ברכת מצה שהרטיבו אותה במים לאחר פסח

[עוז.ש]

שלום לכבוד הרבנים שליט"א
מנהגנו לברך מזונות על מצה [נקססת רגילה] לאחר פסח.
ראיתי בשו"ת הראשון לציון חלק ב' כא' שמו"ר שליט"א כתב שלאחר פסח אם לוקחים מצה ומרטיבים אותה - ברכתה נהיית 'המוציא' מכיוון שאינה נקססת יותר.

אשמח לקבל ביאור להלכה זו, והאם ה"ה לכל דבר שברכתו מזונות מחמת שהוא נקסס שאם מרטיבים אותו והוא כבר לא נקסס ברכתו המוציא?

תודה רבה

 

[הרב אושרי אזולאי]

שאלה: מצה שלימה שיש בה שיעור כזית ומעלה שהרטיבו אותה, לנוהגים לברך ברכת 'בורא מיני מזונות' כל השנה על המצה, האם צריך ליטול את ידיו כדין נטילת ידיים לטיבולו במשקה?
תשובה: הנה מכיון שמצה רטובה הרגילות היא לאוכלה ביד אכן יצטרכו ליטול ידיים כדין נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה וכמובן ללא ברכת 'על נטילת ידיים' שהרי לא מברכים 'על נטילת ידיים' לדבר שטיבולו במשקה (ראה ש"ע סי' קנח ס"ד וילקו"י סי' קנח ס"ט). וטוב ליטול את ידיו, גם אם אין במצה שיעור כזית (הליכות עולם ח"א עמ' שלא). והנה העירוני שבשו"ת הראשון לציון (ח"א חאו"ח סי' כא) למו"ר מרן הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א כתב לברך על מצה רטובה ברכת 'המוציא', יעו"ש, ובאמת מרן שליט"א קיצר מעט שם וצריך להבין סברתו דלמ"ד שצריך לברך 'מזונות' היאך פקע על ידי רטובותו שם מזונות מעליו שהרי על 'צנימים' כתבו הפוסקים לברך 'המוציא' אף שלאחר יבשותו נכסס משום שלא פקע שם לחם מיניה, וה"ה להפך. ושמא צירף מה שכבר כתבנו בעבר שמרן הגר"ע יוסף זצוק"ל היה מורה לברך על מצה כל השנה 'המוציא' והכי עבד עובדא בנפשיה וכמו ששמעתי מפ"ק בהדיא, ואמר לי שגם אפשר להורות כן. ולאחר מכן שמעתי כן גם מהגר"ג בן משה שליט"א והוסיף שמרן זצוק"ל אמר לו שמה שהורה לברך מזונות הוא משום שכך המנהג. וע"ע בספר סימן ברכה (סי' א עמ' יח) לידידי הג"ר פינחס רז שליט"א מש"כ בזה. וע"ע בספר 'רבנו' (עמ' שנז ועמ' שצט) שכתב שראה למרן זצוק"ל שבירך 'המוציא' על מצה, יעו"ש. ואם כן בצרוף שאינו נכסס שפיר דמי לברך 'המוציא' לכתחילה, וי"ל בזה עוד (וע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ז סי' קכו). שוב הראני מרן הראש"ל שליט"א תשובה שכתב וז"ל, לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת כה"ר... אודות מה שמובא בשו"ת הראשון לציון (ח"ב חאו"ח סי' כא), במצה רגילה שהרטיבו אותה באופן שכבר אינה נכססת כלל, ונעשית כמצה רכה לגמרי, נראה שיברך 'המוציא', מאחר ואינה נכססת בשיניו, ושאלו ע"ז, אמאי לא אזלינן בתר שעת האפיה, וא"כ לעולם יש לברך מזונות. הנה כתבנו כן משום שגם מצה יבשה דעת כמה פוסקים לברך 'המוציא', והכי מסתברא, וכ"כ בשכנה"ג בהגב"י (סי' קנח) דדינה כלחם גמור, וצריכה נט"י וברה"מ, וכן בשו"ת בית דוד (סי' ע וסי' פג) העלה שיש לברך על המצה 'המוציא' וברכת המזון, שמצה אין יבשותה אלא מחמת דקותה ולכן דינה כפת ממש, וכן העלה המחבר בשו"ת קרבן אשה, ולכן אע"פ שהספרדים נוהגים לברך על המצה לאחר הפסח 'מזונות' ו'מעין שלוש', ויש להם על מה שיסמוכו, וכדעת החיד"א, מ"מ דיינו לפסוק כן רק אם אוכל את המצה כשהיא נכססת, אבל כשמרטיבה ואינה נכססת, נראה שיש לברך עליה 'המוציא', ואף הגה"צ ר' עזרא עטיה זצוק"ל בתחילה לא היה נח לו במה שהיה מברך על מצות כוססות 'בורא מיני מזונות', עד שמרן זצוק"ל הביא לו מקורות לזה שכן המנהג כמ"ש החיד"א, וכמובא שם בשו"ת הראשון לציון. אבל בלא זה, סבר בתחילה שיש לברך על מצה נכססת 'המוציא'. ורק בגלל המנהג. וכיון שהוא מילתא דמסתברא דמצה רטובה שאינה נכססת לברך 'המוציא', הכי נקטינן.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול

 

[הרב אושרי אזולאי]

