• ל"מרכז למורשת מרן" דרוש מפעיל לתכנית על מרן בתלמודי תורה, וכן מפעילה בבתי ספר לבנות. דרישות התפקיד: א. גישה לילדים חובה. ב. כושר רטורי. ג. פנוי/ה בשעות הבוקר לפחות בחלק מימות השבוע. יצירת קשר במייל: office@moreshet-maran.com

האם מועיל גילוי דעת לכל השנה בברכת הודאי שלא לפטור את הספק

אהרן כהן

Active member
פעילות

3%

אֲרִיכוּת יָמִים

29%

בעניין אם מועיל תנאי לכל השנה, ראיתי דבר חידוש שלענ"ד בחזו"ע מבואר לא כן, וכדלהלן.
דהנה ידידי הרה"ג יאיר נאמן שליט"א בספר ברכה נאמנה (בהוספות ומילואים, עמ' תתקסה) כתב בשם הרב @ראבן יוסף מיארה נר"ו, לחלק בזה בין סוגי התנאים, שדוקא כשהמעשה פוטר מחמת שאנו אומדים בדעתו דבסתמא כוונתו גם לזה, לזה מועיל תנאי לגלות הכוונה כאן שאינו רוצה שיפטור [כגון בתנאי של טלטול הנר אחר שכבה או בתנאי שאין כוונתו לקבל שבת בהדלקה, שבסתמא כן כוונתו למוקצה ולקבל שבת (לדעות מסויימות), ולזה התנאי שעושה אפילו פעם בשנה מועיל], אבל בדבר שאין הכוונה עיקר אלא זה פוטר ממילא כמו בברכה על תפוח שפוטר את כל פירות העץ וגם את הבננה (על הצד שהיא העץ), שאדרבה לא מחית איניש נפשיה לספיקא, ויתכן גם שאפילו לא ידע שהבננה היא ספק עץ, ובכ"ז זה נפטר משום דסו"ס בירך על מין זה, וכל פירות מסוג זה נפטרים ממילא (בלי קשר לכוונתו), לכן גם לא יועיל תנאי מראש לכל השנה (לכוין שלא לפטור בפרי הודאי את הפרי הספק), אא"כ עושה עקירה בידים בשעה שמברך. ע"ש.

וכיו"ב כתב @הרב שמעון ללוש בעלונו הנפלא "אור השבת" (פרשת יתרו - גליון 13), וזת"ד: אם הסיבה שנפטר היא לא בגלל שבסתמא זה דעתו, כמו בברכות שהוא בירך על הודאי ופטר את הספק, שזה לא בגלל שמסתמא דעתו לפטור את הספק, אדרבה, בדיוק הפוך, כל הפוסקים מודים שהוא בודאי לא מתכוין לפטור את הספק, אלא זה נפטר ממילא באופר טבעי, ממילא מה יעזור לי הגילוי דעת וכו', אא"כ בשעת הברכה עצמה מכוין שאז הוא לא אומר ש"אני לא מתכוין" למה שבסתמא מתכוונים (שזה לא מועיל וכנ"ל), אלא הוא אומר "עכשיו אני מתכוין רק למינים הללו ולא יותר" וכו'. ע"ש.

אך לענ"ד יש להוכיח מהחזו"ע (יו"ט, עמ' רל-רלב) לא כן, דאחר שהביא שם מחלוקת הפוסקים האם יש בעיה בזה שהקהל שומעים את הספירה מהש"ץ קודם שספרו הם בעצמם, דלכאורה למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה יצאו הקהל יד"ח מהספירה ששמעו מהש"ץ, כתב, וז"ל: ומכל מקום טוב הדבר שבלילה הראשון של הספירה (או מתי שיזכור), בכל שנה ושנה, יתנה בפירוש ויאמר: "הריני מכוין בכל לילה מן הלילות של ספירת העומר שאיני רוצה לצאת ידי חובה בברכת ובספירת השליח צבור, כי אם דוקא בברכתי וספירתי בעצמי". ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה. עכ"ל. הרי לן להדיא שאף אם לא צריך כוונה כלל אלא נפטר ממילא (שהרי קאי הכא למיחש למ"ד מצוות "אינם צריכות כוונה") אפילו הכי מועיל התנאי לכל השנה. ודוחק לומר דרק הכא כיון שבלא"ה יש פלוגתא אם יש חשש גם למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, לכן הסתמך מרן על תנאי כזה, הא לאו הכי לא מהני, דהרי מלשונו "ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה" משמע דס"ל דמהני בפשטות, ואין בזה איזה פקפוק. [ואגב אעיר מה שכתב מרן אח"כ: ועיין בשו"ת ישועות משה ח"ג (סי' מט), ט"ס הוא, וצ"ל "ישועת" משה].

