בירור וביאור דעת מרן השו"ע וגדולי האחרונים בשיעור כזית
כתב מרן השו"ע (סי' תפו): שיעור כזית יש אומרים דהוי כחצי ביצה.
ומקורו טהור בית'ה יוסף בזה"ל: ושיעור כזית נראה מדברי התוספות פרק גיד הנשה (חולין קג: ד"ה חלקו) דהוי כחצי ביצה, ע"כ.
והנה פסקו של מרן השו"ע טעון הבנה, שלפי המבואר לעיל בארוכה שדעת הרמב"ם מסכמת דלא כדברי התוס', אלא ששיעור כזית הוא לכל היותר כשליש ביצה, א"כ צריך ביאור מדוע שבק מרן דעת הרמב"ם ופסק כדעת התוס', והרי הרמב"ם הוא מעמודי ההוראה, וידועים דברי מרן הב"י (או"ח סי' ג) שכתב: "ואע"פ שהעולם נוהגים כדברי התוספות", נראה לי שהוא מפני שאינם מעיינים בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה אלא חד בדרא, ונכון ליזהר "כדברי הרמב"ם שהוא עמוד הוראה", ע"כ. וא"כ מדוע שבק מרן דברי הרמב"ם, ואזיל לדברי התוס', והיה לו לפסוק בפשיטות כדעת הרמב"ם.
ואמנם לדברי המג"א (רס"י תפו) אין הכרח בדברי הרמב"ם שהוא סובר שכזית הוא שליש ביצה, שאפשר שמה שאמרו בגמרא (שבת צא.) שגרוגרת גדולה מכזית איירי בזית קטן, משא"כ בזית בנוני שהוא יותר גדול מגרוגרת, וא"כ אפשר שלהרמב"ם גרוגרת הוא שליש ביצה ומ"מ הזית הוא יותר, ע"ש. וא"כ לדבריו אתי שפיר טפי מדוע מרן שביק דברי הרמב"ם ופסק את דברי התוס', והוא משום שלא ראה בדברי הרמב"ם שום הכרח שיחלוק על דברי התוס', והבין שאדרבה אף הרמב"ם יהיה שר המסכי'ם עם סברת התוס'.
וגם לדברי הרב השלחן שהובא לעיל נמצא שאף הרמב"ם יסכים ששיעור כזית הוא חצי ביצה. וכן הגר"א בביאורו (סי' תפו) כתב להדיא שהרמב"ם ותוס' לא פליגי, והרמב"ם איירי בשליש ביצה עם קליפה, והתוס' [וממילא מרן] בחצי ביצה בלי קליפה, וממילא לשתיהם חד שיעורא הוא וכנ"ל.
וא"כ גם לדבריהם אין כאן כלל סתירה בדעת מרן דבאמת לכו"ע כזית הוא חצי ביצה.
אולם לפי מה שהבאנו מדברי רוב ככל הפוסקים שהבינו בפשיטות שדעת הרמב"ם דלא כהתוס', א"כ הדרא קושיא לדוכתא, מדוע מרן שביק סברת הרמב"ם ופסק את דברי התוס'. וביחוד תגדל התימה, שהרי מרן עצמו ידע מדעת הרמב"ם, ואף הביאו להלכה בשלחנו (סי' שסח ס"ג, וסי' תט ס"ז) ששיעור ערוב הוא ב' סעודות, שהם י"ח גרוגרות, שהם ששה ביצים, ע"ש. הרי שסובר כדעת הרמב"ם שגרוגרת הוא שליש ביצה. וממילא דעת לנבון נקל ששיעור כזית הוא פחות משליש ביצה (כמבואר בשבת צא. שהגרוגרת גדולה מכזית), וא"כ מדוע מרן שביק לסברת הרמב"ם.
ועוד תוגדל ותוכפל התימה לפמ"ש הגאון רבי ישמעאל הכהן בעל זרע אמת בספרו שבח פסח (דיני מצה אות ח) שהאריך למעניתו בזה, והוכיח במישור שדעת שגם דעת הרי״ף והרא׳׳ש והטור ששיעור כזית הוא כשליש ביצה, שהרי גם הם ס"ל להלכה כדברי רבי יוחנן בן ברוקא שי"ח גרוגרות הם ו' ביצים, ע"ש. וא"כ מעתה תגדל התימה מדוע ראה מרן לעזוב דברי ג' עמודי הוראה ולפסוק כדעת התוס', וביחוד שהוא הביא את סברת התוס' בלבד ולא הביא עמה שום דעה לא בשו"ע ולא בב"י.
ובאמת שראיתי שכבר עמד בזה הגאון רבי ישמעאל הכהן בספרו שבח פסח (דיני מצה אות ח) שאחרי שהאריך למעניתו בזה, הפליא עצה הגדיל תושיה, והוכיח במישור שדעת הרי״ף והרמב״ם והרא׳׳ש ששיעור כזית הוא כשליש ביצה, תמה על מרן הש״ע שסתם להחמיר כדברי התוספות, וביחוד שאף איהו גופיה (בסי' שסח, וסי' תט) הביא ופסק את דברי הרמב"ם, וא"כ מה ראה לעזוב את דברי רוב הראשונים. וכתב, שיתכן שמשו"ה מרן הביא את דברי התוס' בלשון "יש אומרים", והוא משום שראה שרוב הפוסקים לא הסכימו עם סברת התוס', ולא כתב דעה זו אלא לומר שטוב לחשוש לזה לחומרא בעלמא לכתחילה. וסוף דבר העלה להלכה שבשעת הדחק כגון לחולה או לזקן, יש לסמוך על סברת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש שיספיק כשיעור שליש ביצה, שהוא ששה דרהם, ובפרט במרור שבזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, וכל שכן בדין ״הכורך״ שאינו אלא זכר למקדש בלבד. ע״ש.
וכן ראיתי להרב כסא אליהו (רס"י תפו) שכתב, שאין להקל בדבר שהוא חובה [לאכול רק שליש ביצה] כגון כזית מצה ומרור, או לעניין שיעור לברך ברכה אחרונה עד שיאכל שיעור חצי ביצה דווקא, ומ"ש מרן בשם יש אומרים הטעם נראה לענ"ד משום שעינו ראתה שאינו מוסכם מרוב הפוסקים, ולהכי כתב בשם יש אומרים לאשמועינן דטוב לחוש לדעה זו, ע"כ.
וכ"כ הרב נהר שלום (רס"י תפו): ומה שכתב השו"ע כאן הוא לר"י בעל התוספות, ולענ"ד בעירובין דרבנן (סי' שסח) סמך המחבר לפסוק כהרמב"ם, אבל הכא דהוי לצאת י"ח מצה דאורייתא כתב סברת התוס' בלבד, דצריך לצאת ידי ספק בדאו', והזכירה בשם י"א לגלויי דלאו הלכתא פסיקתא וכו', ע"כ.
וכ"כ בשו"ת יד אליהו (לובלין, סי' כו ד"ה היוצא) שלא כתב השו"ע שכזית הוא חצי ביצה, אלא רק על צד החומרא, כגון לעניין אכילת מצה ומרור, ולזימון, ולברך ברכת המזון, ע"כ.
