בעניין אם מועיל תנאי לכל השנה, ראיתי דבר חידוש שלענ"ד בחזו"ע מבואר לא כן, וכדלהלן.
דהנה ידידי הרה"ג יאיר נאמן שליט"א בספר ברכה נאמנה (בהוספות ומילואים, עמ' תתקסה) כתב בשם הרב @ראבן יוסף מיארה נר"ו, לחלק בזה בין סוגי התנאים, שדוקא כשהמעשה פוטר מחמת שאנו אומדים בדעתו דבסתמא כוונתו גם לזה, לזה מועיל תנאי לגלות הכוונה כאן שאינו רוצה שיפטור [כגון בתנאי של טלטול הנר אחר שכבה או בתנאי שאין כוונתו לקבל שבת בהדלקה, שבסתמא כן כוונתו למוקצה ולקבל שבת (לדעות מסויימות), ולזה התנאי שעושה אפילו פעם בשנה מועיל], אבל בדבר שאין הכוונה עיקר אלא זה פוטר ממילא כמו בברכה על תפוח שפוטר את כל פירות העץ וגם את הבננה (על הצד שהיא העץ), שאדרבה לא מחית איניש נפשיה לספיקא, ויתכן גם שאפילו לא ידע שהבננה היא ספק עץ, ובכ"ז זה נפטר משום דסו"ס בירך על מין זה, וכל פירות מסוג זה נפטרים ממילא (בלי קשר לכוונתו), לכן גם לא יועיל תנאי מראש לכל השנה (לכוין שלא לפטור בפרי הודאי את הפרי הספק), אא"כ עושה עקירה בידים בשעה שמברך. ע"ש.
וכיו"ב כתב @הרב שמעון ללוש בעלונו הנפלא "אור השבת" (פרשת יתרו - גליון 13), וזת"ד: אם הסיבה שנפטר היא לא בגלל שבסתמא זה דעתו, כמו בברכות שהוא בירך על הודאי ופטר את הספק, שזה לא בגלל שמסתמא דעתו לפטור את הספק, אדרבה, בדיוק הפוך, כל הפוסקים מודים שהוא בודאי לא מתכוין לפטור את הספק, אלא זה נפטר ממילא באופר טבעי, ממילא מה יעזור לי הגילוי דעת וכו', אא"כ בשעת הברכה עצמה מכוין שאז הוא לא אומר ש"אני לא מתכוין" למה שבסתמא מתכוונים (שזה לא מועיל וכנ"ל), אלא הוא אומר "עכשיו אני מתכוין רק למינים הללו ולא יותר" וכו'. ע"ש.
אך לענ"ד יש להוכיח מהחזו"ע (יו"ט, עמ' רל-רלב) לא כן, דאחר שהביא שם מחלוקת הפוסקים האם יש בעיה בזה שהקהל שומעים את הספירה מהש"ץ קודם שספרו הם בעצמם, דלכאורה למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה יצאו הקהל יד"ח מהספירה ששמעו מהש"ץ, כתב, וז"ל: ומכל מקום טוב הדבר שבלילה הראשון של הספירה (או מתי שיזכור), בכל שנה ושנה, יתנה בפירוש ויאמר: "הריני מכוין בכל לילה מן הלילות של ספירת העומר שאיני רוצה לצאת ידי חובה בברכת ובספירת השליח צבור, כי אם דוקא בברכתי וספירתי בעצמי". ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה. עכ"ל. הרי לן להדיא שאף אם לא צריך כוונה כלל אלא נפטר ממילא (שהרי קאי הכא למיחש למ"ד מצוות "אינם צריכות כוונה") אפילו הכי מועיל התנאי לכל השנה. ודוחק לומר דרק הכא כיון שבלא"ה יש פלוגתא אם יש חשש גם למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, לכן הסתמך מרן על תנאי כזה, הא לאו הכי לא מהני, דהרי מלשונו "ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה" משמע דס"ל דמהני בפשטות, ואין בזה איזה פקפוק. [ואגב אעיר מה שכתב מרן אח"כ: ועיין בשו"ת ישועות משה ח"ג (סי' מט), ט"ס הוא, וצ"ל "ישועת" משה].
ובאמת שמעיקרא כשקראתי את החילוק הזה בברכה נאמנה (ואח"כ בגליון אור השבת) לא היה נראה לי כן, אלא שלא מצאתי סייעתא להדיא לדברי, אך השתא שראיתי סייעתא לדברי מדברי מרן בס"ד, העלתיה על הכתב. [כי באמת זה חילוק דחוק ולא מסתבר, דסו"ס כשם שמועיל לגלות דעת מראש לכל השנה ש"איני מתכוין למה שבסתמא מתכוונים", מסתבר שיועיל גם לגלות דעת ש"כל פעם שמברך על פרי ודאי מתכוין רק למינים הללו ולא יותר", דמאן פליג לן, דהרי על אף דהכא זה לא תלוי בכוונה מ"מ סו"ס מועיל לי גילוי דעת, ולמה שלא יועיל הגילוי דעת מתחילת השנה].