ובאמת שמעיקרא כשקראתי את החילוק הזה בברכה נאמנה (ואח"כ בגליון אור השבת) לא היה נראה לי כן, אלא שלא מצאתי סייעתא להדיא לדברי, אך השתא שראיתי סייעתא לדברי מדברי מרן בס"ד, העלתיה על הכתב. [כי באמת זה חילוק דחוק ולא מסתבר, דסו"ס כשם שמועיל לגלות דעת מראש לכל השנה ש"איני מתכוין למה שבסתמא מתכוונים", מסתבר שיועיל גם לגלות דעת ש"כל פעם שמברך על פרי ודאי מתכוין רק למינים הללו ולא יותר", דמאן פליג לן, דהרי על אף דהכא זה לא תלוי בכוונה מ"מ סו"ס מועיל לי גילוי דעת, ולמה שלא יועיל הגילוי דעת מתחילת השנה].
 

דעת תורה

Active member
פעילות

8%

אֲרִיכוּת יָמִים

5%

גם בדברי החסד לאלפים בסי' מ"ז מבואר לא כמו החילוק הנ"ל, דז"ל
דעת הפוסקים שאם הוא ניעור כל הלילה לא יברך הברכות עד הבוקר (שם ס"ק יב). וכן הניעור בלילה ודעתו לחזור ולישן שינת קבע, לא יברך כי אם ברכות התורה, והאחרות יניח לכשיקום בסוף שינתו (עי' שערי תשובה שם ס"ק יב). אמנם המקובלים כתבו דיברך כל הברכות תיכף בקומו, אפילו דעתו לחזור ולישון. ולא זו בלבד, אלא אפילו מי שלא ישן כלל בהגיע חצות צריך לאומרם, חוץ מברכת התורה שאם לא ישן אין צריך לאומרה עד עלות השחר, ואם אינו עושה כן גורם פגם גדול ומזיק לנפשו מאוד. ולעניות דעתי נראה קצת תקנתא לצאת ידי כל הדעות, שיכוין בכל יום כשמברך ברכות השחר שאין רוצה לפטור אלא עד חצות לילה, ואז יוכל לברך בחצות כל הברכות ואף ברכת התורה אפילו אם לא ישן, על דרך שמברך בבוקר כשלא ישן. ואפשר דבגילוי דעתא שיגלה דעתו ובירר שיחותיו פעם אחת שכך רוצה לנהוג [סגי], ואין צריך לכוין בכל יום.
והרי לדעות שלא צריך לברך בחצות או בעלות השחר - זה נפטר ממילא שהרי זה המשך היום לדעתם, כל עוד לא היה הפסק של שינה, ואעפ"כ כתב דסגי פעם אחת בשנה.
וכן בספר שלחן מלכים על הקיצוש"ע [נדפס תרצ"א] כתב
1652689015627.png
וגם שם לסוברים שבית הכסא לא הוי הפסק - נפטר ממילא, ואעפ"כ סגי פעם אחת בשנה.
 

אילון כהן

Member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

38%

בעניין אם מועיל תנאי לכל השנה, ראיתי דבר חידוש שלענ"ד בחזו"ע מבואר לא כן, וכדלהלן.
דהנה ידידי הרה"ג יאיר נאמן שליט"א בספר ברכה נאמנה (בהוספות ומילואים, עמ' תתקסה) כתב בשם הרב @ראבן יוסף מיארה נר"ו, לחלק בזה בין סוגי התנאים, שדוקא כשהמעשה פוטר מחמת שאנו אומדים בדעתו דבסתמא כוונתו גם לזה, לזה מועיל תנאי לגלות הכוונה כאן שאינו רוצה שיפטור [כגון בתנאי של טלטול הנר אחר שכבה או בתנאי שאין כוונתו לקבל שבת בהדלקה, שבסתמא כן כוונתו למוקצה ולקבל שבת (לדעות מסויימות), ולזה התנאי שעושה אפילו פעם בשנה מועיל], אבל בדבר שאין הכוונה עיקר אלא זה פוטר ממילא כמו בברכה על תפוח שפוטר את כל פירות העץ וגם את הבננה (על הצד שהיא העץ), שאדרבה לא מחית איניש נפשיה לספיקא, ויתכן גם שאפילו לא ידע שהבננה היא ספק עץ, ובכ"ז זה נפטר משום דסו"ס בירך על מין זה, וכל פירות מסוג זה נפטרים ממילא (בלי קשר לכוונתו), לכן גם לא יועיל תנאי מראש לכל השנה (לכוין שלא לפטור בפרי הודאי את הפרי הספק), אא"כ עושה עקירה בידים בשעה שמברך. ע"ש.