ובאמת שאחה"מ דבריהם מוקשים מאד בדעת מרן, שלכאו' יש את כל הראיות שמרן תפס את התוס' להלכה ולמעשה (ולדרכו של המג"א והפוס' הנ"ל הכל אתי שפיר בפשיטות), חדא, שהנה מרן זכר את הרמב"ם רק בהלכות עירובין, וכלל לא התייחס לשיטתו בעניין זית לא בביתו ולא בשלחנו, והיאך אפשר לחשוב שהוא מתחשב בדעה ע"פ חשבון היוצא ממנה, והרי מרן כתב את ספרו כספר הלכה, והיאך יסמוך עלינו שנדע לחשבן את דעת הרמב"ם מהלכות עירובין לדין כזית, והרי מרן אפילו לא רמז לעיין ברמב"ם, אלא הביא להלכה רק את דברי התוס' והיאך יסמוך עלינו שנדע להבין ולהורות לשעה ולדורות כדברי הרמב"ם, זו פליאה עצומה.
ועוד, שהרי ידועים דברי רבותינו דכל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ולפני כל הלכה מצווה שהיא חובה לעיין בית'ה יוסף לדעת את שורשי הדין, ולהוציא לאמת את חקר הדין (ע' מהרש"א סוטה כב.), והרי המעיין בב"י יראה שלא רמז לנו כלל שיש חולקים על דברי התוס', והביא את דבריהם כהלכה למשה מסיני בזה"ל: ושיעור כזית נראה מדברי התוספות פרק גיד הנשה (חולין קג: ד"ה חלקו) דהוי כחצי ביצה, ע"כ. ולא רמז כלל שיש בזה שום חולק (ואפי' שבשו"ע כתב בלשון י"א, מ"מ בב"י שהוא מקור הדברים לא רמז שיש חולקים, ואשכחן טובא דמייתי מרן האי לישנא אפילו על סברא דליכא מאן דפליג עלה וכמ"ש הסמ"ע (סימן טז סק"ח) שלא כיוון המחבר לו' שיש פלוגתא בזה אלא כל מקום שמצא דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקים כותבו בלשון יש מי שאומר, ע"ש. וכ"כ החיד"א בברכ"י (א"ח סימן תרעב סק"א), וכן כתבו הרבה אחרונים ואספם כעמיר גורנה השד"ח בכללי הפוסקים (סימן יג אות כב). ולא רק זה שלא רמז שיש חולקים ואף לא רמז לדבריהם, עוד בה שגם את סברת התוס' שמרן הביאה בב"י, הרי הוא ציין לדבריהם בחולין, ויעויי"ש בתוס' שלא כתבו להדיא שהזית הוא חצי ביצה, ואף לא נחתי להכי אלא הביאו רק את דברי הגמרות (יומא וכריתות) שמתבאר מהם כן, ולכאו' היה למרן להביא את דברי התוס' המפורשים (עירובין פ:, ויומא פ.) כסוגיא בדוכתא שאומרים להדיא שמהסוגיות מוכח שהזית הוא חצי ביצה, ומדוע הלך לדברי התוס' בחולין שקיצרו בזה, אלא נראה וודאי שמרן הבין בפשיטות שכך מבואר יוצא מהסוגיות (אלא שלא היה פוסק כן לפי דיוקו גרידא, והביא דברי התוס' שהקבילו את הסוגיות), וא"כ הוא דבר פשוט ומבואר כבר בתוס' חולין שבסוגיות מבואר להדיא שכזית הוא חצי ביצה, ומרוב פשיטותו לא ציין לתוס' בעירובין ויומא ששם מבואר שכ"ה דעת ר"י, והבין מרן דלא נצרכא לזה שהוא פשוט בסוגיות הש"ס (כמובן אחרי הקבלת התוס'). וכו"ז מחזק את הקושיא שמרן היה פשוט לו שעיקר ההלכה הוא כדברי התוס', שכן מבואר בפשיטות בסוגיות הש"ס
[1]. (והר"ר ינון בר כוכבא ב'זית רענן' כתב דבר פלא, שמחמת חומר הקושיא נראה לומר שלמרן לא היה את גליונות התוס' ביומא ועירובין, והוא דבר שא"א לשמעו כלל אחה"מ, ולדברינו הכל אתי שפיר ומובן כמין חומר)
ועוד, שגם מגוף הסימן אנו למדים שמרן תפס את דברי התוס' לעיקרא דדינא, שהנה בטור סימן תפ"ו הוא דיני ומנהגי הסדר בקצרה, ואילו לגבי שיעור כזית הטור כלל לא כתב ע"ז רק מרן הב"י מעצמו כתב את שיעור הכזית, והנה יעויין בשו"ע שראה איזה פלא שמרן לא הביא מידי ממה שהביא הטור מדיני הסדר, והביא רק את מה שאיהו גופיה חידש והביא בב"י ששיעור כזית הוא כחצי ביצה, והנה נחזי אנן היאך רוח הדברים נוטה, שאם באמת מרן הביא את דברי התוס' "רק" לחומרא בעלמא, א"כ היה למרן למצוא איזה סימן שמתאים לעניין זה וכגון באכילת מצה וכדומה ולהכניס שם את הסעיף הזה שנדע מהו שיעור כזית, ואילו מרן השו"ע לא עשה כן, אלא פתח לנו סימן מיוחד מעצמו (שלא הובא בטור כלל) לדין שיעור הכזית. וזה מוכיח ומלמד אותנו תרתי, חדא שמרן מראה להלכה זו חשיבות מיוחדת ול"ה כחומרא בעלמא. ועוד והעיקר, שנראה ממרן שדין זה הוא לא מהלכות "מצה" או מהלכות "מרור" שבזה נכון להחמיר שהכזית הוא כחצי ביצה, אלא נראה ממרן שהוא דין "כזית", כלומר שכך הוא שיעור כזית בכל התורה כולה, ולכן מרן לא שם את סעיף זה אלא בסימן בפני עצמו, וברור. (אלא שק"ק מדוע מרן בחר ללמדנו הלכה מצויה זו רק בהלכות פסח, הרי יותר היה לו ללמדנו הלכה זו בהלכות ברכות).
עוד תדע, שמדברי מרן בב"י מבואר להדיא שא"א ליישב שמרן נקט רק לחומרא "במצה דאורייתא" כהתוס', משא"כ בשאר דברים יש לנו לומר ספק דרבנן לקולא, שהרי שם בסימן תפ"ו מדובר להדיא על מרור שהוא דרבנן ובכו"ז פסק מרן שכזית היינו חצי ביצה (כלומר דמ"ש בב"י שזית הוא חצי ביצה כוונתו ברורה דקאי על כל מ"ש הטור גם במרור שהוא מדרבנן, ופשוט), ובאמת שגם הפוסקים הנ"ל שכתבו שמרן תופס את התוס' רק לחומרא הסכימו שהוא במרור דרבנן כמבואר למדקדק היטב בדבריהם (זולת הרב נהר שלום שנראה מדבריו שמחלק בזה). וכן בב"י שם מבואר לגבי הכרפס שלא יאכל כזית, ואם יעשה כהתוס' אדרבא אינו חומרא אלא קולא, שאוכל יותר משליש ומתחייב ברכה אחרונה (לדעת הרמב"ם) ולא מברך, והרי כל הדין בכרפס מבואר בב"י שם שהוא דוקא שלא להגיע לחיוב ברכה אחרונה. הרי להדיא שמרן לא מחשיב כלל את דעת הרמב"ם אפילו לספק ואפילו לגבי ברכה אחרונה, שא"כ מרן לא עזר לנו מידי, שהרי הוא בא להצילנו שלא יתחייב בברכה ולכן אמר שלא יאכל כזית, והרי היה לו לומר שמ"מ הרי לדעת הרמב"ם הרי הוא מתחייב כבר משליש ביצה ולכן יאכל פחות משליש, ולא היה לו לסתום שכזית הוא חצי ביצה, ובכך לדעת הרמב"ם לא הואיל כלום שכבר נתחייב בברכה.
