תוצאות חיפוש

בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיג סעיף ו מטה של פרקים אסור להחזירה ולהדקה,[שמא יתקע] ואם היא (דרכה להיות) רפויה, מותר לכתחלה, (ובלבד שלא יהדק). ממה שכתב בהמשפט השני, שאם דרכה להיות רפויה מותר לכתחילה לחבר באופן רפוי, יש לדייק שאם דרכה להיות מהודק זה רק מותר בדיעבד [כגון בשעת הדחק] זאת...

כאשר עושים הגעלה ע"י עירוי כ"ר על השיש, המים הראשונים שנשפכו מתפשטים בכל השיש, וקורה שהוא ימצא במקום אחר מאיפה שנשפך, אפי' בשיעור של טופח ע"מ להטפיח. כאשר ממשיכים לערות, יש מהעירוי שפוגש המים האלו שהצטננו לפני שפוגש השיש, ונמצא שהקליפה שהוא יכשיר הוא המים, ולא השיש. אמאי אין חוששים לזה?

הוצאתי העוף מהתבנית כיון שזה אוכל מתוך פסולת, אבל ראיתי שגרגירי אורז אחדים נשארו על העוף. האם מותר לשטוף העוף תחת זרם חזק מהברז כדי להפריד האורז או שזה נחשב ברירת פסולת מתוך אוכל? יש פתרון אחרת?

אמרתי לו כמה דברים [איך להכין הסיר בישול עיטי באופן שלא יהיה חשש הטמנה או שהייה, איך להכין האוכל על הפח]. מה עוד הייתי צריך להגיד לו?

ב' טעמים מובאים במ"ב לאסור-מבלבל המתפלל, וגם 'מפסיק בינו לבין השכינה'. הטעם הראשון מוסכם לכל השיטות. הטעם השני הוא חיי"א, ויש הרבה חומרות מחמתו. למשל, אם עיני המתפלל עצומות אין בלבול אבל יש מפסיק שכינה. גם הרבה מההיתרים המפורסמים כמו לעבור לצורך מצוה, כשהמתפלל עומד במעבר כו' רק מועילים להטעם...

בש"ע [סי' של"ד] שגרמא מותר. הרמ"א מוסיף 'במקום פסידא'. זה ביאור של מר"ן או שחולק עליו, ולמרן מותר אפי' שלא במקום פסידא?

הבחור התכוין לחממה במיקרוגל, ולבסוף נמלך שלא לחממה. הניחה הבשר בהמרק שבקערה והלך. אביו מגיע, וכמו תמיד רואה חוב קודש באכילת שריות המזון כדי שהמשפחה לא יעברו על בל תשחית. כיון שיודע שהמרק חלבי, לא מעלה בדעתו שהבשר אינו דימוי ולכן דולה אותה מתוך המרק הנשארת, מוסיף עליה רוטב פסטה ומחממה בתבנית...

לכאורה פשיטא שמותר לערוך השעון עתה. גרמא מותר לש"ע [של"ד:כ"ב] במאריך מציב קיים, לכו"ע זה רק גרמא. אפי' במקדים הדלקה איפה שיש מחמירים זה יותר מגרמא, זה לא יכול להיות דאורייתא [לכה"פ זה כלאחר יד], והרי דרבנן מותר בה"ש בדחק [ש"ע שמ"ב]

בסי' ק"ב הש"ע פוסק שאסור להתפלל תוך ד"א של המתפלל 'בין מלפניו ובין מהצדדין' ומשמע דלאחריו מותר. אמנם, הרמ"א מוסיף 'ולאחריו' והמ"ב מביא ש'הסכמת הפוסקים' כן. האם הש"ע גם סובר כהסכמת הפוסקים, והלשון שנקט הש"ע 'בין מלפניו ובין מהצדדין' הוא ל"ד, או שלבני עדהמ"ז הדבר מותר?

כגון שמניח במגרה כלי שמלאכתו לאיסור. אתה ממעט בכך תשמישו של המגרה, כיון שעתה רק מותר לטלטלו לצורך גו"מ. יש בכך איסור? אשמח למקורות.

יש צד להחמיר שלא לערב חומוס ושמן? שמעתי שיש אוסרים ואני מתמה. לכאורה, יסוד איסור לש הוא לאחד ב' דברים ע"י גוף שלישי, וזה לא קיים כאן.

בבקשה מכבוד החברים החשובים שיח' שימחלו לי על העמי ארצות- אאל"ט זה נקרא 'בר נט שנבלע בכלי הפכי' מה דין הכלי? מה דין המאכל שנתבשל בכלי בשרי כזה? האם הדין שונה לאשכנזים? אשמח למקורות. תודה רבה.

האם יש היתר של 'משקה הבא לאוכל' כשחותך אשכולית לשניים, ואחר שגמר לאכול הפרי, מוצא משקין שיושבין על הקליפה מבפנים, או שכל ההיתר הוא רק בזמן שהמשקה נתערבה לתוך האוכל, ולא כה"ג שהמשקה היה נתערב ואח"כ נמצא לבד?

וכשראה שעד מהרה נגמרו כל הכדורי מצה מהקערה המשפחתי, שוב הוציא א' מקערתו ונתנה לקערת אחיו האומלל שלא הספיק לתפוס כדור מצה לעצמו. ואז התעורר ויכוח סוער בשולחן אי עבר על איסור בורר ח"ו. דנו אם ניתן להחשיב הקנידעל שעיני כולם נשא עליו כפסולת כיון שסו"ס האח הזריז רצה לסלקה מקערתו או דילמא א"א...

בהלכות שבת סימן שו סעיף ג מחשיכין על התחום לעשות צרכי כלה כו' ויכול לומר לחבירו כו' לא מצאת במנה קח במאתים; ומבואר לכאורה דלצורך חפצי שמים מותר להזכיר סכום מקח. אמנם, בשורה הבא ממשיך מרן 'בלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, כלומר: שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו' וצ"ב דהלא 'קח במאתיים' הוא...

כידוע הש"ע מתיר ניעור אבק מבגד בשבת. לכאורה, זהו משום דס"ל למרן שאין מלבן כלל ללא מים. האם לפ"ז ניתן להסיק דלבני עדות המזרח אפשר להקל על הבה"ג שאוסר לקלוף תבשיל מבגד, וגם אפשר להקל כמו הט"ז שמותר להסיר מראה טיט. בשני מקרים אלו, אין שום מים. אני מסתפק בגלל שהש"ע עצמו בסעיף ה' מביא איסור לצחצח...

אשמח אם א' מהחברים יכול לעזור לי לקרוא פירוש המילים בש"ע הלכות שבת סימן שב סעיף ט וז"ל בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו, והמ"ב שם ס"ק מ"ד ביאר דלשכשכו היינו 'ליתן עליו מים כלל ואפילו מועטים' וצ"ב לפ"ז האיך לקרוא המשך הש"ע: 'אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק, פן יסחוט'. דהרי...

אשמח אם א' מהחברים יכול לתת לי המחשה האיך ההלכה הבא יכול להיות למעשה בזמן הזה שולחן ערוך הלכות שבת סימן ש"ב סעיף ד מכבש (הוא כלי שכובשין בו בגדים אחר הכביסה, והם שתי לוחות זה על זה והבגדים ביניהם), של בעל הבית מתירין אותו ליטול ממנו בגדים לצורך השבת; ושל אומן, אסור מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו...