בגמ' בב' מקומות הנ"ל לא מדובר שיש 'ראיה' לחכם השלישי כאחד מהצדדים עי"ש היטב, וזה הוי בכלל 'אין אתה יודע להיכן הדין נוטה'.
מהב"ח גם אין ראיה, שהרי מוכח מדברי התוס' שאין להם ראיה יותר לרש"י מלר"ת, ולכן כתב הב"ח מה שכתב.
הרשב"א שם כתב שהחכם 'רואה' דברי המיקל. דהיינו כפי שכתבתי ש'נראה לו יותר' מנטיית לבו, אבל אין לו 'ידיעה' 'וראיה' ברורה לזה, ולזה כתב שצריך להצטרף להיות רוב. אבל אם יש לו ראיה ברורה - הרי הרשב"א עצמו לא חלק על הרמב"ן בהרבה מקומות בראיות? וגם על שאר חכמים, אז מה הוא לא עשה כדברי עצמו? אלא החילוק ברור כמו שכתבתי.
וא"כ כיון שדברי הרמב"ם ברורים כדכתבתי וכפי שמפורש בערוך השולחן [איני רואה שיש 'צד' אחר ברמב"ם, כיון שכל עוד לא מצאנו חבר לפירוש הרב ללוש - פירוש זה כמי שאינו, מחמת דברי הערוך השולחן, וחשיב שיש כאן 'רמב"ם' מפורש, ולא רק ערוך השולחן].
ומדברי הרשב"א אין שום סתירה לדברי הרמב"ם - העיקר כדכתבתי בתחלה.
כבר כתבתי שבזה אין בינינו מחלוקת,
כל המחלוקת היא במדה ואתה סובר שהחולקים עצמם ששמעו אחד את השני ויודעים ראיותיו רשאים לעשות כדעת עצמם היפך הכללים של מסכת ע"ז ז., ובזה כתבתי שברשב"א מבואר בח"א סוף סימן רנג, שאי אפשר.
אבל אם יש ראיה חדשה שלפי ההשערה גם לשיטת ומשנת החולקים בודאי יודו זל"ז מכח ראיה זו, בזה כתבתי כמה פעמים דהלכתא כבתראי, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכחילוקו של הרשב"א בח"ב סי' שכב.
כך שאני לא מבין אם אתה חולק בזה או מסכים לזה שבלא ראיה כזו שתחזיר אותו בעצמו לפי שיטתו ומשנתו, אי אפשר לעשות כהבנת עצמו.
ואדרבה וכי לא מצינו פעמים אין מספר שהתוס' מכריעים כדעת רש"י או ר"ת או ראשונים או גאונים אחרים? וזה ראיה לדבריי שודאי שהחכם יכול להכריע.
מדברי התוס' והב"ח שהובאו באות ד' שבקובץ המצורף לעיל, מתבאר שהכרעותיהם אכן נעשים ע"פ הכללים המבוארים בע"ז ז. ויתר הכללים הנמשכים מהם, "ומפורש שם שאינו על דעת עצמם ונטיית לבם והבנתם", זולת אם ימצאו ראיות מכריעות וכדומה כנ"ל דהדרינן להלכתא כבתראי.
ולא רק זה אלא כל הראשונים והאחרונים כולם מלאים מפה לפה בענינים כאלו של מחלוקת גם של אחד מול הרבה.
פעמים רבות הרמב"ן מאריך הרבה לחלוק על קודמיו וכן ר"ת גופיה לא חלק על קודמיו אף שהם רבים? וכן כולם, לא עט האסף כל המקומות שחלקו על קודמיהם.
הייתי שמח לדוגמאות, זה היפך הגמ' ע"ז ז.,
וכבר בזה גופא עסק שם הב"ח לדון על הכרעת התוס' בין מחלוקת רש"י ור"ת בדין ניצוק חיבור או לא חיבור, והעיר עליהם כיצד הכריעו לכאורה אחרת מהכללים, והתאמץ לבאר את הכרעתם שבעצם אינה אחרת מהכללים אלא ע"פ הכללים, ע"ש. ואם כדבריך שהכרעות היפך זולתם מצויים לרוב מפה לפה וכו' וכו' א"כ מה לו כי ילין על דוגמא אחת זעירה, ומשמע שבכל המחלוקות שלמד ועסק בהם ראה בהם הכרעות "על פי כללי ההכרעה" ולא כדעתם והבנתם נגד השאר בלי כללים.