ובאמת שלולי דמסתפינא ולולי דברי רבותינו, היה נראה לענ"ד מכוח חומר הקושיות הנ"ל לומר "מקרא נדרש לפי פשוטו", כלומר שמרן השו"ע פוסק רק את דעת התוס' מצד הדין, ולא התחשב כלל בדעת הרמב"ם, ולכן לא הביא כלל "לגבי שיעור כזית" את דעת הרמב"ם, ואף לא ציין או רמז לדעתו, ואם הוא סובר כדעתו הוא פלא עצום מדוע לא הביאו וכנ"ל. והטעם לכך הוא דס"ל למרן דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לתוס' מפני מה שאנו מסופקים בדעת הרמב"ם, שהרי את דברי הרמב"ם אפשר לפרש גם כדברי המג"א או כמו הערך השלחן או הגר"א באופן שהרמב"ם לא יחלוק על התוס', וא"כ גם אי נימא שהיה ספק למרן היאך לפרשו, מ"מ לא שבקינן מאי דפשיטא להו לתוס', שהרי הרמב"ם סו"ס מעולם לא כתב לנו מהו שיעור כזית, ורק מחשבון דבריו כתבו הפוסקים שהוא לא יותר משליש, וא"כ כיוון שיד הדוחה נטויה שאין הכרח בדעת הרמב"ם שיסבור שכזית הוא כשליש ביצה, אי נמי שהרי הוא לא עמד וביאר להדיא מהו שיעור הזית, א"כ לא שבקינן מה "שמפורש" בדברי התוס', וביחוד שהיה נראה למרן שדברי התוס' מוכרחים ומבוארים היטב בסוגיות הש"ס, וכפי שביארנו שלכן ציין מרן לדברי התוס' בחולין. ונודע מ"ש מרן החיד"א בספר טוב עין (סימן יח חו"מ סימן קכח בד"ה ואני בעניי) שאע"פ שמרן הבית יוסף פוסק תמיד כהרי"ף והרמב"ם נגד שאר פוסקים, זהו דוקא כשברור לנו שכן דעת הרי"ף והרמב"ם, משא"כ כשאנו דנים לומר כן בדעתם, מכח מה שהשמיטו מאי דאיתמר בש"ס, ע"ש. וה"ה שיש לנו לומר כן בנ"ד מאחר שהרמב"ם לא דיבר להדיא על שיעור זית, והוא רק דיוק בדבריו.
ועוד יש להוסיף לזה, שהרי מצאנו נדון כיו"ב שהוא מחלו' התוס' והרמב"ם, ומרן נקט בפשיטות כדברי התוס' נגד הרמב"ם. שיעויין בב"י (או"ח סי' ג) שכתב, שמדברי הרמב"ם נראה שאפילו בלא אשתו אסור לשכב בין מזרח למערב, ואע"פ שהעולם נוהגים כדברי התוספות [שבלא אשתו מותר], נראה לי שהוא מפני שאינם מעיינים בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה אלא חד בדרא, ונכון ליזהר כדברי הרמב"ם שהוא עמוד הוראה, ע"כ. הרי מבואר שמעיקר הדין נקט כהתוס', ורק כתב "שנכון" ליזהר כהרמב"ם, וכ"ה לשון מרן השו"ע (סי' ג ס"ו): וכן אסור לישון בין מזרח למערב אם אשתו עמו, "ונכון ליזהר" אפילו כשאין אשתו עמו, ע"כ. כמו"כ בשו"ע (סס"י רמ) כתב: מטה שישן בה "עם אשתו" צריך שתהא ראשה ומרגלותיה, זה לצפון וזה לדרום, ע"כ. והשמיט לגמרי את דעת הרמב"ם. ונראה שהטעם בזה שמרן פסק כדברי התוס' נגד הרמב"ם אפילו שהוא "עמוד ההוראה", הוא עפמ"ש בב"י "שמנהג העולם כהתוספות". וממילא יש לומר שגם כאן מרן פסק כדעת התוס' מאחר שכך היה המנהג בזמנם פשוט כדעת התוספות שכזית הוא חצי ביצה, ולכן אפילו שמדברי הרמב"ם יש פנים מסבירות לומר שהוא שליש ביצה, מ"מ הואיל והוא לא מוכרח בדבריו, אי נמי שהרי הרמב"ם מעולם לא דיבר על שיעור כזית (ולכן ג"כ לא הביאו ודן בדבריו כמו שעשה בסימן ג'), לכן תפס מרן להלכה כמנהג העולם וכדברים המפורשים בתוס' שכזית הוא חצי ביצה.
ובדעת הפוסקים הנ"ל שכתבו בדעת מרן שהוא סובר מעיקר הדין את דעת הרמב"ם שכזית הוא כשליש ביצה, אע"פ שהוא קשה טובא וכנ"ל, מוכרחים אנו לומר ש"ליבם אנסם", כלומר היות ויש להם קושיות גדולות על התוס' וראיות נכוחות (מהסוגיות) להרמב"ם, וגם לדעתם הוא מוכרח מעל כל ספק שזה דעת הרמב"ם שכזית הוא כשליש ביצה (ותמוה לומר שמרן יחלוק ע"ז), לכן הם מעדיפים להטות את משמעות דברי מרן הש"ע עם הוגן הסוגיות ופשטי השמועות, כלשון הרמב"ן בהקדמה למלחמות, זאת אומרת, הם יודעים שזה דוחק, אבל מעדיפים דוחק זה מהדוחק שמרן פסק את התוס' בהתעלמות מוחלטת מעמודי ההוראה וכו'. וסבירא להו שטוב לסבול דוחק הלשון מדוחק העניין, וכמו שכתבו בעלי הכללים, עפ"ד הב"י (יו"ד סימן רכח ס"ה) שכתב: מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם העניין, זהו הנלע"ד ברור
[2].
עוד האיר לי מו"ר הגר"ש ללוש שאפשר לבאר את דעת מרן השו"ע בדרך ברורה, בצורה שהכול יבוא על מקומו בשלום, וזאת ע"פ דברי ר"ת בתוס' יומא (פ:) שהוקשה לו שמחד רואים בסוגיות הגמ' לגבי עירוב שגרוגרת פחותה משליש ביצה, ומאידך מהסוגיות מוכח שכזית הוא חצי ביצה, ובשבת (צא.) מבואר שהזית הוא פחות מגרוגרת, ויישב ר"ת דשאני גרוגרות דעירוב ששלוש מהם הוו כשני זיתים, שהם כביצה, משום שהם רכות מאד בבית הבליעה ונכנס מהם הרבה, משא"כ כזית שאנו משערים אותו בפני עצמו על מתכונתו ותבניתו שהוא קשה עם גרעינו, וממילא הוא יוצא שיעור חצי ביצה, ומה שאמרו בגמרא שבת (צא.) שכזית קטן מגרוגרת היינו היכא שהיא שלימה עם גרעינה והיא אינה בבית הבליעה, נמצא שבשש ביצים יש י"ב זיתים קשים ועגולים עם גרעינים, (שבהם מודדים כזית), וי"ח גרוגרות ללא גרעין ודרוסות, (שלא עליה נאמר שהיא גדולה מכזית אלא על שלימה עם גרעין). נמצא שאפשר לבאר את דברי מרן הש"ע כמין חומר, שבהלכות עירובין פסק כרבי יוחנן בן ברוקא לקחת ו' ביצים שהם י"ח גרוגרות אליבא דר"ת שאכן בית הבליעה שהוא כביצה מחזיק ג' גרוגרות שהם ללא גרעין ומעוכות, ואינו סותר למה שפסק בסי' תפ"ו ש שכזית הוא כחצי ביצה, שהתם הוא שהזית כמתכונתו וכתבניתו וכנ"ל, וגם ר"ת מסכים לזה, עכ"ד, ודפח"ח. ובעיקר דברי ר"ת ומה שיש להאריך בביאור דבריו ראה מ"ש בדברי התוס'. [ודע שבדברי הרמב"ם גופיה קשה לומר שסובר כר"ת, שהרי הוא כתב בהלכות שבת פ"ח ה"ה שהגרוגרת היא שליש ביצה, ונראה שהוא כלל בכל גווני, ואי ס"ל כר"ת הו"ל לחלק שרק שהגרוגרת בבית הבליעה היא שליש, הלא"ה הויא חצי ביצה, אע"כ נראה דלא ס"ל כדברי ר"ת].
