-
לחכמי ורבני הפורום הע"י,
בימים האחרונים יצאנו לפסק זמן קצר, כדי לעשות בדק בית וחשבון נפש כיצד הפורום יוכל להגיע לנקיות גדולה יותר בעניין כבוד חכמים, בעקבות תקלה שקרתה, חרף הצעדים וההגבלות שננקטו בעבר. כעת בסיעתא דשמיא, לאחר היוועצות עם דעת תורה, הגענו למתווה שבע"ה יהיה לתועלת לכולנו, להיות בפורום נקי יותר, בו יוכלו הרבנים הגאונים שליט"א מכלל המגזרים לדון בדברי תורה, כדרכה של תורה, ללא חשש של היכשלות חלילה בכבוד חכמים. הנהלים הוחמרו, וננקטו גם פעולות טכניות לשם כך. ואנו שמחים לבשר על פתיחת הפורום בחזרה במתכונתו החדשה. תיתכן אולי אי נוחות קטנה, אבל הרווח הוא של כולנו: פורום נקי וזך! כאן המקום לבקש מהציבור לשים יותר לב על כפתור הדיווח שבכל הודעה, ולדווח על תוכן שלדעתם אינו מתאים, ובפרט בתוכן ישן (שאולי חרף ההגבלות הישנות נשאר בטעות). אנו תקווה שבע"ה נזכה להיות מחכמי ארץ ישראל שנוחים זה לזה בהלכה, ולהגדיל תורה ולהאדירה בדרך התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ונסיים בתודה לכל הפונים בתקופה הזו, ושלחו את חיזוקיהם. תודה על האיכפתיות והשותפות, בע"ה יחד נמשיך להגדיל את בית המדרש הדיגיטלי הנוכחי, אשר מביא ברכה לרבבות אלפי ישראל. חזקו ואמצו!
שימו לב! לאחר ימי הפסח, ברכת מצה רטובה שאינה נכססת הוא -המוציא!-
- Thread starter אמונה ובטחון
- תאריך התחלה
- צופים 21
עני בן פחמא
Member
אני הקטן מסכים לחלוטין, כשם שקרוטונים רטובים לא הופכים להמוציא, וצנימים לא הופך למזונות כך במצה רטובה.
ואבאר קצת:
הט"ז בקס"ח ס"ק ח כתב שלחם במילוי פירות שהוא פהב"כ ('ממולא') שניטל ממנו המילוי ברכתו מזונות "והטעם דאנו הולכים בתר שעת אפייה"
המ"ב הביא את הט"ז (ס"ק כז) וכתב כך "דיש עליה דין כיסנין כיון שנאפה עם מילוי הפירות שאין דרך לקבוע סעודה על פת כזו" המ"ב הוסיף כאן מילים שאינן כתובות בט"ז.
וטעמו של המ"ב ברור, כפי המתבאר בעוד ג' מקומות בסימן קסח דבעינן לפת הבאה בכיסנין גם תנאי חשוב ומעכב שיהיו עשויים לאכילת עראי, ודבר שיש בו את התנאים אך עשוי לאכילת קבע ברכתו המוציא, ולכן הוצרך המ"ב לשני תנאים אלו גם פה כדי שברכת המאכל תשאר מזונות א' חל עליה דין פהב"כ וחשוב כממולא, אף שכעת אינו ממולא כפי שביאר הט"ז, ועוד תנאי נוסף שיהיה עשוי לאכילת עראי.
לפ"ז מבואר בט"ז ובמ"ב יסוד ברור שאזלינן בתר שעת אפיה, וא"כ ברכת מצה רטובה מזונות
הרב אופיר מלכא למד אחרת, שהמ"ב נקט טעם אחר מהט"ז וס"ל שהמצה מזונות רק בגלל טעם ב', שהרי אדרבה טעמו של הט"ז קשה שהרי להפוך מהמוציא למזונות קשה. ולכן ברכת מצה רטובה הופכת להמוציא, אלו דבריו (רק שבלשונו הוא נוקט שכך המ"ב ביאר בט"ז).
וקשה: א' לא נראה שלמ"ב די בתנאי שעשוי לאכילת קבע בלא התנאים של פהב"כ (ממולא/נילוש/נכסס) זו היא שיטת דרך החיים לא המ"ב.