זה מה שכתבתי בספרי שו"ת אשר השיב

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
חזק ואמץ!
ובנותן טעם אמרתי בשעתו בס"ד בתשובה למאזין ברדיו קול תבונה, דאחר שסברת הבית דוד לברך המוציא בכל השנה מחמת דבתר מחשבתו בשעת אפיה אזלינן, ובשעת אפיה חשב עליה לפסח, שהוא הלחם שלו באותם הימים, וממילא נאפה על דעת פת גמור שקובעים עליו סעודה, דהיינו עבור מצה של פסח, ותו לא פקע מניה שם לחם גמור אף אחר הפסח, עי' עליו, אלא שאנו חוששים לסברא החולקת שאין לילך בזה בתר שעת אפייה אלא בתר השתא, והשתא אינו הלחם שלו לפי שנכסס,
א"כ מעתה בנידון שלפנינו במצה נכססת לאחר הפסח שהרטיב אותה ונתרככה, איכא הכא ממ"נ, דאי אזלינן בתר שעת אפיה שנכסס, א"כ בשעת אפיה הרי מחשבתו היתה על לחם, שבימות הפסח שאז לחמו הוא, ואם בתר השתא אזלינן, דאחר הפסח לאו לחמו הוא, א"כ השתא מיהא אינו נכסס עוד.

ולפ"ז הנ"מ ששאל השואל מה יהיה הדין בשאר פת כסנין שנכסס והרטיבוהו וריככוהו, נמצא שישאר דינו מזונות, דליכא הכא סברת הבית דוד שאינה שייכת אלא במצה. ומבין דבריו של מרן הראש"ל שליט"א נמי נראה שלא אמרה אלא לגבי מצה בפסח השנויה במחלוקת גדולה, ודו"ק.

בברכה רבה

 

[עוז.ש]

כן יצטרכו ליטול ידיים כדין נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה

חזק וברוך.
נראה להוסיף שרק אם יש טופח על מנת להטפיח יש ליטול ידיו, שמצוי שמייבשים את המצה מעט לאחר שמרטיבים אותה ואז אין בה משקה טופח על מנת להטפיח, והנוטל ידיו הרי זה מגסי הרוח.

אם בתר השתא אזלינן, דאחר הפסח לאו לחמו הוא, א"כ השתא מיהא אינו נכסס עוד

ברשות הרב, למ"ד דבתר השתא אזלינן אפי' אם הרטבנו את המצה ברכתה תשאר מזונות, כמו שהרב אושרי הביא בדין 'צנימים' כתבו הפוסקים לברך 'המוציא' אף שלאחר יבשותו נכסס משום שלא פקע שם לחם מיניה, וה"ה להפך. ולכן נראה שאין כאן ממה נפשך. ורק אם מצרפים את הסברה שבאמת סובר הרב זי"ע שברכת מצה המוציא אפשר ליישב את העניין.

נשאלת שאלה אחרת,
הרב אושרי כתב שמר"ן זי"ע הורה לברך המוציא לכתחילה, וכן שמעתי שהורה הרב גדעון בן משה שליט"א, ונשאלת השאלה מדוע לא חוששים לסב"ל במקום שיש מנהג לברך על מצה מזונות ומעין שלוש כדעת החיד"א? וכי יש לברך ברכת המזון במקום שיש מנהג לברך מעין שלוש?

אני חותר לומר שאם לא מורים לברך על מצה רגילה אחרי פסח המוציא לכתחילה הוא משום המנהג שלא רוצים להכנס למחלוקת בברכות אז הולכים לפי המנהג וירא שמים יאכל מצה בתוך סעודה וכדומה - אז גם כשמצה רטובה אין זה ישנה את העניין הזה, ויש ללכת לפי המנהג לברך מזונות ומעין שלוש.

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
אולם מאחר שמרן שליט"א הכריע בדעתו הרחבה לא כך, והביא בעצמו את הטענה דבעלמא אזלינן בתר שעת אפיה כצנימים ולא בתר השתא, ובכל אופן העלה דבנ"ד נכון יותר לברך המוציא, על כרחין דס"ל שהסברא של בתר השתא דילפינן מצנימים ודכוותיה, אף שהיא הלכה, אולם אינה חלוטה, והצד של לילך בתר השתא עכ"פ חזי לאצטרופי לסניף בעלמא, וזה כפי הנראה כמו מפורש בדברי מרן שליט"א שהביא ידידינו הרה"ג אושרי אזולאי שליט"א.
ומעתה הדרנא לדמעיקרא, שאין ללמוד מדין המצה לשאר פת נכססת שאם מרכך הופך להמוציא, דשניא מצה דבלאו הכי סברת הרב בית דוד אלימתא דבשעת אפיה נעשית למטרת קביעות סעודה בימות הפסח, ושינוי המטרה בנותר אח"כ לימות החול, אינו משנה ההגדרה שנחלטה בה בשעת אפיה. אלא שמאחר שיש חולקים על הבית דוד, והמנהג כמותם, הלכך מאי דנהוג נהוג (עי' ר"ן ר"פ ראשית הגז) והוו דלא לוסיף עלה, אבל מצה שנתרככה והשתא מיהא אינה נכססת, שבה לא שמענו על מנהג, מאי דלא נהוג לא נהוג (ר"ן שם), ותחזור לעיקר הדין כפי הראוי לברך עליה המוציא, ובפרט דאיכא כמו ס"ס, שמא כהבית דוד, ושמא בתר השתא אזלינן שאינה נכססת.
זהו הנלע"ד בהאי דינא, ועכ"פ זוהי דעתו של מרן שליט"א לענין הלכה שהוא חידוש דווקא במצה כמבואר בלשונו, ואף אם לא זהו טעמו.

בברכה רבה