דברי גדולי האחרונים בשיעור כזית
הנה הרב פר"ח (רס"י תפו) הסיק שהעיקר הוא כדעת הרמב"ם שהכזית הוא כשליש ביצה, ע"ש. וכ"כ הרב מטה יוסף יקואל (סי' א) שלעניין דינא נקטינן כדברי הרמב"ם שכן סתם מרן בסימן שס"ח, ע"ש.
אולם המג"א (רס"י תפו) הסיק שהשיעור הוא כחצי ביצה (ושאף הרמב"ם מסכים לזה), ע"ש. וכן הכנה"ג (יו"ד סי' סט הגה"ט או' כט) אחרי שהביא את מחלו' הרמב"ם ותוס', סיים: ומרן השו"ע לא הביא אלא דעת התוספות, ע"כ. וכן מבואר בדברי המהרש"ל בספרו ים של שלמה (חולין פ"ג סס"י ח) "שקבלה בידינו" כדעת בעלי התוספות, ע"ש. והובא ג"כ בב"ח ובט"ז (יו"ד סי' מד ס"ק יב), וכן בספר חמדת ימים (הל׳ פסח דך כו ע״ב), הביא מחלוקת התוספות והרמב״ם, וסיים: וכבר נהגו העולם כשיטת ר״י שהכזית הוא תשעה דרהם. ע״כ. וכ"כ הגאון רבי דוד פארדו בפירושו חסדי דוד על התוספתא (במנחות פי"ב ה"ה) ושיעור זית למ"ד שהוא חצי ביצה דהיינו ט' דרהם, נמצא ב' זיתים ח"י דרהם, ע"כ. וכ"כ הגאון רבי אליעזר פאפו בספרו פלא יועץ (ערך שיעור), וכ"כ הגאון רבי יוסף מלכו בספרו שלחן גבוה (סי' תעב או' כג): וכתב מורי הרב ז"ל בבית דוד (סוף חאו"ח דקל"ו סע"א) ביצה ח"י דרהם, זית חצי ביצה ט' דרהם, ונמצא רביעית שהוא ביצה ומחצה הוא כ"ז דרהם וכמ"ש מורי שם, ע"כ. וכ"כ הגאון הפתה"ד (ח"א סי' קצ, דקצ"ו ע"א): נהגו מימי עולם זקני תורה בעלי תריסין ששוקלים כזית מצה ט' דרהם, ע"כ. וכ"כ הרב יפה ללב (ח"ג סי' תעא סק"א), וכ"כ הראש"ל רבי רפאל מיוחס בספרו מזבח אדמה (או"ח סי' שסו), וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספרו חיים לראש (בסדר עריכת שלחן טהור ס"ז), וכ"כ בספר גושפנקא דמלכא (לרבי פארוז קארסינטי מחכמי ליוורנו לפני למעלה מק"נ שנה, דצ"ט ע"ב), וכ"כ הגאון המוהרמ"ך בספר לקט קציר (או' צז) בשם הגאון רבי חיים אבולעפיא. וכ"כ הגאון רבי יוסף חיים מבבל בספרו הבהיר בא"ח (שנה ראשונה פרשת צו או' לד), וכ"כ בספר אברהם אברהם (לרבי אברהם מרומאנו לפני כמאה שנה, דס"ט ע"ב), וכ"כ בספר כח מעשיו הגיד לעמו (לפני כמאה שנה, דנ"א ע"א), כה"ח (סי' תפו), שו"ת יחו"ד ח"א (סי' טז), ועוד מגדולי הפוסקים וכל היד המרבה לחפש תמצא עוד כהנה וכהנה.
וגם הפוסקים שהוכיחו שדעת הרמב"ם דלא כהתוס', ואף תמהו על מדוע עזב דברי הרמב"ם, מ"מ לעניין דינא כתבו להחמיר כדעת מרן ולא הקלו בזה, וכמ"ש הגאון רבי ישמעאל הכהן בספרו שבח פסח (דיני מצה אות ח) שהעלה שיש לחשוש לדעת התוס' לחומרא, ורק בשעת הדחק כגון לחולה או לזקן, יש לסמוך על סברת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש שיספיק כשיעור שליש ביצה, שהוא ששה דרהם, ובפרט במרור שבזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, וכל שכן בדין ״הכורך״ שאינו אלא זכר למקדש בלבד. ע״ש. וכן ראיתי להרב כסא אליהו (רס"י תפו) שכתב, שאין להקל בדבר שהוא חובה [לאכול רק שליש ביצה] כגון כזית מצה ומרור, או לעניין שיעור לברך ברכה אחרונה עד שיאכל שיעור חצי ביצה דווקא, ע"כ. וכ"כ הרב נהר שלום (רס"י תפו): ומה שכתב השו"ע כאן הוא לר"י בעל התוספות, ולענ"ד בעירובין דרבנן (סי' שסח) סמך המחבר לפסוק כהרמב"ם, אבל הכא דהוי לצאת י"ח מצה דאורייתא כתב סברת התוס' בלבד, דצריך לצאת ידי ספק בדאו', והזכירה בשם י"א לגלויי דלאו הלכתא פסיקתא וכו', ע"כ. וכ"כ בשו"ת יד אליהו (לובלין, סי' כו ד"ה היוצא) שלא כתב השו"ע שכזית הוא חצי ביצה, אלא רק על צד החומרא, כגון לעניין אכילת מצה ומרור, ולזימון, ולברך ברכת המזון, ע"כ.
וזה לשון הגר"ז בשלחן ערוך הרב (סי' תפו): כזית י"א שהוא כחצי ביצה, וי"א שהוא פחות מעט משליש וכו', וא"כ במרור שהוא מדברי סופרים, וכן כל דבר שהוא מדברי סופרים ששיעורו בכזית יש לסמוך על האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה, אבל במצה שהיא מן התורה וכן בכל דבר שהוא מן התורה יש להחמיר כסברא ראשונה, אבל לעניין ברכה אחרונה וברכת המזון ששיעורו בכזית ספק ברכות להקל ולא יברך עד שיאכל כחצי ביצה, ולכתחילה יש להזהר שלא להכניס עצמו לידי ספק ברכה, ויאכל כחצי ביצה או הרבה פחות משליש ביצה בדבר שאין צריך כזית, ע"כ. והובא במשנ"ב ובכה"ח (ר"ס תפו).
