כתב הרמב"ם בתשובה (מקיצי נרדמים סי' רמד, בלאו ח"ד עמ' צד, מכון ירושלים סי' יט), ומותר לו ללקט כל הפאות במספרים. וכך אנו עושים תמיד. כלומר, שאנו מלקטים פאתי הראש במספרים. כי לא נאסר אלא השחתה של תער, ולא נצטווינו לגדל שער הצדעים כמו שמדמה ההמון,[1] ורק הנזיר הוא שנצטוה לגדל השער. ע"ש.
[1] ובאמת שכל הרואה תשובה זו תמה על מנהג התימנים שנהגו לגדל פאות ארוכות כמנהג חסידים ואנשי מעשה. והרי אין לנו עדה שקבלה דברי הרמב"ם ככל חוקתו ומשפטו יותר משאר עדות בישראל. עד שכתב הרמב"ן באגרת (לרבני צרפת) ואני מעיד עלי לפני רבותי ולפני שמים וארץ כי שמענו מפי מגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן קהילות רבות העוסקות בתורה ובמצוות לשמן והם היו מזכירים שם הרב בכל קדיש בחייכון וביומיכון ובחיי רבנו משה בן מימון כי הוא האיר עיניהם בתורה והקל עליהם סבל הגלות ועולה. ע"כ. וא"כ מה מקום מצאו למנהגם זה. ומצאתי בספר בל תקיף (ענין לב עמ' רלו) שכ' לדייק מדברי הרמב"ם (ע"ז פי"ב ה"ז) "לפיכך אם גלח זקנו במספרים פטור". ומשמע ליה דפטור אבל אסור כמ"ש הרמב"ם בה' שבת (פ"א ה"ג). ע"ש. וכבר הרגיש בזה מרן בכס"מ (ע"ז שם). ע"ש. ומלבד דלא קרב זה אל זה כל הלילה, דאף אם נימא פטור אבל אסור ה"מ בנטילת הזקן אבל בספור הראש כתב בהדיא (ע"ז פי"ב ה"ו) דשרי. ובכס"מ הנז"ל העיר בזה דאמאי לא נקט מותר כדתני בפאת הראש. וכתב ליישב דסיכרא דלישנא נקט ולאו דוקא הוא דלכתחילה שרי. והר"י קאפח (קובץ סיני כרך קיח תשנ"ו עמ' קמא) עמד ודחה דברי הכס"מ כלאחר יד בסברא קלושה ובלתי מובנת ושרא ליה מאריה שהעביר קולמוסו כנגד מרן הכס"מ בלא מורא ובלא פחד. ושו"ר בספר עבודת המלך (ע"ז פי"ב ה"ז) דדעת הרמב"ם דמספרים כעין תער פטור אבל אסור, אמנם בפאת הראש כתב להתיר ללא פקפוק והוא ע"פ התוספתא. עכ"ד. וע"ע מ"ש שם ליישב דברי הרמב"ם ע"פ הכס"מ דתפס לשון "פטור" מחמת המנהג שהיה שלא לגלח אף במספרים כעין תער. ע"ש. וע"ע בצפנת פענח (שם). והגם שלדינא אנו נוקטים כמרן הב"י מ"מ כל נושאי כליו של הרמב"ם לא ראו לנכון לבדות מלבם ענין איסור פאת הראש במספרים כעין תער. ואם נהגו בני תימן כן, א"צ לסלף דברי הרמב"ם דליהוי כוותיהו.
[1] ובאמת שכל הרואה תשובה זו תמה על מנהג התימנים שנהגו לגדל פאות ארוכות כמנהג חסידים ואנשי מעשה. והרי אין לנו עדה שקבלה דברי הרמב"ם ככל חוקתו ומשפטו יותר משאר עדות בישראל. עד שכתב הרמב"ן באגרת (לרבני צרפת) ואני מעיד עלי לפני רבותי ולפני שמים וארץ כי שמענו מפי מגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן קהילות רבות העוסקות בתורה ובמצוות לשמן והם היו מזכירים שם הרב בכל קדיש בחייכון וביומיכון ובחיי רבנו משה בן מימון כי הוא האיר עיניהם בתורה והקל עליהם סבל הגלות ועולה. ע"כ. וא"כ מה מקום מצאו למנהגם זה. ומצאתי בספר בל תקיף (ענין לב עמ' רלו) שכ' לדייק מדברי הרמב"ם (ע"ז פי"ב ה"ז) "לפיכך אם גלח זקנו במספרים פטור". ומשמע ליה דפטור אבל אסור כמ"ש הרמב"ם בה' שבת (פ"א ה"ג). ע"ש. וכבר הרגיש בזה מרן בכס"מ (ע"ז שם). ע"ש. ומלבד דלא קרב זה אל זה כל הלילה, דאף אם נימא פטור אבל אסור ה"מ בנטילת הזקן אבל בספור הראש כתב בהדיא (ע"ז פי"ב ה"ו) דשרי. ובכס"מ הנז"ל העיר בזה דאמאי לא נקט מותר כדתני בפאת הראש. וכתב ליישב דסיכרא דלישנא נקט ולאו דוקא הוא דלכתחילה שרי. והר"י קאפח (קובץ סיני כרך קיח תשנ"ו עמ' קמא) עמד ודחה דברי הכס"מ כלאחר יד בסברא קלושה ובלתי מובנת ושרא ליה מאריה שהעביר קולמוסו כנגד מרן הכס"מ בלא מורא ובלא פחד. ושו"ר בספר עבודת המלך (ע"ז פי"ב ה"ז) דדעת הרמב"ם דמספרים כעין תער פטור אבל אסור, אמנם בפאת הראש כתב להתיר ללא פקפוק והוא ע"פ התוספתא. עכ"ד. וע"ע מ"ש שם ליישב דברי הרמב"ם ע"פ הכס"מ דתפס לשון "פטור" מחמת המנהג שהיה שלא לגלח אף במספרים כעין תער. ע"ש. וע"ע בצפנת פענח (שם). והגם שלדינא אנו נוקטים כמרן הב"י מ"מ כל נושאי כליו של הרמב"ם לא ראו לנכון לבדות מלבם ענין איסור פאת הראש במספרים כעין תער. ואם נהגו בני תימן כן, א"צ לסלף דברי הרמב"ם דליהוי כוותיהו.