וכיו"ב כתב @הרב שמעון ללוש בעלונו הנפלא "אור השבת" (פרשת יתרו - גליון 13), וזת"ד: אם הסיבה שנפטר היא לא בגלל שבסתמא זה דעתו, כמו בברכות שהוא בירך על הודאי ופטר את הספק, שזה לא בגלל שמסתמא דעתו לפטור את הספק, אדרבה, בדיוק הפוך, כל הפוסקים מודים שהוא בודאי לא מתכוין לפטור את הספק, אלא זה נפטר ממילא באופר טבעי, ממילא מה יעזור לי הגילוי דעת וכו', אא"כ בשעת הברכה עצמה מכוין שאז הוא לא אומר ש"אני לא מתכוין" למה שבסתמא מתכוונים (שזה לא מועיל וכנ"ל), אלא הוא אומר "עכשיו אני מתכוין רק למינים הללו ולא יותר" וכו'. ע"ש.

אך לענ"ד יש להוכיח מהחזו"ע (יו"ט, עמ' רל-רלב) לא כן, דאחר שהביא שם מחלוקת הפוסקים האם יש בעיה בזה שהקהל שומעים את הספירה מהש"ץ קודם שספרו הם בעצמם, דלכאורה למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה יצאו הקהל יד"ח מהספירה ששמעו מהש"ץ, כתב, וז"ל: ומכל מקום טוב הדבר שבלילה הראשון של הספירה (או מתי שיזכור), בכל שנה ושנה, יתנה בפירוש ויאמר: "הריני מכוין בכל לילה מן הלילות של ספירת העומר שאיני רוצה לצאת ידי חובה בברכת ובספירת השליח צבור, כי אם דוקא בברכתי וספירתי בעצמי". ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה. עכ"ל. הרי לן להדיא שאף אם לא צריך כוונה כלל אלא נפטר ממילא (שהרי קאי הכא למיחש למ"ד מצוות "אינם צריכות כוונה") אפילו הכי מועיל התנאי לכל השנה. ודוחק לומר דרק הכא כיון שבלא"ה יש פלוגתא אם יש חשש גם למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, לכן הסתמך מרן על תנאי כזה, הא לאו הכי לא מהני, דהרי מלשונו "ודי בגילוי דעת זה לכל הלילות של הספירה" משמע דס"ל דמהני בפשטות, ואין בזה איזה פקפוק. [ואגב אעיר מה שכתב מרן אח"כ: ועיין בשו"ת ישועות משה ח"ג (סי' מט), ט"ס הוא, וצ"ל "ישועת" משה].

ובאמת שמעיקרא כשקראתי את החילוק הזה בברכה נאמנה (ואח"כ בגליון אור השבת) לא היה נראה לי כן, אלא שלא מצאתי סייעתא להדיא לדברי, אך השתא שראיתי סייעתא לדברי מדברי מרן בס"ד, העלתיה על הכתב. [כי באמת זה חילוק דחוק ולא מסתבר, דסו"ס כשם שמועיל לגלות דעת מראש לכל השנה ש"איני מתכוין למה שבסתמא מתכוונים", מסתבר שיועיל גם לגלות דעת ש"כל פעם שמברך על פרי ודאי מתכוין רק למינים הללו ולא יותר", דמאן פליג לן, דהרי על אף דהכא זה לא תלוי בכוונה מ"מ סו"ס מועיל לי גילוי דעת, ולמה שלא יועיל הגילוי דעת מתחילת השנה].
אני שאלתי את השאלה הזאת את מרן הרב יצחק יוסף שליט"א בערב ראש השנה האחרון ואמר לי שגם בזה מועיל תנאי פעם אחת בשנה
 