אטו לא מצינו פעמים אין מספר שרבותינו הראשונים מכריעים היפך הבנתם, או מתנצלים דבריהם שלא יראה כחולקים על קודמיהם, וכלשון הרשב"א "ומה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה", וביטל דעתו לרבנו פרץ. ואמנם מרן הב"י חו"מ כתב עליו שאינו מבין מדוע נחבא אל הכלים, ואף דגברא חזא, תיובתא לא חזא, כלומר יש כאן ראיות מכריחות, ולכן הכריע מרן כהרשב"א, כדין הלכתא כבתראי. וכן רבנו פרץ בהגהות סמ"ק כתב בדין נ"ט בר נ"ט לכתחילה "ואל תשיבני מפני מה התיר רבנו ברוך" וכו', וכן הרא"ש פ"ק דנדה בדין אשה שאין לה וסת קבוע אחר שהמטיר קושיות על הרי"ף והכריח ביאור אחר כתב "אלא שלא מלאני לבי להקל כי דברי רבנו חננאל דברי קבלה הן", וכן ע"ז הדרך הרבה. וזה רק מה שעלה כעת בדעתי ממחשבה של רגע כמימריה בעבור להראותך דרכם, (ואני טרוד מלחפש מקורותיהם המדוייקים אפשר בחיפושים התורניים).
וכך אנו רואים הרבה אצל הפוסקים שיותר מפרשים שיחתם, וכגון אצל מרן היבי"א תמצא רבות ש"דעתו והבנתו" בסוגיא נוטה לכיוון מסויים, ואילו הכרעתו לענין הוראה למעשה יותר ממוצעת או קיצונית לפי כללי הפסיקה ודרכי ההוראה, כמו למשל שיראה הרואה ביבי"א בדין ברכת נפשות על כוס קפה קר בבת אחת, וכן בכלל הגדול של סב"ל נגד מרן, וכן במקומות רבים שמוכיח כשיטה מסויימת ואז מביא עוד אחרונים לכאן ולכאן, ומכריע דספד"ר לקולא, או דאורייתא לחומרא, או סב"ל, וכיו"ב, על אף שמבאר דעתו להדיא בתוך המו"מ מהי הבנתו ומהלכו האישי בסוגיא, כאיזו שיטה הוא יותר מבין, אבל הכרעתו משועבדת לכללי הפסיקה ודרכי ההוראה. וכך מבואר בב"ח שעשו כל הראשונים, אלא שלא פירשו כל זה, ועלינו מוטלת חובת הלימוד של דבריהם באופן הנכון, ולא להימשך אחר ריהטת דבריהם.
אני מסכים שזו גישה שאינה טבעית אצל הלומד בדברי רבותינו מבלי ליתן דעתו על כך, וגם לי כשנחשפתי אליה בראשונה (בעיקר כשראיתי הדברים בב"ח הנ"ל ובש"ך ועוד שנו"נ ב"כללי איסור והיתר" שלהם) הופתעתי עד היכן הדברים מגיעים, וכיצד כל דרך לימודם והכרעתם של רבותינו הראשונים והאחרונים מעתיקי השמועה בנויה מכללים ויסודות ברורים ולא כפי הנראה מרהיטת לשונותיהם ומשאם ומתנם, ולכן אני מבין את הניסוח שכתבת שדבריהם מלאים מפה לפה וכו', אבל מאז שנחשפתי לזה (כעשר שנים) ועד היום אני יותר יותר נפגש באמיתות הדברים וביופי דרכם והכרעתם של רבותינו ושלימות תורתינו הקדושה ודרך ההלכה של רבותינו מעתיקי השמועה הפלא ופלא.
האמת אומר, לא תמיד קל למצא היאך הכרעתם מתאמת לכללי הפסיקה ודרכי ההוראה, אבל בהחלט רואים שהן הן הקווים המנחים את מכלול הכרעותיהם, והן הן היסודות לכל רוח הדברים במשאם ומתנם. ויתירה מזו רואים בדבריהם, (כמו שיותר ניכר ובולט בדברי מרן החיד"א, הגאון פתח הדביר, מרן היבי"א, ועוד כיוצא בהם שמפרשים שיחתם והלך רוחם ואדניהם על מה הטבעו, שע"פ המפורש יותר בדרכם, אפשר להבחין גם המבצבץ מבין דברי יתר רבותינו ראשונים וגדולי האחרונים), שעיקר משאם ומתנם בדר"כ אינו אלא מה לברר את דעות קודמיהם ע"מ לעמוד על משקל רוח הדברים, ולידע עפ"ז מהם כללי הפסיקה ודרכי ההכרעה היותר נכונים באותו הנידון ע"פ הגמ' בע"ז ז. ובנדה ט: ועוד כללים הפזורים בש"ס ובראשונים. וקח לך זמן ללמוד דברי רבותינו הראשונים בדרך זו, והודיעני נא מה עלה בידיך.
ולכן בד"כ בזמננו כשחולקים לא חולקים מסברא אלא בראיות מפוסקים ראשונים ואחרונים, וכ"ש שאין זה מחלוקת ישירות על החכם אלא להכריע בין ב' חכמים קיימים [או מערכה שלחכמים כנגד מערכה שניה], ובצירוף שיש ראיות ולא רק ש'רואה' דברי המיקל, אדרבה זוהי דרכה של תורה, וכפי שהאריך @הלוי מדברי הפוסקים בזה.
