"י ווייל בשדוכין אמתלא טובה כלל הלא היא מוחזקת בעצמה. אך אאמ"ו הגאון ז"ל בנ"ב חלק יו"ד סימן כ"ח מפרש דברי הרמ"א דבלא אמתלא אינה נאמנת דבנשבע לחבירו אינו נאמן לומר שבועתי היתה באונס או על תנאי כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן רל"ב ס"ק כ"ה וא"כ כיון שיש בשידוכין חרם הקהלות אינה נאמנת לומר מאיס עלי בלא אמתלא טובה וכתב אאמ"ו הגאון ז"ל עוד שם דדוקא באיש ואשה שנשבעו זל"ז והאשה היתה ברשות עצמה וברצונה היתה חפצה בו בזה צריך אמתלא הואיל ולא שכיח למאוס באהוב ונחמד מתחלה להתהפך לדעה אחרת מאוהב לשונא וא"כ שפיר י"ל דהיא נאמנת על גוף האמתלא דעיקר האמתלא הוא להטעים טענתה למה נתהפכה מאוהב לאויב ואנן מאמינין לה בהאי אמתלא אם היא ראויה להטיל שנאה בעבור האי אמתלא. וא"כ מה שכתב אמתלא טובה אין הכוונה שתהיה גוף האמתלא ידועה שהיא אמתית אלא כוונתו שיהיה ראוי בהאי סיבה להטיל שנאה לאפוקי אם היא אומרת אמתלא אשר אין דרך בני אדם להטיל שנאה בשביל דבר קטן כזה. וכן נראין דברי הרמ"א באה"ע סימן ע"ז ס"ג בהג"ה דפסק אם היא תפסה א"צ אמתלא מבוררת אבל מ"מ צריכה ליתן אמתלא שאין בה רמאות והב"ד דנין בזה לפי ראות עיניהם ע"ש ברמ"א:
ולפ"ז בנדון של מעלתו שמתחלה היתה מרוצה להנשא להחתן רק לפי דבריה אח"כ שהיה רוצה לנהוג בה מנהג הפקר לאנס אותה נמאס בעיניה זה הוא אמתלא שאינה מבוררת ואין לנו לדון כי אם על דבורה וזה מספיק דלא כייפינן לה לקיים השידוך מחמת חרם הקהלות והבוחן לבות יודע אם האמת אתה אבל הב"ד לא יכול לעשות מעשה לא לרחק ולא לקרב כמו שם בנשואה הב"ד אינן עושים שום מעשה לא להוציא ממנה נ"מ ונכסי צ"ב אם תפסה ולא לכופה לדור עם בעלה אבל איך נתיר לה חרם הקהלות בשביל טענתה ואיך נאמין לה והיה ראוי להניח הדבר כמו שהוא ולא להזדקק לא לרחק ולא לקרב ואף שיש לומר דאם לא כייפינן לה להנשא לו שוב ליכא נפקותא בהאי התרת חרם מפי ב"ד דלצאת ידי שמים היא יודעת בעצמה אם האמת עמה ואם נקיה היא מאיסור חרם הקהלות שהוא מאיס עליה ואם לנהוג בה מנהג מנודה ג"כ ליכא נפקותא דהא בלא"ה נהגו שלא לנהוג דיני מנודה במי שעובר על חרם הקהל כמו שפסקינן בש"ע יו"ד סימן של"ד סעיף כ"ב מ"מ אעפ"כ יש תועלת בהאי התרת ב"ד דכבר נהגו כל ישראל שלא לישא אשה אשר עדיין היא מעותדת וקשורה בשידוכין באחר ע"י חרם הקהלות וא"כ כיון שיש בהאי מעשה ב"ד מעשה רב אם נתיר לה חרם הקהלות איך נעשה מעשה בדבר שאינו מבורר לעיני ב"ד דשמא שקר ענתה בו ועיניה נתנה באחר ולכך אומרת עליו שרצה לאונסה ונמאס בעיניה ולא דובין ולא יער בתחבולת שקר היא רוצה לבטל השידוך בשאט נפש שלא כדין. באופן שבשביל האי אמתלא שאומרת מאיס עליה מחמת שהיה רוצה לאונסה אין בו ממש להתיר לה החרם ולעשות מעשה ב"ד אשר ע"י כך יהיו הרבה קופצים עליה לשידוך אחר, והיה ראוי להיות בשב ואל תעשה לא לכופה וגם שלא להתיר לה החרם:
אך מטעם שעבר זמן החתונה בפשיעת צד החתן שהם עכבו הדבר במזיד בלי אונס ובזה בודאי כדאי לבטל החרם כמו שפסקינן ביו"ד סימן רל"ו סעיף וי"ו שאם אחד עיכב והעביר המועד אין השני צריך התרה ונפטר משבועתו כאשר כל זה מבואר בדברי אאמ"ו ז"ל בתשובה הנ"ל. אמנם יש לחקור כי הש"ך בנה"כ ובח"מ סימן כ"א סק"ג שדא ביה נרגא דדוקא אם הכל נעשה כאחד דהיינו כל התנאים השידוך וקביעות הזמן אם עבר הזמן שכנגדו פטור אף אם אין העיקר תלוי בו אבל אם מתחלה נעשה השידוך בסתם ולא הזכירו מזמן נשואין ואח"כ כשכתבו תנאים ופרטו כל פרטי התנאים שביניהם וקבעו מועד לנשואין בזה יש לומר שאין הכנגדו נפטר מחרם הקהלות אף שעבר המועד שהוקבעו אח"כ בתנאים דכיון שהוא רוצה עתה לקיים השידוך ולעשות הנשואין א"כ חל חרם הקהלות מכח קשר הראשון שנתקשרו קודם כתיבת התנאים בלי קביעת מועד לנשואין. ולכן אם גם בנדון של מעלתו ג"כ כתבו מתחלה ראשי פרקים כמנהג רוב המקומות במדינה זו ולא קבעו אז מועד לנשואין ואח"כ בתנאים קבעו המועד יש לבעל דין לחלוק ולומר כיון דבקשר הראשון בראשי פרקים לא קבעו מועד לא נפטרו מהחרם ע"י שעברו זמן הנשואין. אמנם כיון שכבוד מעלתו ובית דינו התרו בהתראת ב"ד שיבא לקבוע זמן חדש לנשואין ולקבוע יתד במקום נאמן לבל תמוט זמן הנשואין והוא קיבל ההתראה ולא חש להשיב פשיטא שנפטרה הכלה אז באותה שעה שעבר הזמן ב"ד ולא גילה דעתו אימת יעשה הנשואין דאטו תשב עד שתלבין ראשה אם הוא לא יתרצה לקבוע זמן הנשואין והזמן הראשון כבר חלף תתעגן ותשב לעולם ובזה תיכף בשעה שעבר זמן ב"ד אחר התראה נסתלק חרם הקהלות מהכלה ואף שעתה הוא רוצה לעשות נשואין מ"מ כיון שנפטרה שעה אחת לא חל עליה חרם מחדש אף שעתה רוח אחרת עמו ורוצה לכונסה, והרי זה דומה למה שפסק בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סוף סעיף מ"ג בהג"ה דאם בא לב"ד בעודו בקלקולו אפילו התרה לא צריך ומאחר שהותר באותו זמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אח"כ והרי בנדון דידן ההתראה היה בב"ד והוא לא קיים ההתראה ולא חש לה פשיטא שהיא מסולקת ממנו באותו שעה ואין כאן חרם הקהלות דאטו היה חרם הקהלות לעגן בנות ישראל ובפירוש נאמר בהתראת ב"ד של כבוד מעלתו ובית דינו שאם לא ישמע לקול האות הזה אז יקרעו התנאים בקרע ב"ד:
גם טעם ד' שכתב מעלתו על שלא נהג עצמו כמנהג חתן וכלה ולא כתב לה שום אגרת זמן רב וגם לא נתן לה מתנות לצאת ידי חובתו אשר התחייב בתנאים כדאי הוא לבטל ממנה חרם הקהלות כי כשהיה החתן מתנכר במעשיו נגדה ולא היה כמשוש חתן על כלה פשיטא שיש בזה אמתלא טובה לשנוא אותו ואף שבשביל קטט מלבושים ותכשיטים לא אמרינן שתהיה נאמנת לומר בשביל כן הוא מאיס עליה גבי נשואה זה הוא דוקא בנשואה אבל בחתן וכלה פשיטא כיון שהנהגותיו ומעשיו שעשה נגדה לא היה כדרך חיבה מחתן לכלה שזה מעורר שנאה ואיבה וכמים הפנים לפנים כי דרך החתן להשתדל למצוא חן בעיני הכלה והוא לא עשה כן איהו דאפסיד אנפשיה ומכ"ש שיש לפוטרו מטעם שלא יצא בתנאים ידי חובתו שהתחייב ליתן מתנות, ויפה דן ויפה הורה כבוד מעלתו ובית דינו וכל כי האי מלתא ליתאמרו משמאי. והנה מעלתו יראה מכותלי מכתבי כי כתבתי בנחיצה רבה, ואתו הסליחה, כ"ד אוהבו הטרוד מאד:
הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מוהר"י אבד"ק פראג ז"ל.