ב' אין קושיה מהמעבר מהמוציא למזונות, אדרבה הכל עיקרון אחד של העמד הברכה על חזקתה.
ג' זה הכל לפי הכרעת המ"ב אבל מרן הגרע"י סובר שחלות מתוקות העשויות לסעודות שבת ברכתן מזונות, כלו' לא הולכים לפי חשיבות/לא חשיבות, אלא רק לפי התנאים (כדעת הרבה אחרונים ובראשם הדרכי משה).
ולכן צ"ל כביאור הקודם
וא"כ צ"ב פסק זה של הגרי"י, אולי מישהו יכול להעלות את דבריו, למען נדע טעמו.
והאריכות בענין זה שגם ככה ברכת המצה אינה ברורה, אין זה מעיקר הנושא (אגב כמדומה שדעת הגר"מ אליהו בטעות יסודה, שהרי בוזאת הברכה החדשים (כלו' בעשר שנים האחרונות) הודפס בשמו שברכת המצה מזונות, ולא כמהדורות הקודמות שנזכרו בחזו"ע, האם יש למישהו מידע בזה)
ושוב הביאו את המעין אומר כדבריי ויישר כח.
מחכה לתשובה מ @הרב שמעון ללוש פה
לשמוע מה ראוי לעשות ומה ראוי להורות. כי הבילבול יכול להיות גדול פתאום כמו שהסברתי.
לשמוע מה ראוי לעשות ומה ראוי להורות. כי הבילבול יכול להיות גדול פתאום כמו שהסברתי.
וביתר שאת הרחיב כאן.
וכאן בלשון אפילו תקיפה
וחלילה. לא באתי לערער אחרי מורינו ורבינו מרן שליט"א.
באתי לדעת ולהבין האם להשאיר את ההלכה היבשה (כמו גם שהמצה היתה לפני כן יבשה) לברך 'מזונות' על מצה רטובה כיבשה ללא חילוק.
על כל פנים כהוראת רבים, כהלכה פסוקה. והת"ח יעשו כרצונם. ויוכלו לחשוש ולברך 'המוציא' אם יחפצו בכך.
וכאן בלשון אפילו תקיפה
וחלילה. לא באתי לערער אחרי מורינו ורבינו מרן שליט"א.
באתי לדעת ולהבין האם להשאיר את ההלכה היבשה (כמו גם שהמצה היתה לפני כן יבשה) לברך 'מזונות' על מצה רטובה כיבשה ללא חילוק.
על כל פנים כהוראת רבים, כהלכה פסוקה. והת"ח יעשו כרצונם. ויוכלו לחשוש ולברך 'המוציא' אם יחפצו בכך.
אבל מה שאמר שם הרב שזו ברכה לבטלה איני מבין הרי רבים ס״ל שמצה ברכתה המוציא ומדוע הרחיק לכת כ״כ.
אדרבה. זה מחזק לכאורה שבאמת אנחנו חוששים לסבל ומי שכבר אוכל שלא בשעת הסעודה, הדרך היחידה שלו בתור ספרדי היא לברך מזונות. וזוהי לא בחירה כ"כ לבחור לברך מזונות.
איה התשובה לשאלה, עדיין למה שיהיה ברכה לבטלה זה לא קשור לסב״ל, הרי הכל טורחים ליישב את מנהגנו לברך מזונות ונשארים בסוף בצ״ע כי באמת אם המנהג היה המוציא הוא היה נוח יותר.
ומשום שהרי מצה הוא דבר שלא נכסס אלא דבר שנאכל לשם סעודה וברור, ולבוא ולומר שמי שבירך המוציא הוא ברכה לבטלה משום המנהג שמעיקר דינא היה לן לברך המוציא הוא דבר שבעיניי טעון הסבר.