הרב שמעון ללוש

Administrator
חבר צוות
פעילות

4%

אֲרִיכוּת יָמִים

97%

ב"ה
חזק וברוך על המו"מ בבירור הלכה זו,

[כי באמת זה חילוק דחוק ולא מסתבר, דסו"ס כשם שמועיל לגלות דעת מראש לכל השנה ש"איני מתכוין למה שבסתמא מתכוונים", מסתבר שיועיל גם לגלות דעת ש"כל פעם שמברך על פרי ודאי מתכוין רק למינים הללו ולא יותר", דמאן פליג לן, דהרי על אף דהכא זה לא תלוי בכוונה מ"מ סו"ס מועיל לי גילוי דעת, ולמה שלא יועיל הגילוי דעת מתחילת השנה]

אולם לא ידעתי כיצד יפרנס כבודו את יסוד החידוש של ה"תנאי" לכל השנה, שהוא בעצם חידושו של מהר"א אבן טאווה, בדין מוקצה בנר לאחר שכבה, (אשר ממנו למד מרן זצ"ל לקבלת שבת בהדלקה, ולמה שהזכיר כבודו מחזו"ע יו"ט בדין שמיעת ספיה"ע מהש"צ).

שהרי הסברא ל"תנאי אחד לכל השנה" מעיקרא תמוהה היא ביותר, דבשעת המעשה או הנדר סו"ס לא עשה תנאי, אז מה עוזר שעשה כמה חודשים קודם לכן, הרי כרגע נדר או עשה מעשה ללא כל תנאי?!

אבל לפי שביארנו בתכנית (ונדפס בעלון המצורף אות ח) את מקורו של מהר"א אבן טאווה, שציין בעצמו מהגמ' נדרים כג, הנה כי כן שם מבואר להדיא ומוכרח מצד הסברא שאינו אלא "לנטרל כוונה טבעית הקיימת בדרך כלל" במעשה או באמירה, שלכן באפשרותו לגלות שאצלו מעשה או אמירה אלו אינם מצביעים על הכוונה הקיימת בדך כלל במעשה או אמירה כאלו.
א"כ מעתה נמצינו למדים בהכרח, שבמעשה או אמירה שפועלים לא מכח "כוונה טבעית הקיימת בהם בדרך כלל", אלא מכח עצמם, שכך היא תקנת חכמים שמעשה זה פוטר בעצמו אפילו בלא שמתכוין לכך כלל וכלל, כגון שברכת העץ פוטרת כל מיני עץ שבכוונתו לאכול כעת אפילו לא כיוון לפטרם כלל, א"כ מה יעזור שמגלה דעתו מראש לכל השנה "שאצלו אין את הביטוי של הכוונה הקיימת בדרך כלל", הרי בלאו הכי גם בלא ה"גילוי" דעת, דעתו גלויה ועומדת, ואנחנו אלו שיודעים ואומרים לו שאין אצלו ולא אצל אחרים את הכוונה הזו, ואעפ"כ מעשה זה פוטר מצד עצמו את שאר מינים אפילו שאין לו כל כוונה אליהם.

ומעתה גם הראיה מחזו"ע יו"ט לכשיתבונן כבודו אין ממנה דחיה, וכבר עמדנו על זה בשעתו כשליבננו דין זה בס"ד, שהרי בדין שומע כעונה, גם למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, כל האפשרות שיוכל לצאת י"ח בשמיעת הש"צ, הוא דוקא באופן ש"מתכוין לשמוע", שהרי מבואר בב"י (ר"ס קצג ד"ה ומ"ש רבנו בד"א כשיהיו שניהם), דאפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה לצאת, "לשמוע" צריכות כוונה, ע"כ. ולכן שפיר אמרינן, דמכיון ש"מתכוין לשמוע" את הש"צ ע"מ לענות אמן, וכן ע"מ לדעת כמה היום כדי לספור אחריו, ממילא יוצא י"ח למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, כי סו"ס התכוין לשמוע, ולזה צריך כוונה נגדית, שיכוין להדיא שמגלה דעתו דמה שמכוין לשמוע אין בזה גילוי דעת לצאת מדין שומע כעונה. ולכן בפעם אחת שמגלה דעתו לכל השנה שאין בכוונת שמיעתו ביטוי שמכוין לצאת מדין שומע כעונה, סגי. ודו"ק.

