לענ''ד מי שיצא הכי שמח מכל הדיון הזה הוא רק היצר הרע. כך מתגלגל לו כאן דיון שלם, יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי, ובסופו של דבר מגיעים למה שרצה היצה''ר.
צריך לדעת שגם בת''ח צעירים אסור לפגוע ולזלזל ולדון לכף חובה. ויש תמיד לזכור את מאמר חז''ל עקיצתן עקיצת עקרב. וידוע הסיפור על רבי שלמה זלמן אוירבך זצ''ל שנשאל ע''י ת''ח אחד למה יצאו בניו לתרבות רעה, והשיב לו משום שהיה מדבר סרה על רבנים שאינם בהשקפה שלו.
אני חושב שמכל דיוני המחאות שעלו כאן בפורום יש יותר קלקול מאשר תיקון.
הייתי מעדיף להסב את הדיון כאן לנדון ההלכתי שהובא בהתחלה והוא ענין פתיחת פקקים בשבת. לענ''ד על אף שנהגו העולם להקל בזה, וכבר חיודה דעתו מרן זצ''ל ביחוה דעת להקל בזה, אולם יש להעיר שעיקר הבעיה כאן היא מכה בפטיש בפקק עצמו שכעת הוא נעשה יותר מושלם, וע''ז הביא מרן זצ''ל את דעת המגיד משנה שאין פסיק רישיה בבנין בכלים. ומצורף כאן חלק ממש''כ בזה בעבר:
יש לדון ע''פ מש''כ הרמב''ם פי''ב ה''ב המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה. ע''כ. וכתב המגיד משנה ומדברי רבינו שכ' שהכל תלוי בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי, דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע''פ שראוי לכך בקטימתו פטור, שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפילו לדברי רבי יהודה דמחייב בדבר שאינו מתכוין, וקרובים לזה דברי הרמב''ן. עכ''ד. ולכאורה בנדו''ד כיון שאינו מכוין לעשות כלי לכאורה יש להתיר, וכבר הביאו המתירים [שו''ת יחו''ד הנ''ל ושו''ת דבר יהושע] חיזוק לדבריהם מדברי ה''ה הנ''ל.
אלא שלכאורה יש לדחות שהרי ה''ה לא איירי בעושה כלי ממש אלא בדבר שאפשר להחשיבו לכלי כגון קטימת קיסם כדי להריח שאינו כלי מובהק רק ראוי הוא גם לחצוץ בו שיניו ולכן רק אם יכוין לשם כלי יהיה אסור, וכן ה''ה נמי בעששיות של ברזל שמצרפן, שאין כל אדם זקוק לצירופן ורק אם כונתו לצרפן א''כ לדידיה הוי תיקון, אך כאשר עושה כלי ממש גם ה''ה יודה שאסור.
ושו''ר בספר מנחת יעקב ח''ב [עמ' שטז-שיח] שפירש כן דברי ה''ה וכתב עוד להוכיח מהא דמיחם שפינהו [שבת מא:] דלרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור לפיכך אסור ליתן במיחם מים צוננים משום מצרף, ואם איתא לדברי ה''ה הא אינו מתכוין לכלי ואמאי יהיה אסור, אלא ע''כ לומר שאף ה''ה לא קאמר כי אם לגבי גחלת של מתכת וקטימת עץ משא''כ גבי תיקון מנא בכלי והיינו במיחם שפיר אמרינן פ''ר. וכ''כ ה''ה שם בהלכה א דהא דשרי במיחם היינו משום שאינו פ''ר, וכן מוכח ממש''כ ה''ה שכן מוכח ברמב''ן, והרמב''ן במלחמות [דף מא:] כ' דבפסיק רישיה אסור בצירוף מיחם ובגמ' איירי באינו פ''ר.
ולפי האמור כתב שם לתמוה על הב''י סימן שיח [דף פג:] שכ' לתרץ הא דמיחם שפינהו ע''פ דברי ה''ה בהלכה ב שכל שאינו מכוין לכלי שרי ול''א פ''ר, ולכאורה נעלם מעינו הבדולח שה''ה שם בה''א כ' לתרץ דאיירי באופן שאינו פ''ר. וודאי שאם מרן היה רואהו היה חוזר בו. וכבר העירו כן האחרונים ע''ד המג''א שהביא לה''ה בסימן שיח [ס''ק לו] וכתבו שם לחלק בין עשיית כלי גמור לכלי שאינו גמור כגון עששיות, וכ''כ רע''א, דגול מרבבה, לבושי שרד, חמד משה, לחם משנה, ומחצית השקל [אלא שבס''ס שיג כתב המחצית השקל כהמג''א ולא העיר עליו ונראה לכאורה שמסכים לו וכן הבין בשו''ת דבר יהושע שהובא ביחו''ד אך לא העיר שם שמהמחצית השקל בסימן שיח מוכח ההפך וכן לא העיר משאר הפוסקים שהבאנו לעיל שפסקו דלא כהמג''א]. עכת''ד. ודפח''ח.