ומ"מ מ"ש הגר"ז שבמרור שהוא מדברי סופרים, וכן כל דבר שהוא מדברי סופרים ששיעורו בכזית יש לסמוך על האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה. הנה אף שכן מתבאר ג"כ מדברי הנהר שלום הנ"ל, מ"מ מדברי הרב זרע אמת מבואר שרק לחולה יש להקל בזה הלא"ה יש להחמיר בזה. וכן מבואר ביד אליהו מלובלין, ומכל הפוסקים שהוזכרו לעיל. וכ"כ המשנ"ב, כה"ח, יחו"ד.
[ואף חולה או זקן שמקל בזה לאכול מרור כשליש ביצה, מ"מ לא יברך על אכילת מרור דקיימא לן סב"ל, וכ"מ במשנ"ב הנ"ל, וכ"פ הכה"ח, ומרן זיע"א בחזו"ע פסח (אכילת מרור סעי' יג).
וראיתי בספר זית רענן (עמ' נז) שתמה על דבריהם, שמדוע לא יברך אם אוכל כשליש ביצה, והרי מרן השו"ע עצמו בהלכות עירובין פסק כשיטת הרמב"ם ולא חשש לתוס', ואעפ"כ הרי הוא מברך בשעה שעושה עירוב, וה"נ נימא הכא.
ובאמת שהתשובה פשוטה, דהתם מרן השו"ע פסק כדברי הרמב"ם ששיעור עירוב הוא ו' ביצים, וממילא כיוון שיש כאן חיוב "בוודאי" ברכה ממילא אתיא, כמבואר יסוד זה בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' לא בהערה) לגבי לעשות עירוב בבין השמשות (וה"ט דמהני ספירת העומר בבין השמשות). משא"כ כאן שהרי מרן השו"ע לא הכריע סד"ר לקולא ושבמרור ייקח כזית שליש ביצה, שאז נימא הואיל ויש לו חיוב בוודאי ה"נ יברך, אלא אדרבה מרן הכריע שיש לו לקחת שיעור כחצי ביצה, וממילא אף אם אנו נקל למי שחולה וכיו"ב לקחת שליש ביצה ומדין סד"ר לקולא מ"מ הוא מתורת "ספק", ולא מתורת "וודאי" שהרי הוא נגד מרן, וממילא הדרינן לכללא דסב"ל. אי נמי יש לומר, דשאני הכא לגבי כזית שהמנהג כהתוס', וא"א לברך על שליש נגד המנהג (ואף אם לפי הנפסק בעירוב יוצא שליש מאי דנהוג נהוג ומאי דלא נהוג לא נהוג כמבואר בר"ן סו"פ גיד הנשה)]
[1] והנה אף שאכן אפשר לתרץ כן, מ"מ עיין לעיל בדברי המרדכי שכתבנו בזה ביאור אחר בדעת מרן מדוע הביא רק מדברי התוס' בחולין, והוא תירוץ שנראה יותר נכון בדעת מרן, ע"ש.
[2] וזהו ההבדל בין משנתו הראשונה למשנתו האחרונה של מרן זיע"א בזה, שבתחילה הלך לפי פשוטו של מקרא והפוסקים שהבינו כך בפשיטות שדעת מרן השו"ע בבירור שכזית הוא כחצי ביצה, ואח"כ לבו הרחב ראה הרבה חכמה בדברי רבותינו שכתבו שמרן רק חושש לחומרא לדעת התוספות, והבין שלכך נוטה דעת רובם להעדיף דוחק זה מאידך דוחק. וכפי שעמדנו על דברי מרן זיע"א בספר 'שעורי אכילה במשקל' (נספח ב') בהאי לישנא:
כתב מרן זיע"א בשו"ת יחוה דעת (ח"א סי' טז): התוספות בחולין (קג:) הוכיחו ממה שאמרו בגמרא (כריתות יד.) שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני כזיתים, משמע שכשיעור שני זיתים מחזיק. וביומא (פ.) אמרו, שבית הבליעה מחזיק כשיעור ביצת תרנגולת. משמע שהזית הוא כחצי ביצה. וכן כתבו בקיצור בפסקי תוספות חולין (אות רעב). וכן כתבו עוד התוספות בעירובין (פ:). וכן כתבו הראבי״ה בח״ב (סי׳ תקכה עמוד קסד). והמרדכי (בסוך פרק ערבי פסחים, בסדר ליל פסח). והרא״ה בבדק הבית (דך צו ע״א). וכן כתב מהרי״ל בפירוש ההגדה (דף טז ע״א). וכן כתבו בשו״ת תרומת הדשן (סי, קלט). ובפסקיו (סי׳ כו). ובשו״ת מהרי״ו (סי' קצג).
וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי׳ תפו) בזו הלשון: ״שיעור כזית יש אומרים שהוא כחצי ביצה״. ולא הביא שום חולק על זה . משמע שכן סובר להלכה. והנה ידוע ששיעור ביצה הוא שמונה עשר דרהם . והוא על פי מה שמבואר בהרי״ף בהלכות (פסחים פרק י, קט.) ששיעור רביעית הוא כביצה ומחצה. וכן כתב הרא״ש בתשובה (כלל יד סי׳ ה), ומבואר בפירוש המשניות להךמב״ם (עדיות פרק א׳ משנה ב׳), ששיעור רביעית הוא כ״ז דרהם מן המים. לפי זה שיעור ביצה הוא י״ח דרהם. וכן כתב בשו״ת בית דוד (חאו״ח סי׳ פב). וכן כתב מרן החיד״א בספר ברכי יוסף (סי׳ קסח סק״ד) ובמורה באצבע (סי׳ ג אות צה). והגאון רבי חיים פלאג׳י בספר חיים לראש (דך קט ע״ב). והגאון רבי יוסף חיים בבן איש חי (פרשת שמיני אות א, ופרשת פנחס אות יט). ועוד. ולפי זה הכזית שהוא כחצי ביצה שיעורו תשעה דרהם. וכן כתב בשו״ת בית דוד (אחר סי׳ תקלו, בדף קלו סע״א): ״שיעור כביצה י״ח דרהם, ושיעור כזית חצי כביצה, דהיינו תשעה דרהם״. וכן כתב הגאון הראש״ל בספר פרי האדמה ח״א (דך לו ע״ב), שהביצה י״ח דרהם, שהביצה כשתי זיתים, כי שיעור הזית הוא כחצי ביצה, ושיעור כזית תשעה דרהם. ע״כ.
וכן כתב בספר פתח הדביר ח״א (סי׳ קצ, דך קצו ע״ב), שכן נהגו מימי עולם זקני תלמידי חכמים בעלי תריסין באכילת כזית מצה בליל פסח ששוקלים במשקל כזית מצה בשיעור תשעה דרהם. ושהדין עמם. ע״ש. וכן כתב הגאון רבי יוסף חיים בבן איש חי (פרשת צו אות לד) ששיעור כזית מצה הוא תשעה דרהם. ע״ש. אולם הפרי חדש א״ח (סי׳ תפו) כתב להעיר לנכון, מדברי הרמב״ם (בפרק ח׳ מהל' שבת הלכה ח), ששיעור גרוגרת, הוא שליש משיעור ביצה. וכתב הרב המגיד, שמקורו ממ״ש בעירובין (פ.) ששיעור עירוב הוא שמונה עשר גרוגרות שהוא שיעור שש ביצים. וכן פסק הרמב״ם (בפרק א׳ מהלכות עירובין הלכה ט). ומבואר בגמרא (שבת צ׳ סע״א) ששיעור גרוגרת הו א יותר משיעור כזית. נמצא ששיעור כביצה הוא יותר משלשה זתים. (והאריך ליישב הסוגיא דכריתות יד. לפי שיטת הרמב״ם). והעלה שכן עיקר כדעת הרמב״ם. ע״ש.
גם הכנסת הגדולה ביורה דעה (סי׳ סד הגהות הטור אות כט) כתב, שאע״פ שהתוספות (חולין קג:) כתבו שהכזית הוא כחצי ביצה, מכל מקום דעת רבינו תם שהכזית הוא פחות משליש ביצה, ששלש גרוגרות הם כביצה, ושיעור גרוגרת גדול משיעור כזית (שבת צ.). וכתב בספר שארית יהודה, שכן הוא דעת הרמב״ם (פרק א׳ מהל׳ עירובין הלכה ט). ומרן בשלחן ערוך א״ח לא הביא אלא דעת התוספות. ע״כ. ובספר חמדת ימים (הל׳ פסח דך כו ע״ב), הביא מחלוקת התוספות והרמב״ם, שלדעת ר״י בעל התוספות הכזית הוא כחצי ביצה, דהיינו תשעה דרהם, ולשיטת הרמב״ם הכזית הו א כשליש ביצה, דהיינו ששה דרהם.
וכבר נהגו העולם כשיטת ר״י שהכזית הוא תשעה דרהם. ע״כ. [א"ה. ושם בחמד"י הוסיף שהאוכל פחות מכזית כחצי ביצה לא יצא ידי חובתו ע"ש.], והגאון רבי ישמעאל הכהן בעל זרע אמת בספר שבח פסח (דעי מצה אות ח) האריך למעניתו בזה, הפליא עצה הגדיל תושיה, והוכיח במישור שדעת הרי״ף והרמב״ם והרא׳׳ש ששיעור כזית הוא כשליש ביצה, ותמה על מרן הש״ע שסתם להחמיר כדברי התוספות. וסוף דבר העלה להלכה שבשעת הדחק כגון לחולה או לזקן, יש לסמוך על סברת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש שיספיק כשיעור שליש ביצה, שהוא ששה דרהם, ובפרט במרור שבזמן הזה׳ אינו אלא מדברי סופרים, וכל שכן בדין ״הכורך״ שאינו אלא זכר למקדש בלבד. ע״ש. וכו'. ונראה שלענין הלכה למעשה יש להחמיר כדעת מרן השלחן ערוך, וצריך לאכול כזית של מצה בליל פסח כשיעור חצי ביצה, דהיינו תשעה דרהם. ונודע כי שיעור דרהם הוא שלשה גרם וחומש, וכמו שכתבו באוצר התפלות (בסוף תפלת מוסך לשבת, דך שעב ע״ג, בד״ה מנה). ובספר בירורי המדות (דך מז ע״א). נמצא ששיעור כזית שהוא תשעה דרהם, שווה לעשרים ותשעה גרם. (ומצה אחת רגילה של מכונה שוקלת כשלשים גרם). וכן העלה באורך וברוחב הגאון רבי אברהם חיים נאה זצ״ל בספר שיעורי תורה (עמו ד קצג) שראוי לקחת לכזית מצה שיעור תשעה דרהם שהוא עשרים ושמונה גרם, ושמונה עשיריות הגרם. ע״ש. ולנו שקבלנו הוראות מרן, יש לקחת גם למרור כאמור, דהיינו תשעה דרהם. שכל שאפשר לצאת ידי חובת כל הדעות בלי טירחא מיוחדת יש לעשות כן, אפילו במצווה דרבנן וכו' ורק לחולה או לזקן שאי אפשר להם לאכול כשיעור הנ״ל, יש להקל שיספיק להם לאכול הכזית ״מצה״, בשיעור ששה דרהם, שהוא קרוב לעשרים גרם. (ומכל שכן שאפשר להקל בשיעור כזית ״מרור״, לחולה או לזקן כאמור). ומכללם של דברים אנו למדים, שגם לענין ברכה אחרונה, אם אכל פחות מתשעה דרהם (פחות מעשרים ותשעה גרם), אין לברך, שספק ברכות להקל, ולכתחילה יזהר שלא יכניס עצמו לספק ברכות, אלא יאכל פחות משליש ביצה (כתשעה עשר גרם), כדי שלא יברך, ואם אכל יותר על כן, ימשיך לאכול עד עשרים ותשעה גרם, כדי שיברך ברכה אחרונה לכל הדעות, עכ"ל.
והמעיין בדבריו ומדקדק בלשונו של מרן זיע"א (לכל אורך תשובתו וביחוד במקומות שהדגשנו), יראה שהיה נראה לו כדבר פשוט שעיקר הדין כדברי התוס', הן מחמת שכן פסק מרן השו"ע, והן מחמת שהביא שכדברי מרן כ"ה המנהג, שהנה ראשית כל פתח דבריו האיר בדברי התוס', ואח"כ הרחיב בדעתו והביא מדברי הראשונים שס"ל כוותיהו, ואח"כ הוסיף בהאי לישנא:
וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי׳ תפו) בזו הלשון: ״שיעור כזית יש אומרים שהוא כחצי ביצה״. ולא הביא שום חולק על זה משמע שכן סובר הלכה, ע"כ. חזינן שנקט בלשון שכן פסק מרן בשלחן ערוך, וכן בהמשך לשונו של מרן זיע"א חזינן ג"כ שתמך יתדותיו ונשען בכל כוחו על דברי מרן השו"ע, שהביא מדברי הפוסקים שכ"ה ג"כ המנהג, בהאי לישנא:
וכן כתב בספר פתח הדביר ח״א (סי׳ קצ, דך קצו ע״ב), שכן נהגו מימי עולם זקני תלמידי חכמים בעלי תריסין באכילת כזית מצה בליל פסח ששוקלים במשקל כזית מצה בשיעור תשעה דרהם. ושהדין עמם, ע"כ. וכן הביא בהמשך דבריו מדברי
הכנסת הגדולה ביורה דעה (סי׳ סד הגהות הטור אות כט) שהביא שם מחלו הראשונים, וסיים שם, ומרן בשלחן ערוך א״ח לא הביא אלא דעת התוספות. ע״כ. וכן הוסיף מרן זיע"א לחזק את בדק הבית שכ"ה המנהג, וכתב בזה"ל:
ובספר חמדת ימים (הל׳ פסח דך כו ע״ב), הביא מחלוקת התוספות והרמב״ם, שלדעת ר״י בעל התוספות הכזית הוא כחצי ביצה, דהיינו תשעה דרהם, ולשיטת הרמב״ם הכזית הוא כשליש ביצה, דהיינו ששה דרהם. וכבר נהגו העולם כשיטת ר״י שהכזית הוא תשעה דרהם. ע״כ. [א"ה. ושם בחמד"י הוסיף שהאוכל פחות מכזית כחצי ביצה לא יצא ידי חובתו ע"ש.], חזינן מכל הלין מילי שהיה ברור לו שההלכה הרווחת והמנהג הפשוט הוא כדעת מרן השו"ע.
אולם בספריו האחרונים הסתייג יותר בלשונו, וכן לא הדגיש שהמנהג כדעת מרן, וכן ג"כ לא העלה בסכינא חריפא שכן דעת מרן השו"ע, ואדרבה הראה פנים שמרן מתחשב ג"כ בדעות השניות, וכן השמיט את דברי הפוסקים שכתבו שכן דעת מרן, וכן שכ"ה המנהג, ונראה שרוצה לומר שיש יותר להתחשב בדעות אלו, ונביא מדבריו, ואח"כ נדייק מדבריו.
