בהמשך לנידון הקודם (בעניין לחמניות שנילושו בתבלין שאינו מתוק) ראיתי בעלון אור השבת שם בסוף תשובה א בהערה, שחילק הרב בממולאים בשר וכד' בין כאלו שהם גדולים לבין כאלו שהם קטנים, שבקטנים יש לברך עליהם מזונות אף שממולאים בבשר וכד', ע"פ הביאור הלכה בסו"ס קסח. ע"ש. ולכאורה לדידן לא קי"ל הכי, שהרי פסק מרן בחזו"ע (ברכות עמ' נה) לגבי הלחמניות המתוקות שאין לברך על זה מזונות, אע"פ שרגילים לקבוע על זה, ועל כרחך שאין לנו אלא את הגדרים שקבעו לנו חז"ל מהו פת הבאה בכסנין ומה לא, ולא שזה תלוי בכל מקום ובכל זמן אם לאכול פת כזו או אחרת בארעות או בקביעות. וכמו שהאריך בשו"ת אוצרות יוסף (שבסוה"ס הלכה ברורה ח"ח סי' י. ועי"ש עוד בעמ' תפא-תפב). וא"כ מאחר שלפי הגדרים ההלכתיים סובר מרן זצ"ל לברך על זה המוציא על אף שזה ממולא, כי זה ממולא בשר ולא דבר מתוק, ה"נ גם אם זה קטן יש לברך על זה המוציא, דלא כהמשנה ברורה. [וראה להלן בסוף דברי שנראה שגם לדעת החולקים על הרב בלחמניות מתוקות, הכא יודו].
ואעיקרא מה שכתב מרן זצ"ל לברך על לחמניות מתוקות מזונות אע"פ שהדרך לקבוע בזה סעודה צריך לי עיון גדול, מאחר שדברי מרן הב"י (סי' קסח ס"ז) מוכח לא כן, וז"ל: דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא, אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית "אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו", דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת (ולא סגי בזה שיהיה הרוב מים כמו שהבין לפני כן), אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין, כיון "שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליו", לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אא"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, והוא (ר"ל מה שאמרנו שאם אין הדרך אלא לאכול ארעי הוי פהב"כ) שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה וכו'. עכ"ל. הנה שפתיו ברור מללו שבדרך בנ"א תליא מילתא, אם לאכול ארעי ותענוג, או לקבע. [אלא שגם בדבר שדרכו לאכול ארעי ותענוג בכ"ז אם אוכל כמות בשיעור שהדרך לאכול אותו בקביעות (על אף שדרכו לאכילה בארעות ולתענוג) יש לברך המוציא].
אלא שלכאורה יש להקשות על זה (כפי שגם הקשה הגר"ד יוסף שליט"א בספרו אוצרות יוסף שבסו"ס הלכה ברורה ח"ח סי' י) כדמוכח מהבית יוסף ורוב הפוסקים דסבירא להו דלא כהמאמר מרדכי (סי' קסח ס"ז) שכתב שהדעות שם אינם חלוקות, אלא סבירא להו דהג' דעות חלוקות, וכל אחד סובר שהפת של השני זה לחם גמור, ואם נימא שהכל תלוי בפת אם רגילים לאכול אותה ארעי או קבע, מאי מחלוקת איכא, הלא בשלשת סוגי הפהב"כ אין הרגילות לאכלם בקבע. וע"ע בהלכה ברורה שם.
