מה שונה בדין כל שיש בו מין דגן בין ספרדים לאשכנזים?
האחוזים.
אצל העדה החרדית רק אם יש 10% דגן זה מזונות.
כפי שראיתי כתוב:
"הגר"ש סולומונס שליט"א פנה במכתב אל רבני הבד"ץ שליט"א לדון על קביעה זו. הוא מוכיח שגם ביותר מעשרה אחוזי קמח יש פעמים רבות שלא מורגש טעם הדגן. מעבר לכך, פעמים רבות גם ביותר מעשרה אחוזי קמח (גם אם נניח שהטעם מורגש) אבל עדיין התכלית היא לדבק, וכידוע אם המטרה היא לדבק - גם אם הטעם מורגש אין מברכים על כך מזונות.
כך שלא כל מיני המאכלים והממתקים יכולים להיות שווים בקביעה אחידה של אחוזי הקמח, ומשום כך יש לקבוע כמות גדולה יותר של אחוז הקמח במאכל כדי לברך עליו מזונות, כי כל עוד שיש צד ספק שברכתו שהכל, הרי מספק יש לברך שהכל ולא בורא מיני מזונות.
בתשובתם אליו ענו חברי הבד"ץ, שבאמת ההערה הזו כבר הובאה בפניהם בעבר, אך הם סמוכים על הוראתו של הגאון רבי יעקב בלויא זצ"ל שמכיוון שקשה לצמצם בעניין הטעם ואין המידות שוות בזה, לכן היות שבין כך ברכת 'בורא מיני מזונות' פוטרת בדיעבד את כל המזון, הם קבעו שיעור אחוזים קבוע לכולם לציין 'ברכת בורא מיני מזונות'."
וא"כ, אם יהיה בזה רק 9.6% דגן, העדה"ח יכתבו שזה שהכל, אך אנחנו נצטרך לברך מזונות.
ולכן ממתק "שוגי" המכיל 11.1% קמח - הם כתבו ברכתו מזונות, ואילו ממתקים מסוג שונה במכילים 8 או 9% קמח - כתבו שברכתם שהכל.
והרב מיארה כתב לי בעניין:
הכלל המבואר בגמ' ובשו"ע שכל שהוא "חלק מהתערובת" ובא "לתת טעם - להשביע", הרי הוא עיקר, ומשמע אפילו מועט מאד כלשון הגמ' "כל שיש בו", ובשו"ע "אפילו ריבה עליו דבש וכו'".
[ולעניין שבא לדבק והוא מאד מרובה נחלקו הפוסקים, ובד"כ אי"ז מצוי]
אבל הם כנראה נוקטים כמ"ש המשנ"ב בשם הט"ז שאף שבא ליתן טעם, צריך שהוא יהיה טעם חשוב ונירגש. וכנראה הוברר להם שמ10% מרגישים את הטעם. אולם אנן לא נקטינן הכי אלא כפשט השו"ע.