כתב מרן זיע"א בשו"ת חזו"ע (סס"י כח בהערה):
והנה מרן השלחן ערוך (בסימן תפ״ו) פסק בזה״ל: ״שיעור כזית יש אומרים שהוא כחצי ביצה״. והמקור לזה ע״פ מ״ש התוספות חולין (קג:), שהוכיחו ממה שאמרו בגמרא (כריתות יד.) שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני כזיתים, וביומא (פ.), אמרו שבית הבליעה מחזיק כשיעור ביצת תרנגולת. משמע שהכזית הוא כחצי ביצה. וכ״כ התוספות עירובין (פ:). וכ״כ ראבי״ה ח״ב (סימן תקכה), והמרדכי (ס״פ ערבי פסחים), והרא״ה בבדק הבית (דצ״ו ע״א), והמהרי״ל (בפירוש ההגדה דט"ז ע״א), וכ״כ בשו״ת תרומת הדשן (סימן קלט) ובפסקיו (סימן כו), ובשו״ת מהרי״ו (סימן קצג), ע״ש. אולם הפרי חדש (סימן תפו) העיר לנכון ממ״ש הרמב״ם (פ״ח מהלכות שבת הלכה ה) ששיעור גרוגרת הוא שליש משיעור ביצה. וכ״כ עוד הרמב״ם (בפ״א מה׳ עירובין ה״ט), ששיעור שתי סעודות שהן כשש ביצים, שמנה עשר גרוגרות. והמקור לזה בעיררבין (פ:). ומכיון שמבואר בשבת (צ׳ סע״א) ששיעור גרוגרת הוא יותר משיעור כזית, נמצא ששיעור כביצה הוא יותר משלשה זתים, ושיעור כזית הוא פחות משליש ביצה. ושם האריך לישב הסוגיא דכריתות (יד.) אליבא דהרמב״ם. גם הכנסת הגדולה ביו״ד (סימן סד הגה״ט אות כט) כ׳, שאף שהתוספות חולין (קג:) ס״ל שהכזית הוא כחצי ביצה, מכל מקום דעת רבינו תם היא שהכזית הוא פחות משליש ביצה, ששיעור שלש גרוגרות הם כביצה, ושיעור גרוגרת גדול משיעור כזית כדאיתא בשבת (צ.).
וכתב בספר שארית יהודה שכן הוא דעת הרמב״ם (בפרק א׳ מה׳ עירובין ה״ט) שכתב ששיעור שתי סעודות הוא שמנה עשר גרוגרות שהן כשש ביצים. ע״כ.
וכ״כ בספר חמדת ימים (הלכות פסח דכ״ו ע״ב). גם הגאון רבי ישמעאל הכהן בעל זרע אמת בספרו שבח פסח (דיני מצה אות ח) האריך למעניתו בזה, הפליא עצה הגדיל תושיה, והוכיח במישור שדעת הרי״ף רהרמב״ם והרא״ש ששיעור כזית הוא כשליש ביצה, ובודאי דהכי נקטינן כשלשת עמודי הוראה.
וגם מרן השלחן ערוך לא נכחד ממנו דעתם, אלא שכתב בשם יש אומרים שכזית הוא כחצי ביצה, דהיינו להחמיר בשיעור מצה דאורייתא. ע״ש.
ובאמת שמרן עצמו בשלחן ערוך (סי' שסח ס"ג) פסק ששיעור העירוב הוא כשיעור מזון שתי סעודות שהן יח' גרוגרות, שהן כשש ביצים, ומכיון שהגרוגרת גדולה משיעןר כזית, א"כ הכזית הוא פחות משליש ביצה. וכן בביאורי הגר״א (סימן תפו) העלה כן בדעת הרמב״ם. (וראה עוד בביאור הגר״א למשלי פרק כב פסוק ט׳, שכתב בשם הזוהר, שבשיעור שלש ביצים יש כשיעור עשרה זתים. ע״ש). ועיין עוד בשו״ת ויאמר יצחק (חלק אורח חיים סימן ח) שהביא דברי הפרי חדש וסיעתו. וכן בשו״ת נודע ביהודה קמא (חלק אורח חיים סימן לח) ובערך השלחן (סימן תפו). ובחזון איש הל׳ עירובין (סימן לו אות ו). ובספר שיעורי תורה (סימן ב אות ד וסימן ג אות יב). ע״ש. הנה ידוע ששיעור ביצה הוא שמנה עשר דרהם, וזאת ע״פ המבואר בהרי״ף (פ״י דפסחים קט.) ששיעור רביעית הוא כביצה ומחצה.וכו' ולפי זה לדעת האומרים שכזית הוא כחצי ביצה שיעור כזית הוא תשעה דרהם. וכ״כ בשו״ת בית דוד (בסוף א״ח. דף קלו סע״א) וז״ל; שיעור כביצה י׳׳ח דרהם ושיעור כזית חצי כביצה,דהיינו תשעה דרהם. וכ״כ הגאון הראש״ל בס׳ פרי האדמה חלק א׳ (דל״ו ע״ב). וכ״כ הפתח הדביר (סימן קצ דף קצו ע״ב), שכן נהגו מימי עולם זקני התלמידי חכמים, בעלי תריסין ויושבי על מדין, באכילת כזית מצה בליל פסח, ששוקלים במשקל כזית מצה בשיעור תשעה דרהם, והדין עמם. ע״ש. וכ״כ הגרי״ח (בפרשת צו אות לד) ששיעור כזית מצה תשעה דרהם. ע״ש. וידוע שהדרהם הוא שלשה גרם וחומש, ויוצא איפוא שהכזית לפי הנ״ל הוא כעשרים ותשעה גרם. ולשיטת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש שהכזית הוא כמו שליש ביצה, אם כן הוא כששה דרהם, ששיעורו כעשרים גרם. ונפקא מינה לחולה או זקן שקשה לו לאכול כזית מצה כשיעור חצי ביצה, שיש להורות לו לאכול כשליש ביצה, וכמ״ש כן הרב שבח פסח הנ״ל, וכ״כ המשנה ברורה (סימן תפו) בשם החיי אדם. ע״ש. וכל שכן לגבי מרור שהוא מדרבנן, שאם מצטער באכילתו, די לו בשיעור שליש ביצה. שהוא כעשרים גרם. ואם לא שקל המצה או המרור מערב יום טוב, מותר לו לשקול בליל פסח דהוי כמדידה של מצוה. וכמ״ש הפתח הדביר הנ״ל. (וכן נתבאר כל זה בדברינו בשו״ת יחוה דעת חלק א׳ (סימן טז). ע״ש.)