וכן מה שהביאו כאן מהחסד לאלפים לענין ברכות התורה, שדעת הפוסקים שלא לברך עד הבוקר וכו', מקור הדברים במג"א סי' מז ס"ק יב, ושם מבואר להדיא טעם הדבר "שלא היה דעתו לפטור רק ליום אחד כתקנת חז"ל", ע"ש. והביאוהו הבאה"ט וכל האחרונים. וע"ז כתב הרב חסד לאלפים שאם יכוין להדיא "שלא לפטור אלא עד חצות" שפיר דמי "בגילוי דעתו שיגלה דעתו ובירר שיחותיו" פעם אחת, ע"כ. והוא כדברינו ממש.

[עי' באחרונים שדנו בדברי המג"א ר"ס תצד, שהנעור כל הלילה מברך ביום, לפי שמתחילה לא היה דעתו לפטור רק ליום ולילה אחד, ממה שתמה בעצמו בסי' תרל"ט ס"ק יז (ע"ד הב"ח סי' תרמג לענין סוכה) שכתב "ודבריו תמוהין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות, וכי יחזור ויברך בחצות, הא ודאי ליתא", ע"כ. וביארו דציצית מעשה אחד הנמשך הוא, א"נ עסק אחד מתמשך שלא פסק ממנו, משא"כ לימוד תורה דאמנם כל עוד שעוסק בה ברצף אי אפשר לכוין שלא לפטור ההמשך, אבל כשפוסק וחוזר ולומד, הוי מעשה חדש, ומה שפטור ממנו, הוא מחמת שאנו אומרים שכן היה דעתו מעיקרא על כל המעשים שיתחיל מחדש, ולכן בזה דוקא כשמכוין מעיקרא שאין דעתו לפטור את המעשה החדש שלמחרת היום שפיר דמי, עי' שו"ת בית שערים חאו"ח סי' לב, שו"ת קרן לדוד חאו"ח סי' נט, ושו"ת השיב משה סי' ב, ע"ש.]

ומה שהביאו ששאלו ממרן שליט"א בער"ה האחרון, הנה הכללים שבלוח ברכות של הרב מיארה, היו לעיני מרן שליט"א בליל שב"ק קודם צאת הלוח ברכות לאור, ועבר עליהם במתינות, ובפרט על כלל זה ועוד כמה שציין לו אליהם, וראה כלל זה ונימוקו והסכים עליו. כך שאם נשקול תשובת מרן שליט"א לשאלת תם בער"ה לפו"ר בלי כל החשבון המורכב, כנגד מה שקרא מרן שליט"א את הדברים בטעמם ונימוקם והסכים עליהם, לענ"ד נראה שיותר יש לתפוס כהצד השני.
ועכ"פ כפי שהצגנו כאן כעת מצד הלימוד של הדברים, נראה שהחילוק מוכרח בסברא, ואדרבא אשמח אם יבארו אחרת בסברא.
 

קבצים מצורפים

  • 13 עלון אור השבת - יתרו - טו-בשבט תשפב - להדפסה צבעוני.pdf
    1.4 MB · צפיות: 5