מכתבו הנעים הגיעני שבוע זו ושמחתי בשלומו ובשלום תורתו. וע"ד אשר בדק לן מעלתו בפסק שיצא מאתו ומבית דינו הצדק היושבים בב"ה של הגביר הנגיד ר"י קוילא יצ"ו שפטרו את הבתולה פב"פ והסירו ממנה עבותות הקשורין בתנאים שאין עליה חרם הקהלות בביטול השידוך.1 לא ידעתי למה צריך לדידי ולדכוותי הלא מעלתו הוא רב באתריה וכדאי הוא ובית דינו הצדק לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק. אך יען כי חביבים עלי דברי כבוד מעלתו נר"ו אמרתי להשתעשע בדבריו הנעימים.2 והנה יפה דן ויפה הורה ופסקו של מעלתו ובית דינו נשענים על ארבעה טורי זהב ושתים המה מלכות אשר ראוים הם לסמוך עליהם. ועל שנים יש להשיב ולפקפק עליהם אף שהדין דין אמת: וראשון נאמר מה שכתב מעלתו ובנה יסוד על מה שהכלה אמרה שהחתן היה רוצה לאנס אותה הרי זה דומה למ"ש ביו"ד סימן רכ"ח סעיף מ"ג ובאה"ע סימן נ' סעיף ה' דאם בתוך הזמן קלקל המשודך מעשיו פטורה משבועה וא"כ גם בנדון זה קלקולו גדול מאד שרצה לעשות מעשה תועבה לעבור על איסור נדה דאורייתא שהוא בכרת אם לא היתה הכלה עומדת על נפשה להאבק עמו להמלט ממנו. לדעתי אין הנדון דומה כלל ומי יכול לדון על מחשבה הרי לא נתקיימה מחשבתו הרעה אשר זמם לעשות דהלא לא עשה מעשה. ואף כי המניעה היתה מצד הכלה שהיתה עומדת נגדו וחגרה בעוז מתניה והוא היה ראוי לאותו מעשה שהרי החזיק בה בכח והפילה על המטה לשכב עמה. מ"מ סוף סוף הרי נהפך מחשבתו ומי יכול לדון על המחשבה אפשר שהיה פורש והיה חוזר בו.3 ובפרט לפי מה שנראה ממכתב מעלתו שהחתן הוא בחור ועוסק בתורה אפשר שמאור התורה היה מחזירו למוטב והיה ניצול מעבירה חמורה כזאת ומחשבה רעה אינו מצורף למעשה לומר עליו שהוא מקולקל. ואף כי בודאי עשה שלא כהוגן שהיה מתיחד עם פנויה אשר דוד ובית דינו גזרו על יחוד פנויה וביותר שהיה מתקרב אליה בקרבות המביאים לידי מחשבה רעה כזו אעפ"כ אינו כדאי לומר עליו בשביל זה שקלקל את מעשיו כי בעו"ה הדבר נעשה כהיתר שמיחדים החתן וכלה וכמה טפשים אשר מתעסקים להביא החתן וכלה בחדר אחד ואין מוחה וכבר צווח על זה הגאון בעל מעיל צדקה סימן י"ט והרעיש ברעש גדול על שנתפשט דבר מכוער כזה ונעשה להם כהיתר. ומעתה למה זה יחשוב עליו שהוא מקולקל בעבור דבר אשר בעו"ה רבים נכשלים בו באין מוחה ועוד מה שנאמר בתשובות הרשב"א ובש"ע היינו שהמיר או שנעשה פרוץ בעריות או בשאר עבירות ונשמע עליו מעשים מכוערים הרבה אבל בשביל פעם אחת אף אם היה נכשל בעון באותו פעם עדיין לא נופל עליו שם מקולקל לומר שאינו הגון לה לא מבעיא לחד שינויא בתוספות גבי שוחט בשבת ולע"ז ששחיטתו כשרה משום שבפעם אחת לא נעשה חשוד ממילא שלא נעשה מקולקל בשביל פעם אחת אלא אפילו לאידך שינויא בהתוספות וכן