אברך מבני ברק
Well-known member
אור השבת גליון 27
שאלה: א. ראיתי לפני כמה שנים, שהרב כתב בקובץ משנת יוסף (גיליון יז עמוד צו), שלפי מרן זצ"ל ברכת המצה היא מזונות בשאר ימות השנה, כיוון שכך כתב בחזו"ע וביחוה דעת. והרב הוסיף שם, שכל עוד שאין עדות מבוררת מגברא רבה שמרן הביע דעתו מפורשות אחרת, אז א"א לסמוך ע"כ. ורציתי לומר, שראיתי בספר ברכה נאמנה, שמביא שם כמה מת"ח גדולים, שהם מתלמידי מרן, שאמרו שמרן אמר כמה פעמים לברך המוציא על המצה, ומה שכתב בספר, זה רק כדי ליישב את המנהג לברך מזונות. וכן מביא שם תשובה בשם מרן הראש"ל שליט"א שכתב ככה, וגם בקיצור ילקו"י (סימן קסח) כתוב, שמי שרוצה לברך המוציא אפילו לא על קביעות סעודה, יכול לברך. ואם ככה, אחרי שנתנו כמה דעות מת"ח גדולים, אז לכאורה ברכת המצה אמורה להיות המוציא. האם הרב יכול לברר לנו את הדין הזה?
תשובה: א. כתבנו במשנת יוסף (שם), וגם אנחנו חוזרים ואומרים כמה פעמים, שכאשר יש לנו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, אז תורה שבכתב עדיפה. כי לפי מה שאני רואה בעניותי, לאור כל הנושא של שמועות ואמירות, שהם אחרת ממה שנכתב, אז הכלל שעולה בזה, בפרט אצל מרן זצ"ל שאצלו זה היה די ברור, שרק אם שמענו בשמו או ממנו מפורשות, שאמר "להורות לציבור" מכאן ואילך אחרת ממה שכתב, זה משהו אחר, כי הוא חוזר בו להדיא.
לדוגמא, בחזו"ע ברכות כתב, שלא לברך ברכת המפיל לאחר חצות לילה, שספק ברכות להקל, אבל בסוף ימיו מרן ביקש מפורש מבנו מרן הראש"ל שליט"א, וגם מחתנו הרה"ג ר' אהרון בוטבול שליט"א ומעוד חכמים, להודיע בציבור בשמו שיש לברך גם אחר חצות.
אבל אם לא היה בקשה מפורשת להורות כך בציבור, כגון בברכת המצה, אז אפילו שידוע שאמר לחכמים מסוימים "נראה יותר שצריך לברך ברכת המוציא", או "שאפשר לברך המוציא", וכדומה, זה לא נקרא שחזר בו מהוראתו הרישמית. זה כמו הוראת יחיד, כי יש סברא חשובה שאפשר לברך ברכת המוציא על המצה במשך השנה, אע"פ שהיא נכססת[1]. אבל עדין לכתחילה ההוראה צריכה להיות כפי הכלל ספק ברכות להקל, וגם כפי המנהג שלנו לברך מזונות, וכמו שכתבו מרן החיד"א ומרן זצ"ל בחזו"ע וביחוה דעת.
למסקנה: ההוראה שצריכה להיות בברכת מצת מכונה, לבני עדות המזרח, היא כפי שהורו מרן זצ"ל ומרן שליט"א בחיבוריהם, בתור "הוראה לציבור", דהיינו לברך מזונות כי כך הוא המנהג, וגם כי עדין לא יצא מספק. אלא שגילו דעתם בע"פ, שיחיד הנוהג לעצמו לברך המוציא, יש לו פנים מסבירים בהלכה, ויתכן שכך היה עדיף לנהוג. אבל עדין ההוראה לציבור והמנהג לא השתנתו מתחילתן ועד סופן, כל עוד לא פירסמו מחדש "הוראה לציבור" אחרת ממה שכתבו בספריהם.
מה מברכים על המצה בשאר ימות השנה?