דעת תורה

Active member
פעילות

8%

אֲרִיכוּת יָמִים

5%

וכן מה שהביאו כאן מהחסד לאלפים לענין ברכות התורה, שדעת הפוסקים שלא לברך עד הבוקר וכו', מקור הדברים במג"א סי' מז ס"ק יב, ושם מבואר להדיא טעם הדבר "שלא היה דעתו לפטור רק ליום אחד כתקנת חז"ל", ע"ש. והביאוהו הבאה"ט וכל האחרונים. וע"ז כתב הרב חסד לאלפים שאם יכוין להדיא "שלא לפטור אלא עד חצות" שפיר דמי "בגילוי דעתו שיגלה דעתו ובירר שיחותיו" פעם אחת, ע"כ. והוא כדברינו ממש.
המג"א דיבר על ברכה 'בתחלת היום החדש', שזה בבוקר. אולם החס"ל מיירי על דברי המקובלים שהצריכו לברך מחצות הלילה, ובזה לדעת הפשט לא צריך 'לכוין' לפטור, אלא זה נפטר ממילא, כמו שבשעה 10 בבוקר לא צריך לכוין להדיא אלא ברכת התורה מועיל 'מסתמא' לכל היום, כמו ברכת בורא פרי העץ על כמה סוגי פירות, וגם על זה כתב דמהני כונה נגדית פעם אחת בשנה, להיפך מדבריכם.
כמו כן מדברי השולחן מלכים שהבאתי מפורש כן, ונראה שכבודו מודה בזה, מדלא השיב.
עכ"פ כפי שהצגנו כאן כעת מצד הלימוד של הדברים, נראה שהחילוק מוכרח בסברא, ואדרבא אשמח אם יבארו אחרת בסברא.
יש חילוק בין הגמ' ומהר"א אבן טאוה, אולם הוא לא בהכרח 'מחלק', כלומר הסברא לחלק בזה אינה מוכרחת [וכפי שאכן מוכח מדברי האחרונים שהבאתי].
כמו שמועיל לכוין בשעת הברכה עצמה שאני לא רוצה לפטור את שאר המינים אף שבד"כ הם נפטרים ממילא, מועיל לכוין בתחלה שנה שכל פעם שאברך איני רוצה לפטור את שאר המינים.
כלומר את הגמ' שם אפשר להבין לא כפי שכבודו הבין, אלא הביאור הוא שלא צריך תנאי בשעת המעשה עצמו אלא מספיק תנאי או גילוי דעת מראש, 'וכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה', ולכן לא משנה איזה תנאי התנה, כל תנאי שמועיל בשעת מעשה [כגון שלא רוצה לפטור את שאר המינים] מועיל גם שנה לפני המעשה.
כך מוכח מהאחרונים הנ"ל, ואין לנו סיבה לחלוק עליהם מסברא.

ונראה לי להביא עוד ראיה לזה מהקונטרס 'עלה לתרופה' שנדפס בהסכמת הדברי חיים מצאנז שכתב
1652851902976.png
ומדבריו נראה שחושש למ"ד מצוות אצ"כ, שהרי למ"ד מצוות צריכות כונה לא צריך לכוין להדיא שאינו רוצה לצאת, אלא ממילא אינו יוצא כל עוד אינו מכוין לצאת.
ולמ"ד מצוות א"צ כונה - כשעושה מעשה או אמירה 'יוצא יד"ח ממילא', כמו ברכת בפה"ע, ואעפ"כ כתב דמהני כונה לכל החיים.
 
נערך לאחרונה:

הרב שמעון ללוש

Administrator
חבר צוות
פעילות

4%

אֲרִיכוּת יָמִים

97%

ב"ה
נשכח ממני להשיב על הראיה מהשלחן מלכים, אבל הוא דבר הלמד מעניינו ממה שהשבתי על השאר,
שבהנחה מחדש אחר חזרתו מבית הכסא בודאי יש כאן מעשה חדש, אין זה אותו מעשה שעליו בירך, ואיך יפטר "ממילא",
אולם לאור דברי הפוסקים שציינתי אליהם (שעמדו לבאר דברי המג"א בדין ברכות התורה, ודבריהם מוסכמים לדינא) מתבאר יפה,
שהוא מטעם דמעיקרא משערינן שדעתו לפטור כל הנחה שתהיה עד שיסירם על דעת לסיים המצוה שבזה הוי סילוק.
והוא מוכרח מדברי הפוסקים הנ"ל עי' עליהם ודו"ק. ועכ"פ אזדה לה הראיה.

ומדברי העלים לתרופה גם אין ראיה דאיכא שבפשטות עיקר חששו דווקא אליבא דהלכתא דקי"ל מצוות צריכות כוונה, והחשש שלו מבואר דאעפ"כ שאינו יודע איזה מהם יותר רצוי לפני הקב"ה, ועלה קאמר שרק אם רצוי יותר הק"ש השניה, רק אז הראשונה תהיה כקורא בתורה. תדע, שאם לא זהו חששו, היה לו לגלות דעתו שלעולם הק"ש הראשון אינו ע"מ לצאת י"ח אלא כקורא בתורה ותו לא מידי, ומהו שכתב "אם רצוי יותר", ודו"ק.