דעת הרבה פוסקים שגם בפעם אחת נעשה חשוד וכן הכריע הש"ך ביו"ד סימן כ"ט ס"ק י"ד וכן הוא ביו"ד סימן קי"ט סעיף י"ז ועיין בש"ך שם ס"ק למ"ד היינו כדי להיות חשוד בדבר שלא להאמינו כשעושה כן מחמת ממון או שעושה כן בפרהסיא אז נעשה חשוד אבל זה שיצרו היה מתגבר עליו פעם אחת במקרה בלתי טהור כשהיה ביחוד עם הכלה שלו אין לקרותו מקולקל בעבור זה ודוקא למי שעבר עבירה ושנה בה או שרודף אחר עריות, ועיין ברא"ש בפ' זה בורר שכתב ונראה לפרש חשוד על העריות שהוא רגיל וגס בעריות וכן הוא לשון רמ"א בח"מ סימן ל"ד סעיף כ"ה בהג"ה הרי שכתבו דוקא שהוא רגיל וגס בעריות. ויען כי בחתן זה שמעולם לא נשמע עליו שמץ דבר כי אם בפעם הזאת פשוט בעיני שהוא בחזקתו ולא נופל עליו שם מקולקל ועוד אף במקולקל ממש שהמיר ועשה כמה מעשים רעים פסק הרמ"א ביו"ד סימן רכ"ח סעיף מ"ג וכתב דדוקא אם נשאר בקלקולו אבל אם חזר בתשובה אין להתיר כי אם בידיעתו הרי במומר וחזר בתשובה צריך התרה ק"ו בן בנו של ק"ו באדם שהוא מוחזק בחזקת כשרות ובא מכשלה לידו בפעם אחת ואחרי כן לא נשמע עליו דבר מכוער פשיטא שאין ממש בטענה זו לחשוב אותו למקולקל במעשיו:
והנה כל האריכות בזה הוא אם היה מבורר בראיה ברורה שהדבר אמת שהיה רוצה לאנס אותה. אבל בנדון של מעלתו אין הדבר ידוע כי אם הכלה אומרת כן לאחר זמן שהוא מקולקל לא מפיה אנו חיים וכי היא נאמנת עליו ודבריה אינן מעלים וכי היא עדיפא מעד אחד דעלמא:
ומעתה גם במה שהיא אומרת שמאותה שעה שהיה רוצה לאנס אותה ולנהוג בה מנהג הפקר כאחת הזונות ולעבור על איסור נדה הוא נמאס בעיניה והוא זה לה לאמתלא שהוא מאוס עליה גם בזה אינה נאמנת כיון שהאמתלא הזאת אינה מבוררת ודעת הרמ"א ביו"ד סימן רכ"ח סוף סעיף כ' בהגה"ה והוא דעת מהר"י ווייל שאם היא אומרת אמתלא טובה לדבריה שמאוס עליה אז מתירין לה שלא מדעתו, כוונתו שתהיה האמתלא ידועה. וכן כתב הב"ש בסימן נ' ס"ק ז' בסופו וז"ל אם היא אומרת מאיס עלי יש לומר דאין שום כפיה עליה אף על פי שבתחלה היתה מרוצה בשאומרת עכשיו טענה מבוררת עכ"ל ע"ש. ולכאורה הדבר תמוה דהאי אמתלא מה טיבה אם גם האמתלא אינה ידועה כי אם על פיה ועל דבורה קא סמכינן א"כ למה לן אמתלא כלל נאמין לה שהוא מאיס עליה וכמו שהיא נאמנת על הסיבה מפני מה הוא נמאס בעיניה נאמין לה עיקר טענתה שהוא מאיס עליה בלא אמתלא א"ו כיון שטוענת מאיס עלי אי אפשר להתברר דזה הוא דבר המסור ללב ואין ביד אדם לבחון מה שבמצפון לבבה ולכן צריך אמתלא מבוררת וידועה לב"ד שהאמת כן הוא ובא זה ולימד ע"ז שע"י האמתלא הידועה מאמינין לה שמאוס עליה אבל אם /האמתלא/ האתמלא גופה אינה מבוררת א"כ ערבך ערבא צריך. ועיין בהשגות החלקת מחוקק על פסק הב"ח באה"ע סוף סימן ע"ז שדעת הב"ח שהיא נאמנת בשבועה כנשואה שטוענת מאיס עלי והח"מ שם אות ד' דחה דבריו בשתי ידים (וכן הסכים עמו הב"ש) ומביא הגהת מרדכי שכתב עד שתתן אמתלא נראית וניכרת לטובי העיר וחכמיה דלאו בדידה תליא מלתא כי אם לחכמי העיר ולא לה דא"כ כל אשה תוכל לומר מום שבסתר ע"ש. וא"כ גם בנדון דידן אינה ידועה האמתלא כי אם על פי דבורה:
הן אמת שיש לחלק דשם האשה באה להוציא מיד הבעל נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל לכך צריכה טענה מבוררת ביותר דבלא"ה אינה נאמנת להוציא אבל אם היא מוחזקת שתפסה אינה צריכה אמתלא מבוררת כמו שפסק הרמ"א שם ובב"ש סימן ע"ז ס"ק כ"ז דכתב ג' חלוקים בטענת מאיס עלי דבטענה שאינה מבוררת אם תפסה אין מוציאין מידה ולפ"ז גם הכא בשידוכין הוי ג"כ טענה זו להחזיק שהרי היא מוחזקת בעצמה ובגופה שאינה רוצה להנשא לו. ולפ"ז קשה למאי צריך הרמ"א והר"י ווייל בשדוכין אמתלא טובה כלל הלא היא מוחזקת בעצמה. אך אאמ"ו הגאון ז"ל בנ"ב חלק יו"ד סימן כ"ח מפרש דברי הרמ"א דבלא אמתלא אינה נאמנת דבנשבע לחבירו אינו נאמן לומר שבועתי היתה באונס או על תנאי כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן רל"ב ס"ק כ"ה וא"כ כיון שיש בשידוכין חרם הקהלות אינה נאמנת לומר מאיס עלי בלא אמתלא טובה וכתב אאמ"ו הגאון ז"ל עוד שם דדוקא באיש ואשה שנשבעו זל"ז והאשה היתה ברשות עצמה וברצונה היתה חפצה בו בזה צריך אמתלא הואיל ולא שכיח למאוס באהוב ונחמד מתחלה להתהפך לדעה אחרת מאוהב לשונא וא"כ שפיר י"ל דהיא נאמנת על גוף האמתלא דעיקר האמתלא הוא להטעים טענתה למה נתהפכה מאוהב לאויב ואנן מאמינין לה בהאי אמתלא אם היא ראויה להטיל שנאה בעבור האי אמתלא. וא"כ מה שכתב אמתלא טובה אין הכוונה שתהיה גוף האמתלא ידועה שהיא אמתית אלא כוונתו שיהיה ראוי בהאי סיבה להטיל שנאה לאפוקי אם היא אומרת אמתלא אשר אין דרך בני אדם להטיל שנאה בשביל דבר קטן כזה. וכן נראין דברי הרמ"א באה"ע סימן ע"ז ס"ג בהג"ה דפסק אם היא תפסה א"צ אמתלא מבוררת אבל מ"מ צריכה ליתן אמתלא שאין בה רמאות והב"ד דנין בזה לפי ראות עיניהם ע"ש ברמ"א:
ולפ"ז בנדון של מעלתו שמתחלה היתה מרוצה להנשא להחתן רק לפי דבריה אח"כ שהיה רוצה לנהוג בה מנהג הפקר לאנס אותה נמאס בעיניה זה הוא אמתלא שאינה מבוררת ואין לנו לדון כי אם על דבורה וזה מספיק דלא כייפינן לה לקיים השידוך מחמת חרם הקהלות והבוחן לבות יודע אם האמת אתה אבל הב"ד לא יכול לעשות מעשה לא לרחק ולא לקרב כמו שם בנשואה הב"ד אינן עושים שום מעשה לא להוציא ממנה נ"מ ונכסי צ"ב אם תפסה ולא לכופה לדור עם בעלה אבל איך נתיר לה חרם הקהלות בשביל טענתה ואיך נאמין לה והיה ראוי להניח הדבר כמו שהוא ולא להזדקק לא לרחק ולא לקרב