תשוח"ח על הפירגון.
לגבי שאלותיו של כבודו שאני רואה שממש נלחם עליהם כדרכה של תורה באשכול זה.
נלע"ד שהסיבות לכך (עד כמה שא(י)ני מורשה לפרש דעת גדולים) הינם:
1. לא כל מה שמובן בביהמ"ד ניתן להאמר בחוץ. אנו מדברים על 'זמני מסך', כלומר משפטים קצובים לרגעים שבהם צריכים רבותינו להבהיר דעה נחרצת לחלוטין. וא"א להתחיל לבאר לחילוני שיושב בבית על הספה וצופה במסך, את כל השתלשלות התורה, ושתורתנו תורת אמת, שזה התנאי פתיחה לדיון כזה היותנו מאמינים באמיתות הבורא, תורתו, ונביאיו.
ולכן כשרבותינו הוצרכו לומר את דבריהם מחוץ לביהמ"ד, הם אמרו את הדברים הנ"ל. איני יודע, אך לא נראה לי שכך היו הם מורים הלכה ולמעשה לאב לילד שנשר מהדרך... (ומי שיש בידו עדויות לכאן או להיפך, יעלה ויביא)
2. מהסיבה הנ"ל משתלשלת זו - כשמרנן ורבנן היו צריכים להביע עמדה בנושא זה הם העדיפו כבר לנגוע בליבת הדבר, שהרי המלחמה פה בארץ אינה על כוח אדם בצבא כמו שסבורים התמימים שבעם, אלא על חילון החברה החרדית בלבד וכנודע (אתמול חשף פרוש כי ישנם 14% מקבלי פטור מהציבור הכללי מבלי שום סיבה רק לדרישתם, ואין פוצה פה ומצפצף, בזמן שהחרדים הם 16% ממקבלי הפטור מנימוקי לימוד תורה, ועליהם יהום הסער), וא"כ ההסבר צריך להיות בכוח וחשיבות התורה הקדושה, ובפרט לדידן בני התורה שאיננו מכירים במדינה זו כריבונות על כלל ישראל, אלא כברירת מחדל. וממילא לדידן אין דבר כזה צבא יהודי, עוד לפני שאנו מדברים מי ישרת בו בניהו בן יהוידע או להבדיל א"א הבדלות בני גנץ... אין כזה דבר ריבונות יהודית אלא ע"פ תורה ואנו שואפים רק למשיח שיעשה זאת (בשונה מבני הציונות הדתית שרואים במדינתנו גאולה, וממילא המדינה היא ריבונות ראויה רק צריך לדון היאך יראה הצבא).
בתקווה שאריכות זו הייתה כדי הצורך.