ובדברי החס"ל א"א לומר שהלימוד אחר חצות נפטר "ממילא", דא"כ לא מהני כוונה שלא לפטור, כמבואר בכל הפוסקים שציינתי בביאור דברי המג"א, שדוקא בדבר שאינו נפטר ממילא אלא תלי בדעתו מהניא כוונה שלא לפטור. וגם לפי מה שביארו שיחתם שם ע"פ התוס' והב"י דשאני מצות לימוד תורה שלומד עכשיו ומפסיק, אבל לא מסיח דעת שהרי מחוייב הוא, ולכן מצד אחד נחשב מעשה חדש, ואינו נפטר ממילא, ומצד שני אין הסיח הדעת ולכן מהני מה שמכוין מעיקרא על כל המעשים החדשים, עד שיהיה הפסק גמור דהיינו שינת לילה, שאז לא מהני שמכוין על המעשה שאחריו, שהרי היה הסיח הדעת. וממילא מה שפוטר את הלימוד אחר חצות הוא בדיוק כמו הלימוד שלאחר עלות השחר, שאינו נפטר ממילא אלא צריך כוונה, ולכן בדעתו בשעת הברכה תליא מלתא, כמבואר במג"א סי' מז וסי' תצד.

גם בלימוד של 10 בבבוקר שאלו הראשונים והב"י כיצד פוטר הרי היה הפסקה מברכות התורה עד אז (אא"כ למד ברצף), ותירצו מפני שלא היה הסיח הדעת לכן מועיל לפטור את כל הפעמים שיחזור ללמוד, כל שלא הסיח דעת ביניהם, וע"ז ביאר המג"א שהוא מכיון שדעתו לפטור כל מה שילמד עד עלות השחר שלמחרת, לפי שכך תיקנו חכמים לברך כל יום, לכן מסתמא דעתו של האדם לפטור כפי רצון תקנת חכמים, עי' עליו. זאת אומרת, אם לא תקנת חכמים, לא היה כל הבדל בן הלימוד ב10 בבוקר ללימוד אחר עלות השחר של מחרת.

כמו שמועיל לכוין בשעת הברכה עצמה שאני לא רוצה לפטור את שאר המינים אף שבד"כ הם נפטרים ממילא, מועיל לכוין בתחלה שנה שכל פעם שאברך איני רוצה לפטור את שאר המינים.
זה הענין, שהתנאי בשעת הברכה אינו אומר "שאני לא רוצה לפטור את שאר המינים", שהרי גם בלא התנאי אנו כבר יודעים שהוא לא רוצה לפטור, ובכל זאת הדין האו שפוטר, אלא התנאי בשעת הברכה אומר "שאני מצמצם את התפשטות הברכה רק על מאכלים אלו".
זאת אומרת אין כאן "גילוי דעת", שהרי בלאו הכי דעתו גלויה מראש כאותו גילוי דעת, שהרי כלל גדול בידינו "לא מחית אינש נפשיה לספיקא", ובזה אין מחלוקת, כמו שהוכחנו בתכנית מהיביע אומר והפוסקים שהביא שם, ונדפס בעלון. אלא יש כאן הגבלה שמתחדשת בשעת הברכה, ע"י שבשעה שמברך ממקד את הברכה דוקא על מינים מסויימים, ובזה מונע מחלות הברכה להתפשט כטבעה.
זוהי הבנתי בנידון, ולולי זה אין לי הבנה כיצד זה יכול להועיל אפילו בשעת הברכה.
כלומר את הגמ' שם אפשר להבין לא כפי שכבודו הבין, אלא הביאור הוא שלא צריך תנאי בשעת המעשה עצמו אלא מספיק תנאי או גילוי דעת מראש, 'וכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה'
זה בדיוק מה שביארנו בדברי הגמרא,
אלא שכאמור דוקא בגלל שזהו הביאור, לכן בנ"ד זה לא שייך,
דבנ"ד גם בלא התנאי והגילוי דעת שעשה בראשונה, הרי על דעת כך כל אדם עושה, שהרי כך אנו משערים בדעתו של כל אדם דלא מחית נפשיה לספיקא, ואעפ"כ הוא פוטר, א"כ מה הועיל שגילה דעתו שהרי הוא ככל אדם, ועל דעת הראשונה הוא עושה שאינו מכוין לפטור, הרי גם בלא הגילוי דעת אנו אומרים שאינו מכוין לפטור.
 
חלק עליון