זה הענין, זה שדנים מכח ראיות, קושיות ותירוצים, דחיות והכרחים, זה עדין לא נותן לזה דין של הלכתא כבתראי, שהרי גם החכמים הקודמים ראו את הסוגיות והמקורות שעל פיהם כעת אנו נושאים ונותנים, וגם הם דנו ונשאו ונתנו על גבי אותם מקורות, והרי ידוע שהרבה יותר ממה שכתבו חשבו וביארו, ודבריהם שבכתב הם התמצית האפשרית, וא"כ מה חידשת להם, ולמה שהראיות שלך יטו את הדין.
אלא ש"ראיה" שדובר בה הרשב"א בתשובה ח"ב סי' שכב, בשביל באמת להכריע על ידה אחרת מהכללים של בדאורייתא להחמיר בדרבנן להקל בגדול בחו"מ לילך אחריו ובשעה"ד להקל כהיחיד וכו', הוא דוקא כשהיא ראיה "חדשה" שנראה וניכר בעליל שגם החכמים הקודמים שסברו אחרת לא ידעו מהם, וגם ניכר לו די בבירור שבכוחם של ראיות חדשות אלו לשנות ההוראה אליבא דאותו חכם גופיה ולפי דרכו ומשנתו שלמדנו מתוך רוח דבריו באותו הנידון, כי אם אין את האמדנא הזו, אז בעצם אינו חולק מכח ראיות, אלא חולק בשיקול הדעת כיצד נכון להכריע בכה"ג, וחזרנו לדין ספד"א לחומרא ודרבנן לקולא וגדול בחו"מ הלך אחריו בענייני שיקול הדעת.
וכן מבואר חילוק זה של המושג "ראיה" מכל לשונות הרשב"א שהעתקתי לעיל שכתב: תשובה,
לראשונים שומעין אם חכם הוא שראוי לסמוך עליו, ואין דוחין דברי הראשונים חכמי הדורות בסברא בלא ראיה. שדברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם ומקצתן שהן כדברי קבלה. וכבר מסרן הכתוב לחכמים.
ואמר לו שמואל לרב אכול משחא דארמאי ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. וגדולה מכלן שאמר רבי יהושע בתנורו של עכנא כנגד בת קול לא בשמים,
ואל החכמים שומעין בכל זמן שהרי כתוב ואל השופט אשר יהיה בימים ההם.
ואפילו אומרין על הימין שהוא שמאל כלומר אפילו על מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שאינה אלא שמאל שמע להם. ורוב הקושיות
והויות שבגמרא אינן מן המשנה ומן הברייתא אלא מדברי האמוראין מן החכם המפורסם בחכמתו על דברי מי שאינו גדול כמותו. ורבינו הקדוש שסדר את המשנה וסתם סותמות
סתם בכמה מקומות הפך דברי עצמו. וכללות מסרו לנו הלכה כרבי עקיבא מחברו. הלכה כר' מחברו. רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. רב ושמואל הלכה כרב באיסורי ושמואל בדיני. ואמרו בנדה מאי דעתך לחומרא עביד מיהא כרב דקיימא לן הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא.
והיאך כללו לנו הני כללי, ואם יקום אחד ויראה מן דברי זה ודברי זה ויראה בעיניו כדברי השני לא יעשה אלא כדעתו וכסברתו בין כרבי מאיר בין כרבי יהודה או כרב ושמואל. וכבר אמרו דרך כלל עשה לך רב והסתלק מן הספק.
ומיהו פעמים שימצאו
קושיא באחד מן הדברים ותקשה להם "כל כך" עד שיעשו כנגד הכלל. שהרי פעמים סותם כרבי מאיר כנגד רבי יהודה ורבי שמעון.
ופעמים שהיה רב חולק עם המשנה ואמרו רב תנא הוא ופליג וכו', עכ"ל. ולדבריך נראה שלא יהיה ניתן לפרנס לשונות אלו של הרשב"א, אלא כדאמרן בס"ד.
ומי שהגיע למדה של בר סמכא בשבילי הפוסקים וגם הוא שקוע בסוגיא ומונח היטב בדברי החכם הקדום כראוי, יודע להבחין אם ניכר בעליל שזוהי ראיה חדשה שלא ידע ממנה ולא עמד עליה, ושלשיטתו גופיה ולרוחו ומשנתו באותו הנידון נראה שהיה חוזר בו מכח אותה ראיה. כדוגמאות שהבאתי לעיל מפסקי מרן שליט"א בשונה מפסקי אביו זיע"א שהבין דאיהו גופיה כך היה מורה ובא.