שאלה: א. ראיתי לפני כמה שנים, שהרב כתב בקובץ משנת יוסף (גיליון יז עמוד צו), שלפי מרן זצ"ל ברכת המצה היא מזונות בשאר ימות השנה, כיוון שכך כתב בחזו"ע וביחוה דעת. והרב הוסיף שם, שכל עוד שאין עדות מבוררת מגברא רבה שמרן הביע דעתו מפורשות אחרת, אז א"א לסמוך ע"כ. ורציתי לומר, שראיתי בספר ברכה נאמנה, שמביא שם כמה מת"ח גדולים, שהם מתלמידי מרן, שאמרו שמרן אמר כמה פעמים לברך המוציא על המצה, ומה שכתב בספר, זה רק כדי ליישב את המנהג לברך מזונות. וכן מביא שם תשובה בשם מרן הראש"ל שליט"א שכתב ככה, וגם בקיצור ילקו"י (סימן קסח) כתוב, שמי שרוצה לברך המוציא אפילו לא על קביעות סעודה, יכול לברך. ואם ככה, אחרי שנתנו כמה דעות מת"ח גדולים, אז לכאורה ברכת המצה אמורה להיות המוציא. האם הרב יכול לברר לנו את הדין הזה?
תשובה: א. כתבנו במשנת יוסף (שם), וגם אנחנו חוזרים ואומרים כמה פעמים, שכאשר יש לנו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, אז תורה שבכתב עדיפה. כי לפי מה שאני רואה בעניותי, לאור כל הנושא של שמועות ואמירות, שהם אחרת ממה שנכתב, אז הכלל שעולה בזה, בפרט אצל מרן זצ"ל שאצלו זה היה די ברור, שרק אם שמענו בשמו או ממנו מפורשות, שאמר "להורות לציבור" מכאן ואילך אחרת ממה שכתב, זה משהו אחר, כי הוא חוזר בו להדיא.
לדוגמא, בחזו"ע ברכות כתב, שלא לברך ברכת המפיל לאחר חצות לילה, שספק ברכות להקל, אבל בסוף ימיו מרן ביקש מפורש מבנו מרן הראש"ל שליט"א, וגם מחתנו הרה"ג ר' אהרון בוטבול שליט"א ומעוד חכמים, להודיע בציבור בשמו שיש לברך גם אחר חצות.
אבל אם לא היה בקשה מפורשת להורות כך בציבור, כגון בברכת המצה, אז אפילו שידוע שאמר לחכמים מסוימים "נראה יותר שצריך לברך ברכת המוציא", או "שאפשר לברך המוציא", וכדומה, זה לא נקרא שחזר בו מהוראתו הרישמית. זה כמו הוראת יחיד, כי יש סברא חשובה שאפשר לברך ברכת המוציא על המצה במשך השנה, אע"פ שהיא נכססת[1]. אבל עדין לכתחילה ההוראה צריכה להיות כפי הכלל ספק ברכות להקל, וגם כפי המנהג שלנו לברך מזונות, וכמו שכתבו מרן החיד"א ומרן זצ"ל בחזו"ע וביחוה דעת.
למסקנה: ההוראה שצריכה להיות בברכת מצת מכונה, לבני עדות המזרח, היא כפי שהורו מרן זצ"ל ומרן שליט"א בחיבוריהם, בתור "הוראה לציבור", דהיינו לברך מזונות כי כך הוא המנהג, וגם כי עדין לא יצא מספק. אלא שגילו דעתם בע"פ, שיחיד הנוהג לעצמו לברך המוציא, יש לו פנים מסבירים בהלכה, ויתכן שכך היה עדיף לנהוג. אבל עדין ההוראה לציבור והמנהג לא השתנתו מתחילתן ועד סופן, כל עוד לא פירסמו מחדש "הוראה לציבור" אחרת ממה שכתבו בספריהם.
[1] זה לא נקרא לבטל תקנת חכמים, שתקנו שדבר שהוא נכסס מברכים מזונות, אלא אנחנו אומרים שבימי הפסח, שמצה נכססת היא הלחם אצל רוב העולם, ואח"כ הלחם של כולם חוזר להיות הלחם הרגיל, וגם המצה חוזרת להיות מזונות כמו קרקרים, אז אנחנו בעצם אומרים שגם בשעת התקנה עצמה, כשתיקנו שעל פת גמור מברכים המוציא ופת כסנין מזונות, לא דיברו אלא על זמנים כתיקונן, אבל על נקודת זמן מוגדרת שהכסנין נעשה עיקר כפת גמור, ואח"כ חוזר לתיקונו להיות כסנין, בודאי אדעתא דהכי תיקנו, שבאותו הזמן המוגדר ברכתו המוציא, שהרי אין כאן "ביטול" התקנה.