דהנה ידידי הרה"ג יאיר נאמן שליט"א בספר ברכה נאמנה (בהוספות ומילואים, עמ' תתקסה) כתב בשם הרב @ראבן יוסף מיארה נר"ו, לחלק בזה בין סוגי התנאים, שדוקא כשהמעשה פוטר מחמת שאנו אומדים בדעתו דבסתמא כוונתו גם לזה, לזה מועיל תנאי לגלות הכוונה כאן שאינו רוצה שיפטור [כגון בתנאי של טלטול הנר אחר שכבה או בתנאי שאין כוונתו לקבל שבת בהדלקה, שבסתמא כן כוונתו למוקצה ולקבל שבת (לדעות מסויימות), ולזה התנאי שעושה אפילו פעם בשנה מועיל], אבל בדבר שאין הכוונה עיקר אלא זה פוטר ממילא כמו בברכה על תפוח שפוטר את כל פירות העץ וגם את הבננה (על הצד שהיא העץ), שאדרבה לא מחית איניש נפשיה לספיקא, ויתכן גם שאפילו לא ידע שהבננה היא ספק עץ, ובכ"ז זה נפטר משום דסו"ס בירך על מין זה, וכל פירות מסוג זה נפטרים ממילא (בלי קשר לכוונתו), לכן גם לא יועיל תנאי מראש לכל השנה (לכוין שלא לפטור בפרי הודאי את הפרי הספק), אא"כ עושה עקירה בידים בשעה שמברך. ע"ש.
וכיו"ב כתב @הרב שמעון ללוש בעלונו הנפלא "אור השבת" (פרשת יתרו - גליון 13), וזת"ד: אם הסיבה שנפטר היא לא בגלל שבסתמא זה דעתו, כמו בברכות שהוא בירך על הודאי ופטר את הספק, שזה לא בגלל שמסתמא דעתו לפטור את הספק, אדרבה, בדיוק הפוך, כל הפוסקים מודים שהוא בודאי לא מתכוין לפטור את הספק, אלא זה נפטר ממילא באופר טבעי, ממילא מה יעזור לי הגילוי דעת וכו', אא"כ בשעת הברכה עצמה מכוין שאז הוא לא אומר ש"אני לא מתכוין" למה שבסתמא מתכוונים (שזה לא מועיל וכנ"ל), אלא הוא אומר "עכשיו אני מתכוין רק למינים הללו ולא יותר" וכו'. ע"ש.
אך לענ"ד יש להוכיח מהחזו"ע (יו"ט, עמ' רל-רלב) לא כן, דאחר שהביא שם מחלוקת הפוסקים האם יש בעיה בזה שהקהל שומעים את הספירה מהש"ץ קודם שספרו הם בעצמם, דלכאורה למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה יצאו הקהל יד"ח מהספירה ששמעו מהש"ץ, כתב, וז"ל: ומכל מקום טוב הדבר שבלילה הראשון של הספירה (או מתי שיזכור), בכל שנה ושנה, יתנה בפירוש ויאמר: "הריני מכוין בכל לילה מן הלילות של ספירת העומר שאיני רוצה לצאת ידי חובה בברכת ובספירת השליח צבור, כי אם דוקא בברכתי וספירתי בעצמי". ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה. עכ"ל. הרי לן להדיא שאף אם לא צריך כוונה כלל אלא נפטר ממילא (שהרי קאי הכא למיחש למ"ד מצוות "אינם צריכות כוונה") אפילו הכי מועיל התנאי לכל השנה. ודוחק לומר דרק הכא כיון שבלא"ה יש פלוגתא אם יש חשש גם למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, לכן הסתמך מרן על תנאי כזה, הא לאו הכי לא מהני, דהרי מלשונו "ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה" משמע דס"ל דמהני בפשטות, ואין בזה איזה פקפוק. [ואגב אעיר מה שכתב מרן אח"כ: ועיין בשו"ת ישועות משה ח"ג (סי' מט), ט"ס הוא, וצ"ל "ישועת" משה].
ובאמת שמעיקרא כשקראתי את החילוק הזה בברכה נאמנה (ואח"כ בגליון אור השבת) לא היה נראה לי כן, אלא שלא מצאתי סייעתא להדיא לדברי, אך השתא שראיתי סייעתא לדברי מדברי מרן בס"ד, העלתיה על הכתב. [כי באמת זה חילוק דחוק ולא מסתבר, דסו"ס כשם שמועיל לגלות דעת מראש לכל השנה ש"איני מתכוין למה שבסתמא מתכוונים", מסתבר שיועיל גם לגלות דעת ש"כל פעם שמברך על פרי ודאי מתכוין רק למינים הללו ולא יותר", דמאן פליג לן, דהרי על אף דהכא זה לא תלוי בכוונה מ"מ סו"ס מועיל לי גילוי דעת, ולמה שלא יועיל הגילוי דעת מתחילת השנה].