אמנם כעת ראיתי יישוב לקושיא זו, בספר ויען שמואל (חלק יב, עמ' תצח), כי אמנם אמת נכון הדבר שכדי להחשיבה לפהב"כ לא די שאין דרך לקבוע עליה אלא צריך שיהיה גם לפי ההגדרות שקבעו הפוסקים, אולם היינו שאם חסר אחד מתנאים אלו [כלומר א. שהדרך לאכול אותה ארעי. ב. שהוא אחד מהג' סוגי פת שהובאו בס"ז] אינה פהב"כ אלא לחם רגיל, וכמו שאם חסר התנאי השני הנז' כלומר שיהיה לחם רגיל בלי שום שינוי אך אין דרך לקבוע עליו, וכי ס"ד שהאוכל ממנו בלא קביעות יברך מזונות? זה ודאי אינו (וכ"כ ההלכ"ב גופיה אח"כ בריש עמוד ס"ג) והיינו טעמא משום שלא די בכך שאין דרך לקבוע עליו (-בתנאי הראשון הנז') כיון שמהותו ממש כלחם רגיל בלי שינוי. ועיין בברכת ה' (ח"ב פ"ב הערה 153) שהאריך להוכיח כן גבי מאפה הנקרא בייגלה אמריקאי. ע"ש. וכן הסכים הרב הלכה ברורה (בשעה"צ ס"ק קכא). ולכן נחלקו הפוסקים מהי פהב"כ דהיינו מהו השינוי שמשנה את הפת מלהיות לחם גמור [וזה התנאי השני הנ"ל]. אלא דה"ה נמי להיפך שאם חסר התנאי הראשון, דהיינו שדרך לקבוע עליה סעודה] אז על אף שקיים התנאי השני שהשתנתה המהות מלחם רגיל דינה כלחם רגיל שברכתו המוציא וברהמ"ז, כיון שלא נתקיימו שני התנאים הנז'. עכת"ד. וע"ש עוד מה שישב על כל קוץ וקוץ לדחות טענות האומרים לברך על זה מזונות. עש"ב.
ולכאורה דבריו צודקים בזה. וכן מבואר גם בביאור הלכה (סי' קסח ד"ה שכמעט). ע"ש. וראה גם בהליכות עולם (עמ' קיד) שהביא אותו ולא העיר עליו מידי (אך אפש"ל שעיקר מה שציין לביאור הלכה הנז' הוא בשביל תחילת דברי הביאור הלכה שם. ע"ש. וק"ל).
והדרינן לנידון דידן דבפשטות בלחמניות קטנות שממולאים בשר, אע"פ שמתקיים התנאי הראשון [שהדרך לאכול אותו ארעי] מ"מ אין את התנאי השני [שיש בו אחד מהסוגי פת שבס"ז], שהרי המ"א דנקטינן כוותיה כתב שהפשטיד"א הממולאת בשר (שזה לא מתוק) מברכים המוציא משום "דהנהו לא מבטלי מתורת לחם". ומשמע דלא הוי ממולא דסעיף ז, וא"כ אף אם יהיה הדרך לאכולו ארעי, תשאר ברכתו המוציא.
ועדיין צ"ע. ואשמח לחוו"ד של כת"ר.
ואעיקרא מה שכתב מרן זצ"ל לברך על לחמניות מתוקות מזונות אע"פ שהדרך לקבוע בזה סעודה צריך לי עיון גדול, מאחר שדברי מרן הב"י (סי' קסח ס"ז) מוכח לא כן, וז"ל: דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא, אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית "אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו", דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת (ולא סגי בזה שיהיה הרוב מים כמו שהבין לפני כן), אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין, כיון "שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליו", לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אא"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, והוא (ר"ל מה שאמרנו שאם אין הדרך אלא לאכול ארעי הוי פהב"כ) שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה וכו'. עכ"ל. הנה שפתיו ברור מללו שבדרך בנ"א תליא מילתא, אם לאכול ארעי ותענוג, או לקבע. [אלא שגם בדבר שדרכו לאכול ארעי ותענוג בכ"ז אם אוכל כמות בשיעור שהדרך לאכול אותו בקביעות (על אף שדרכו לאכילה בארעות ולתענוג) יש לברך המוציא].