ואף שיש לומר דאם לא כייפינן לה להנשא לו שוב ליכא נפקותא בהאי התרת חרם מפי ב"ד דלצאת ידי שמים היא יודעת בעצמה אם האמת עמה ואם נקיה היא מאיסור חרם הקהלות שהוא מאיס עליה ואם לנהוג בה מנהג מנודה ג"כ ליכא נפקותא דהא בלא"ה נהגו שלא לנהוג דיני מנודה במי שעובר על חרם הקהל כמו שפסקינן בש"ע יו"ד סימן של"ד סעיף כ"ב מ"מ אעפ"כ יש תועלת בהאי התרת ב"ד דכבר נהגו כל ישראל שלא לישא אשה אשר עדיין היא מעותדת וקשורה בשידוכין באחר ע"י חרם הקהלות וא"כ כיון שיש בהאי מעשה ב"ד מעשה רב אם נתיר לה חרם הקהלות איך נעשה מעשה בדבר שאינו מבורר לעיני ב"ד דשמא שקר ענתה בו ועיניה נתנה באחר ולכך אומרת עליו שרצה לאונסה ונמאס בעיניה ולא דובין ולא יער בתחבולת שקר היא רוצה לבטל השידוך בשאט נפש שלא כדין. באופן שבשביל האי אמתלא שאומרת מאיס עליה מחמת שהיה רוצה לאונסה אין בו ממש להתיר לה החרם ולעשות מעשה ב"ד אשר ע"י כך יהיו הרבה קופצים עליה לשידוך אחר, והיה ראוי להיות בשב ואל תעשה לא לכופה וגם שלא להתיר לה החרם:
אך מטעם שעבר זמן החתונה בפשיעת צד החתן שהם עכבו הדבר במזיד בלי אונס ובזה בודאי כדאי לבטל החרם כמו שפסקינן ביו"ד סימן רל"ו סעיף וי"ו שאם אחד עיכב והעביר המועד אין השני צריך התרה ונפטר משבועתו כאשר כל זה מבואר בדברי אאמ"ו ז"ל בתשובה הנ"ל. אמנם יש לחקור כי הש"ך בנה"כ ובח"מ סימן כ"א סק"ג שדא ביה נרגא דדוקא אם הכל נעשה כאחד דהיינו כל התנאים השידוך וקביעות הזמן אם עבר הזמן שכנגדו פטור אף אם אין העיקר תלוי בו אבל אם מתחלה נעשה השידוך בסתם ולא הזכירו מזמן נשואין ואח"כ כשכתבו תנאים ופרטו כל פרטי התנאים שביניהם וקבעו מועד לנשואין בזה יש לומר שאין הכנגדו נפטר מחרם הקהלות אף שעבר המועד שהוקבעו אח"כ בתנאים דכיון שהוא רוצה עתה לקיים השידוך ולעשות הנשואין א"כ חל חרם הקהלות מכח קשר הראשון שנתקשרו קודם כתיבת התנאים בלי קביעת מועד לנשואין. ולכן אם גם בנדון של מעלתו ג"כ כתבו מתחלה ראשי פרקים כמנהג רוב המקומות במדינה זו ולא קבעו אז מועד לנשואין ואח"כ בתנאים קבעו המועד יש לבעל דין לחלוק ולומר כיון דבקשר הראשון בראשי פרקים לא קבעו מועד לא נפטרו מהחרם ע"י שעברו זמן הנשואין. אמנם כיון שכבוד מעלתו ובית דינו התרו בהתראת ב"ד שיבא לקבוע זמן חדש לנשואין ולקבוע יתד במקום נאמן לבל תמוט זמן הנשואין והוא קיבל ההתראה ולא חש להשיב פשיטא שנפטרה הכלה אז באותה שעה שעבר הזמן ב"ד ולא גילה דעתו אימת יעשה הנשואין דאטו תשב עד שתלבין ראשה אם הוא לא יתרצה לקבוע זמן הנשואין והזמן הראשון כבר חלף תתעגן ותשב לעולם ובזה תיכף בשעה שעבר זמן ב"ד אחר התראה נסתלק חרם הקהלות מהכלה ואף שעתה הוא רוצה לעשות נשואין מ"מ כיון שנפטרה שעה אחת לא