[וממה שסיים מרן זיע"א בסוף התשובה בשו"ת חזו"ע לעיין ביחו"ד חזינן שזה נכתב אחרי היחו"ד, שכידוע מרן הוציא בב' פעמים את שו"ת חזו"ע, ןלפני הפעם השנייה הוסיף מעט דברים]
והמעיין בלשונו ומדקדק בדבריו יראה ששינה בלשונו, ופעמים שאף השמיט מלשונות הפוסקים שהביא ביחו"ד, ופשוט שמרן זיע"א לא עשה כן בכדי, וביחוד שהכל מגיע לאותה נקודה שרואים שמרן זיע"א יותר חש לדעת הרי"ף והרמב"ם. שהנה כתב בהי לישנא:
והנה מרן השלחן ערוך (בסימן תפ״ו) פסק בזה״ל: ״שיעור כזית יש אומרים שהוא כחצי ביצה", ע"כ. וזהו דלא כמו שהביא ביחו"ד בזה"ל:
וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי׳ תפו) בזו הלשון: ״שיעור כזית יש אומרים שהוא כחצי ביצה״. ולא הביא שום חולק על זה משמע שכן סובר הלכה, ע"כ. חזינן שכבר לא כתב בסכינא חריפא שכן פסק מרן, ושברור שזה דעתו להלכה, שהרי אפש"ל שמרן חש לחומרא, שהרי הוא הביא גם דעות אחרות וכמו שיביא מרן זיע"א מיד בסמוך וכדלהלן, וכן חזינן שכשהביא דברי הכנסת הגדולה ביו״ד (סימן סד הגה״ט אות כט) הביאו בזה"ל: שאף שהתוספות חולין (קג:) ס״ל שהכזית הוא כחצי ביצה, מכל מקום דעת רבינו תם היא שהכזית הוא פחות משליש ביצה, ששיעור שלש גרוגרות הם כביצה, ושיעור גרוגרת גדול משיעור כזית כדאיתא בשבת (צ.).
וכתב בספר שארית יהודה שכן הוא דעת הרמב״ם (בפרק א׳ מה׳ עירובין ה״ט) שכתב ששיעור שתי סעודות הוא שמנה עשר גרוגרות שהן כשש ביצים. ע״כ. וזה דלא כמו שהעתיקו ביחו"ד ששם המשיך דברי הכנה"ג בזה"ל:
ומרן בשלחן ערוך א״ח לא הביא אלא דעת התוספות. ע״כ. חזינן שהביא מדבריו של הכנה"ג שמרן בשו"ע ס"ל בבירור כתוס' שהרי הביא רק את דעתו, וכאן בשו"ת חזו"ע השמיט דברי הכנה"ג בדעת מרן, והוא ברור מעיד ומורה על מה שביארנו שס"ל למרן שיש יותר לחוש לדעות אלו שכזית הוא שליש ביצה. וכן חזינן עוד ד"ז ממה שסיים מרן זיע"א אחרי שהביא דברי הכנה"ג שלהרמב"ם כזית הוא שליש ביצה, וסיים ע"ז:
וכ״כ בספר חמדת ימים (הלכות פסח דכ״ו ע״ב), ע"כ. וזהו דלא כמו שהביא ביחו"ד את כל דברי החמדת ימים שהעד העיד בנו שהמנהג לשער כזית כדעת התוס', שהביא בזה"ל:
ובספר חמדת ימים (הל׳ פסח דך כו ע״ב), הביא מחלוקת התוספות והרמב״ם, שלדעת ר״י בעל התוספות הכזית הוא כחצי ביצה, דהיינו תשעה דרהם, ולשיטת הרמב״ם הכזית הוא כשליש ביצה, דהיינו ששה דרהם. וכבר נהגו העולם כשיטת ר״י שהכזית הוא תשעה דרהם. ע״כ. וברור שלא לחינם מרן זיע"א ביחו"ד טרח להביא לנו את כל לשון החמד"י ואילו בשו"ת חזו"ע לא העתיק את לשונו, והוא מורה בבירור גמור שמרן יותר חושש לשיטות אלו, ולכן לא הביא דברי החמד"י שכתב באופן מוחלט שהמנהג כדעת התוס'. וכן עוד חזינן ד"ז ממה שמרן זיע"א הוסיף בשו"ת חזו"ע משפט שמורה שאף מרן השו"ע הביא דעות אלו וזכרם בשלחנו הטהור, וביחו"ד לא הזכיר כלל לשון זאת, שכתב בהאי לישנא:
ובאמת שמרן עצמו בשלחן ערוך (סי' שסח ס"ג) פסק ששיעור העירוב הוא כשיעור מזון שתי סעודות שהן יח' גרוגרות, שהן כשש ביצים, ומכיון שהגרוגרת גדולה משיעןר כזית, א"כ הכזית הוא פחות משליש ביצה, ע"כ. חזינן שהדבר לא היה ברור לו כלל שדעת מרן השו"ע לפסוק כדעת התוס', אלא אדרבה מדברי מרן נראה שהתחשב והביא גם שאר הדעות, וכן עוד חזינן לד"ז ממה שציטט מרן זיע"א לשון הזרע אמת:
וגם מרן השלחן ערוך לא נכחד ממנו דעתם, אלא שכתב בשם יש אומרים שכזית הוא כחצי ביצה, דהיינו להחמיר בשיעור מצה דאורייתא, ע"כ. חזינן שוב שהראה פנים שדעת מרן לחשוש ג"כ להרמב"ם, ואולם בשו"ת יחו"ד לא רק שלא ציטט את זה בדברי הזרע אמת, אלא שאף ציטט דבר שמראה לנו איפכא שדעת מרן כהתוס', שהביא מהזרע אמת בזה"ל:
ותמה על מרן הש״ע שסתם להחמיר כדברי התוספות, ע"כ. חזינן מכל הלין מילי להדיא כמו שביארנו שדעת מרן זיע"א יותר נוטה שיש לדון את דעת הרמב"ם כספק שיש לחוש לדעתו לחומרא, או במקום צורך כמו חולה וזקן.
וכן מתבאר קצת למדקדק היטב בניסוח לשונו של מרן זיע"א (ע"פ המתבאר לעיל בדברינו) בחזו"ע פסח (חלק ההגדה עמ' מב) שכתב בזה"ל: בענין שיעור כזית, ידוע דמרן (סימן תפו) כתב דהוי כחצי ביצה, ומקורו מהתום׳ חולין (קג:), וכן כתב תרומת הדשן (סימן קלט) בשם המרדכי, וכן כתב המהרי״ל בפירוש ההגדה (דף טז ע״א), ומהרי״ו (סימן קצג), וכן כתב הרא״ה בבדק הבית (דף צו ע״א). ועוד. אולם כבר העיר הפרי חדש מדברי הרמב״ם דסבירא ליה דכזית הוא כשליש ביצה בקירוב. ע״ש. ועיין עוד במגן אברהם שם. גם הרב שבח פסח (דיני מצה אות ח), האריך למעניתו והוכיח שכן רעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש, דשיעור כזית הוא כשליש ביצה, ותמה על מרן שסתם כדעת התוס׳ בזה. וע״ש שהעלה לדינא להקל בזה במקום צער, כגון מי שחולה קצת או דחליש ליביה, שיש לסמוך על הפוסקים הנ״ל דסגי בשליש ביצה, ובפרט במרור דרבנן, וכל שכן בכורך דהוי זכר למקדש דוקא. ע״ש. ועל כן יש לחוש לשיטה זו גם בנידון דידן שאין לאכול כרפם רק פחות מששה דרהם, כרי שלא יכנם במחלוקת אם צרך ברכה לאחריו. וכן ראוי להחמיר בעלמא שלא יאכל פרי בין ששה דרהם לתשעה דרהם, כדי שלא יכנם בספק לעניין ברכה אחרונה, עכ"ל. ודו"ק היטב ותשכח.
[שו"ר עתה בשו"ת נזר כהן ח"ב סי' יג הע' ב, שג"כ עמד על חלק מההבדלים בין דברי מרן זיע"א בספריו הראשונים לאחרונים, ע"ש.]