אלא שלכאורה יש להקשות על זה (כפי שגם הקשה הגר"ד יוסף שליט"א בספרו אוצרות יוסף שבסו"ס הלכה ברורה ח"ח סי' י) כדמוכח מהבית יוסף ורוב הפוסקים דסבירא להו דלא כהמאמר מרדכי (סי' קסח ס"ז) שכתב שהדעות שם אינם חלוקות, אלא סבירא להו דהג' דעות חלוקות, וכל אחד סובר שהפת של השני זה לחם גמור, ואם נימא שהכל תלוי בפת אם רגילים לאכול אותה ארעי או קבע, מאי מחלוקת איכא, הלא בשלשת סוגי הפהב"כ אין הרגילות לאכלם בקבע. וע"ע בהלכה ברורה שם.
אמנם כעת ראיתי יישוב לקושיא זו, בספר ויען שמואל (חלק יב, עמ' תצח), כי אמנם אמת נכון הדבר שכדי להחשיבה לפהב"כ לא די שאין דרך לקבוע עליה אלא צריך שיהיה גם לפי ההגדרות שקבעו הפוסקים, אולם היינו שאם חסר אחד מתנאים אלו [כלומר א. שהדרך לאכול אותה ארעי. ב. שהוא אחד מהג' סוגי פת שהובאו בס"ז] אינה פהב"כ אלא לחם רגיל, וכמו שאם חסר התנאי השני הנז' כלומר שיהיה לחם רגיל בלי שום שינוי אך אין דרך לקבוע עליו, וכי ס"ד שהאוכל ממנו בלא קביעות יברך מזונות? זה ודאי אינו (וכ"כ ההלכ"ב גופיה אח"כ בריש עמוד ס"ג) והיינו טעמא משום שלא די בכך שאין דרך לקבוע עליו (-בתנאי הראשון הנז') כיון שמהותו ממש כלחם רגיל בלי שינוי. ועיין בברכת ה' (ח"ב פ"ב הערה 153) שהאריך להוכיח כן גבי מאפה הנקרא בייגלה אמריקאי. ע"ש. וכן הסכים הרב הלכה ברורה (בשעה"צ ס"ק קכא). ולכן נחלקו הפוסקים מהי פהב"כ דהיינו מהו השינוי שמשנה את הפת מלהיות לחם גמור [וזה התנאי השני הנ"ל]. אלא דה"ה נמי להיפך שאם חסר התנאי הראשון, דהיינו שדרך לקבוע עליה סעודה] אז על אף שקיים התנאי השני שהשתנתה המהות מלחם רגיל דינה כלחם רגיל שברכתו המוציא וברהמ"ז, כיון שלא נתקיימו שני התנאים הנז'. עכת"ד. וע"ש עוד מה שישב על כל קוץ וקוץ לדחות טענות האומרים לברך על זה מזונות. עש"ב.
ולכאורה דבריו צודקים בזה. וכן מבואר גם בביאור הלכה (סי' קסח ד"ה שכמעט). ע"ש. וראה גם בהליכות עולם (עמ' קיד) שהביא אותו ולא העיר עליו מידי (אך אפש"ל שעיקר מה שציין לביאור הלכה הנז' הוא בשביל תחילת דברי הביאור הלכה שם. ע"ש. וק"ל).
והדרינן לנידון דידן דבפשטות בלחמניות קטנות שממולאים בשר, אע"פ שמתקיים התנאי הראשון [שהדרך לאכול אותו ארעי] מ"מ אין את התנאי השני [שיש בו אחד מהסוגי פת שבס"ז], שהרי המ"א דנקטינן כוותיה כתב שהפשטיד"א הממולאת בשר (שזה לא מתוק) מברכים המוציא משום "דהנהו לא מבטלי מתורת לחם". ומשמע דלא הוי ממולא דסעיף ז, וא"כ אף אם יהיה הדרך לאכולו ארעי, תשאר ברכתו המוציא.
ועדיין צ"ע. ואשמח לחוו"ד של כת"ר.