לדוגמא, בדין של ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, כותב רבינו ניסים וכך נפסק להלכה בשו"ע, שליל הסדר הוא ליל שימורים ולכן לא שייך החשש של הסכנה, ולא שייכת התקנה של הברכה הזו. ולכאורה, כל הראשונים נוקטים הלכה למעשה, שאע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה, ואם כן מדוע אנו מברכים תמיד בכל שבת ברכת מעין שבע, למרות שבתי הכנסת בתוך העיר ואין סכנה? והתשובה היא, שאנחנו משערים שגם בזמן תקנת חז"ל, הם לא תקנו על נקודת זמן ששייכת בזמנם שאין בה סכנה כמו בליל הסדר, אבל אחרי ליל הסדר ממשיכים לומר רגיל. אבל "לבטל" את התקנה לגמרי בגלל שנשתנה המציאות, זה לא שייך, כי אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה.
ולכן בנידון שלנו, רבותינו תקנו לברך ברכת המוציא, על דבר שהוא לא נכסס ולא ממולא ולא נילוש, כיון שבזמנם היה נאכל בדרך עראי, ואת זה אי אפשר לבטל באופן מוחלט, גם אם היום יהפכו להיות עיקר הלחם שלנו תמיד. אבל כאשר יש יוצא מהכלל שהיה יכול להיות גם בזמנם, לפי המציאות שלהם שעליה היתה התקנה, אז נראה שאנו משערים בגוף התקנה שדעתם לברך המוציא, כי אנו משערים את עיקר התקנה.
וכותב הגאון בית דוד, שצריך לברך ברכת המוציא על המצות גם לאחר הפסח, בגלל שבשעת אפיה נעשו על דעת שהם הלחם של כולם בפסח, ולא שייך לשנות להם את ההגדרה אחרי פסח, כי הולכים אחר שעת האפיה. ומרן זצ"ל הבין ברוח דברי הפוסקים שהסברא הזו היא חשובה בשביל להסתמך עליה, ובפרט שיש לנו ספק ספיקא, האם בכלל נכסס זה נקרא פת הבאה בכסנין, ולכן בודאי שאין ברכה לבטלה אם מישהו יברך המוציא. וגם בברכת המזון, יש לנו ספק ספיקא, ואין לנו ברכה לבטלה.
נראה שהפוך.. שהמנהג לברך מזונות (כמו שכתב מרן שליט"א). רק שמרן כותב שהמנהג היה על נכססת ולא רטובה. אבל מודה שהמנהג הוא מזונות.
אברך מבני ברק
Well-known member
המשך:
שאלת המשך: ב) לפי המנהג שמברכים על המצה מזונות, באיזה שיעור זה נחשב קביעות סעודה. כי ראיתי שכתוב במאור ישראל ח"ג (עמ' ע) שכבר מ-54 דרהם אפשר לברך ברכת המזון, אולם בחזו"ע ברכות כתב, שממשקל 72 דרהם אפשר לברך ברכת המזון? והאם יש חילוק בין מצה לבין עוגות ועוגיות בזה?
תשובה: מי שיתבונן בדברי מרן זצ"ל במאור ישראל יווכח, שבעיקר השאלה האם אפשר לברך המוציא וברכת המזון על מצה כבר משיעור של 3 ביצים שהוא 54 דרהם, (דהיינו כ- 180 גרם), או רק משיעור של 4 ביצים שהוא 72 דרהם, (דהיינו כ- 230 גרם), התשובה היא, שלדעת מרן זצ"ל רשאי לברך כבר מ-3 ביצים, כי מעיקר הדין בלאו הכי דעת הרמב"ם ומרן הש"ע ששיעור קביעות סעודה הוא 3 ביצים, (שהרי ב' סעודות שיעורן 6 ביצים, כמבואר בסי' שסח ס"ג), ולכן מצד הדין יש בזה שיעור קביעות סעודה ואין בזה ברכה לבטלה. אלא שבפת כסנין רגילה חוששים לכתחילה לדעה ששיעור קביעות סעודה הוא 4 ביצים, משא"כ במצה דעת מרן זצ"ל שאם יכול יחמיר לאכול 4 ביצים, ואם קשה לו די באכילת 3 ביצים לברך המוציא וברכת המזון.
ונסביר עוד קצת, הרי מי שיברך ברכת המוציא על המצה, אין לו ברכה לבטלה, כי גם מי שיברך ברכת המוציא על עוגה יצא ידי חובה, שהרי הם בכלל לחם, שנקראים "פת" כסנין, (כמבואר בשו"ת יביע אומר ח"ח סי' כא). ורק לגבי ברכת המזון יש חשש של ברכות לבטלה, במדה ואינו מחוייב אלא מעין שלוש. ומעתה, כיון שלגבי ברכת המצה בשיעור שלוש ביצים יש לנו ספק ספיקא, שמא ברכת המצה מעיקרה המוציא ובהמ"ז, ואת"ל שברכתה מזונות, שמא כהרמב"ם ומרן הש"ע שבשלוש ביצים הוי קביעות סעודה מעיקר הדין, א"כ בודאי שהמברך בהמ"ז על שיעור שלוש ביצים של מצה אינו עושה איסור.
ואע"פ שגם בשאר פת כסנין יש את אותו ספק ספיקא, ובכל זאת כתבו כל רבותינו הספרדים שלא יברך המוציא ובהמ"ז אלא בשיעור 4 ביצים, אולם בדין המצה סובר מרן זצ"ל שיש עוד סברא חשובה של הגאון בית דוד שמכיון שנאפה לשם קביעת סעודה בפסח, לא יתכן לשנות את ברכתו לאחר הפסח, ומכיון שסברא חשובה היא, ועכ"פ יש כאן ג' ספיקות, לכן בזה אם קשה עליו להחמיר לאכול 4 ביצים, די בשלוש ביצים כדי לברך המוציא וברכת המזון. וכ"ש שברכת המזון חיובה מן התורה, ואנחנו מברכים ברכה בספק ספיקא של מצוה דאורייתא, כגון מ"ש מרן הש"ע בסי' תפט ע"פ התרומת הדשן במי שמסופק אם ספר את העומר לילה ויום, וכן פסק מרן זצ"ל שניתן לברך "לישב בסוכה" כבר באכילת שיעור של 3 ביצים מטעם זה, שמצות סוכה מן התורה, ובשיעור שלוש ביצים יש שם ספק ספיקא[1].
למסקנה: דעת מרן זצ"ל (במאור ישראל שם), דאף שבכל סוגי פת כסנין (עוגות עוגיות וכדומה), אין לברך המוציא וברכת המזון אלא בשיעור 4 ביצים, (שהם כ-230 גרם). אבל לגבי מצה בלבד, גם אם אוכל רק כשיעור 3 ביצים, (שהם כ-180 גרם), מברך המוציא וברכת המזון, אלא שאם יכול בנקל להחמיר ולאכול עוד עד שיעור 4 ביצים (230 גרם) ולברך לכל הדעות, תבא עליו ברכה.
האם "קביעות סעודה" במצה ובעוגות זה אותו שיעור?
שאלת המשך: ב) לפי המנהג שמברכים על המצה מזונות, באיזה שיעור זה נחשב קביעות סעודה. כי ראיתי שכתוב במאור ישראל ח"ג (עמ' ע) שכבר מ-54 דרהם אפשר לברך ברכת המזון, אולם בחזו"ע ברכות כתב, שממשקל 72 דרהם אפשר לברך ברכת המזון? והאם יש חילוק בין מצה לבין עוגות ועוגיות בזה?
תשובה: מי שיתבונן בדברי מרן זצ"ל במאור ישראל יווכח, שבעיקר השאלה האם אפשר לברך המוציא וברכת המזון על מצה כבר משיעור של 3 ביצים שהוא 54 דרהם, (דהיינו כ- 180 גרם), או רק משיעור של 4 ביצים שהוא 72 דרהם, (דהיינו כ- 230 גרם), התשובה היא, שלדעת מרן זצ"ל רשאי לברך כבר מ-3 ביצים, כי מעיקר הדין בלאו הכי דעת הרמב"ם ומרן הש"ע ששיעור קביעות סעודה הוא 3 ביצים, (שהרי ב' סעודות שיעורן 6 ביצים, כמבואר בסי' שסח ס"ג), ולכן מצד הדין יש בזה שיעור קביעות סעודה ואין בזה ברכה לבטלה. אלא שבפת כסנין רגילה חוששים לכתחילה לדעה ששיעור קביעות סעודה הוא 4 ביצים, משא"כ במצה דעת מרן זצ"ל שאם יכול יחמיר לאכול 4 ביצים, ואם קשה לו די באכילת 3 ביצים לברך המוציא וברכת המזון.