חל עליה חרם מחדש אף שעתה רוח אחרת עמו ורוצה לכונסה, והרי זה דומה למה שפסק בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סוף סעיף מ"ג בהג"ה דאם בא לב"ד בעודו בקלקולו אפילו התרה לא צריך ומאחר שהותר באותו זמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אח"כ והרי בנדון דידן ההתראה היה בב"ד והוא לא קיים ההתראה ולא חש לה פשיטא שהיא מסולקת ממנו באותו שעה ואין כאן חרם הקהלות דאטו היה חרם הקהלות לעגן בנות ישראל ובפירוש נאמר בהתראת ב"ד של כבוד מעלתו ובית דינו שאם לא ישמע לקול האות הזה אז יקרעו התנאים בקרע ב"ד:
גם טעם ד' שכתב מעלתו על שלא נהג עצמו כמנהג חתן וכלה ולא כתב לה שום אגרת זמן רב וגם לא נתן לה מתנות לצאת ידי חובתו אשר התחייב בתנאים כדאי הוא לבטל ממנה חרם הקהלות כי כשהיה החתן מתנכר במעשיו נגדה ולא היה כמשוש חתן על כלה פשיטא שיש בזה אמתלא טובה לשנוא אותו ואף שבשביל קטט מלבושים ותכשיטים לא אמרינן שתהיה נאמנת לומר בשביל כן הוא מאיס עליה גבי נשואה זה הוא דוקא בנשואה אבל בחתן וכלה פשיטא כיון שהנהגותיו ומעשיו שעשה נגדה לא היה כדרך חיבה מחתן לכלה שזה מעורר שנאה ואיבה וכמים הפנים לפנים כי דרך החתן להשתדל למצוא חן בעיני הכלה והוא לא עשה כן איהו דאפסיד אנפשיה ומכ"ש שיש לפוטרו מטעם שלא יצא בתנאים ידי חובתו שהתחייב ליתן מתנות, ויפה דן ויפה הורה כבוד מעלתו ובית דינו וכל כי האי מלתא ליתאמרו משמאי. והנה מעלתו יראה מכותלי מכתבי כי כתבתי בנחיצה רבה, ואתו הסליחה, כ"ד אוהבו הטרוד מאד:
הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מוהר"י אבד"ק פראג ז"ל.
הגרי''ש הצעיר
Active member
להיות כי תוכן דבריו ארוך מכדי שאני יוכל לקרוא כל דבריו ברגעים אלו, על כן אני נאלץ להודות לך רק כי הבנתי את רוח הדברים.
מספיק לי פעם אחת.
כבר חגגתי חתונה. איני רוצה שוב...
סיפר לי בחור מבוגר שהיה כמה שנים בעסקי השידוכים, וביקש ממרן שה"ת הגר"ח זצוק"ל ברכה לשידוכים, ושאל אותו האם הוא רוצה להתחתן כמה פעמים...??
כוונתך שאתה כרגע לא במצב של "חתן" והיינו קודם החתונה?
לא.
כוונתי פשוטה, אני אחרי חתונה. ב"ה
הבה"ח ר' @בנימין לוריא הי"ו,
בע"ה אחר ז' ימי השבע ברכות ירד ממך התואר חתן,
מקסימום יישאר התואר חתן בדימוס...
ואשתך תוגדר כארוסתך לשעבר..
בדיוק כפי שהבנתי בהתחלה והגדרתי:
ואמנם חברי הפורום דנן לא הבינו הכי מדבריך...
עכ"פ, מזל טוב בדימוס!
שמא חוק פו גרם..
צ"ל בן הנוב"י בתשובה שהובאה בשו"ת נוב"י.
בכלל לא האריך, אלא כתב ממש משפט אחד, ונראה שיותר התייחס לאי נתינת המתנות כמבואר למעיין.
אשריך שזיכתני ללמוד תשובה ארוכה זו, כשהנצרך לנידוננו הוא רק הקטע האחרון, בבחינת יגדיל תורה ויאדיר...