ונסביר עוד קצת, הרי מי שיברך ברכת המוציא על המצה, אין לו ברכה לבטלה, כי גם מי שיברך ברכת המוציא על עוגה יצא ידי חובה, שהרי הם בכלל לחם, שנקראים "פת" כסנין, (כמבואר בשו"ת יביע אומר ח"ח סי' כא). ורק לגבי ברכת המזון יש חשש של ברכות לבטלה, במדה ואינו מחוייב אלא מעין שלוש. ומעתה, כיון שלגבי ברכת המצה בשיעור שלוש ביצים יש לנו ספק ספיקא, שמא ברכת המצה מעיקרה המוציא ובהמ"ז, ואת"ל שברכתה מזונות, שמא כהרמב"ם ומרן הש"ע שבשלוש ביצים הוי קביעות סעודה מעיקר הדין, א"כ בודאי שהמברך בהמ"ז על שיעור שלוש ביצים של מצה אינו עושה איסור.
ואע"פ שגם בשאר פת כסנין יש את אותו ספק ספיקא, ובכל זאת כתבו כל רבותינו הספרדים שלא יברך המוציא ובהמ"ז אלא בשיעור 4 ביצים, אולם בדין המצה סובר מרן זצ"ל שיש עוד סברא חשובה של הגאון בית דוד שמכיון שנאפה לשם קביעת סעודה בפסח, לא יתכן לשנות את ברכתו לאחר הפסח, ומכיון שסברא חשובה היא, ועכ"פ יש כאן ג' ספיקות, לכן בזה אם קשה עליו להחמיר לאכול 4 ביצים, די בשלוש ביצים כדי לברך המוציא וברכת המזון. וכ"ש שברכת המזון חיובה מן התורה, ואנחנו מברכים ברכה בספק ספיקא של מצוה דאורייתא, כגון מ"ש מרן הש"ע בסי' תפט ע"פ התרומת הדשן במי שמסופק אם ספר את העומר לילה ויום, וכן פסק מרן זצ"ל שניתן לברך "לישב בסוכה" כבר באכילת שיעור של 3 ביצים מטעם זה, שמצות סוכה מן התורה, ובשיעור שלוש ביצים יש שם ספק ספיקא[1].
למסקנה: דעת מרן זצ"ל (במאור ישראל שם), דאף שבכל סוגי פת כסנין (עוגות עוגיות וכדומה), אין לברך המוציא וברכת המזון אלא בשיעור 4 ביצים, (שהם כ-230 גרם). אבל לגבי מצה בלבד, גם אם אוכל רק כשיעור 3 ביצים, (שהם כ-180 גרם), מברך המוציא וברכת המזון, אלא שאם יכול בנקל להחמיר ולאכול עוד עד שיעור 4 ביצים (230 גרם) ולברך לכל הדעות, תבא עליו ברכה.
[1] ואף שגם בפת כסנין רגיל יש ספק ספיקא שמא כמאן דאמר שהיא פת גמור, ושמא בשלוש ביצים נחשב קביעות סעודה, והיה לנו להורות שיברך מפני שבהמ"ז מן התורה, אולם נראה מכיון שבלאו הכי כשמברך מעין ג' במקום המוציא יוצא י"ח מן התורה, אינו דומה לברכה על ספירת העומר או לישב בסוכה שעלול להפסיד הברכה לגמרי על מצוה של תורה.
לא כך כתב בחזו"ע ברכות. למה אין התייחסות לזה?
ראיתי. ועדיין איני מבין. מרן בעצמו כתב בחזו"ע ברכות (משנה אחרונה) 230 גרם
נושאים דומים בפורום
