• ניתן לשלוח יישובים בתורת מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה, שיודפסו בע"ה בקובץ בית יוסף מהדורת תשפ"ה למייל: office@moreshet-maran.com בקובץ וורד, עד לחג השבועות תשפ"ד, אין התחייבות לפרסום, והרשות נתונה לערוך את הדברים לפני הפרסום.

המשך דין קבוע כמחצה על מחצה

  • דין קבוע על מחצה ע"מ, הוא נאמר בין לחומרא כנ"ל, ובין לקולא והיינו כגון שיש לנו ט' חנויות מוכרות בשר נבלה ואחת מוכרת בשר שחוטה, שהדין שזה אסור מדין ספק כמחצה על מחצה, ולא מדין רוב
כ"כ הש"ך (ס"ק טו) שדין קבוע על מחצה ע"מ, הוא נאמר בין לחומרא כנ"ל, ובין לקולא והיינו כגון שיש לנו ט' חנויות מוכרות בשר נבלה ואחת מוכרת בשר שחוטה, שהדין שזה אסור מדין ספק כמחצה על מחצה, ולא מדין רוב, ע"ש. והוסיף הרב כה"ח (או' לו) שכ"כ ג"כ הכנה"ג, פר"ח, מנח"י, פ"ת, לחם הפנים, בית לחם יהודה, חוות דעת, שפתי דעת, חכמת אדם.

אולם כתב הרב כה"ח בשם שפתי דעת ומנח"י, שמ"מ יש נפק"מ אם לקח אחד מהם או נפל אחד מהם, ונתערב באחרים דאסור, ואינו ניתר מטעם ספק ספקא, כיוון שמדינא אסור (שיש רוב לאיסור), משא"כ ברוב חנויות של היתר ולקח באחת מהם ונתערבו שמותר מטעם ספק ספיקא (וכמבואר בסעי' ד) שהרי מדינא שרי לולי דין קבוע, ואין לך בו אלא חידושו משא"כ בנתערב.

עוד הוסיף הרב כה"ח בשם השפתי דעת, שיש בזה עוד נפק"מ, שט' חנויות של איסור ואחת היתר, היכא שלקח מהקבוע אסור מספק, אבל היכא שפירש אסור מדינא, משא"כ בט' חנויות של היתר ואחת איסור, הוי נהפוך הוא, שהיכא שפרש ולקח מדינא שרי.

מדוע אמרינן חד בתרי בטיל והרי החתיכות קבועות

והנה בתוס' (חולין צה. ד"ה ספקו אסור) והרא"ש (פג"ה סי' כ) הקשו על הא דקיי"ל שבדבר היבש חד בתרי בטיל, והרי כל החתיכות קבועות במקומם ונימא כל קבוע כמחצה על מחצה והם לא יתבטלו, ויישבו דהיינו דווקא שהאיסור מעורב ואינו ניכר, אבל כשהאיסור ניכר במקומו לא שייך ביה ביטול, ע"כ. כלומר שאפילו שהחתיכות מונחות וקבועות במקומם, מ"מ הרי הם אינם ניכרים שהם מעורבבים ולכן שייך ביה ביטול. ומבואר שהגדר בקבוע הוא שהאיסור ניכר, וכמו שיש חנות ניכרת וידועה שהיא אסורה, אלא שעתה אנחנו לא יודעים מהו ההיתר ומהו האיסור.

עוד כתבו התוס' והרא"ש שמ"מ כו"ז בדברים שאינם חשובים, אבל בדברים חשובים אפילו שהם אינם ניכרים מ"מ אית להו דין קבוע מדרבנן שהם אינם מתבטלים, שהרי הקשו בגמ' (זבחים עג.) על מה שאמרו שבע"ח אינם בטלים, שנמשוך אותם ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני דהוה ליה קבוע. וביארו התוס' שעיקר הטעם הוא אינו משום דהוי קבוע אלא משום שבע"ח לא בטלים, ע"ש. ובאור דבריהם שהטעם שהם אינם בטלים הוא משום דין החשיבות שיש להם, ומ"מ קראו להם קבוע, משום שיש להם אותו דין, וקראו להם ע"פ ההגדרה הידועה. וזה הנקרא קבוע מדרבנן.



  • כתבו הראשונים שדין קבוע הוא היכא דמספקא לן האם הוא איסור או לא, וכגון בזרק אבן לט' ישראלים וגוי, דמספק"ל למי כוונתו הייתה לזרוק. אך היכא שאנו יודעים למי הייתה כוונתו וכגון שאמר בפה מלא שכוונתו לישראל, בכה"ג לא אהני לן דין קבוע להחשיב את הדבר לספק
כן מבואר בראשונים. שהנה הקשו הראשונים שהרי הסנהדרין הם קבועים בלשכת הגזית וא"כ מדוע אזלינן בתר רובא.

ויישב המהרי"ק (שורש קעא) בשם התוס' (פ"ק דסנהדרין) שהואיל והדיבור היוצא מהם הוא נייד, הו"ל ככולהו ניידי ואין כאן קבוע ומש"ה אזלינן בתר רובא. וכן תירץ המרדכי (פ"ק דחולין סי' תקצג).

וכן מתבאר במג"א (סי' רחצ ס"ק יג) שהקשה עמ"ש מרן שבעיר שרובה גויים אם ראה אור לא מברך עליו בורא מאורי האש, ולכאו' נימא שאפי' יש שם ישראל אחד, אז כל קבוע כמע"מ (ובמחצה ישראל מבואר בשו"ע דשפ"ד לברך). ויישב שכיוון שהאור פירש לא מיקרי קבוע.

עוד יישב המרדכי וכן רבנו שמשון בספר הכריתות (סי' קצט) שלא שייך לומר דין קבוע אלא היכא ספיקא דאפשר לברר את הדבר, וכגון ט' חנויות שלקח ואין יודע מאיזה לקח, וכן תשעה ישראל וגוי אחד בניהם שאינו יודע על מי זרק. אבל אם מתכוון ואומר לאותו ישראל אני מתכוון חייב אע"פ שהגוי עומד ביניהם. וה"נ בסנהדרין כיוון שרואים מי הם המזכים ומי הם המחייבים, בדין הוא שנלך אחריהם.

ולכאו' היה אפשר לתרץ בפשיטות שאע"פ שהדיינים הם קבועים, מ"מ האדם שהם פסקו עליו הוא איננו קבוע, וממילא לדידיה אזלינן בתר רוב. וכמו שאמרנו לגבי חתיכת איסור "ובנמצא הלך אחר הרוב", ואפילו שהחנויות קבועות, מ"מ הנדון הוא החתיכה. ואולי רבותא רצו לאשמועינן שאף אם נתייחס לדיינים מ"מ אין כאן דין קבוע.



  • מבואר בטור (סי' קי) שדין קבוע הוא דווקא שהתחיל הספק במקום הקביעות, אך בנמצא בין החנויות הלך אחר הרוב, ואפילו אם החתיכה ראויה להתכבד מותרת, משום דכל דפריש מרובא פריש, שהרי כאן הוא לא משום ביטול שבזה קיי"ל שדבר חשוב אינו מתבטל, אלא הוא מדין כל דפריש שמעיקרא דינינן ליה כהיתר. ונחלקו הפוסקים היכא שיש ט' חנויות מוכרות שחוטה ואחת מוכרת נבלה, אך החנות של הנבלה מוכרת בשר הרבה יותר מט' החנויות, האם אזלינן בתר רוב חנויות ואמרינן כל דפריש מרובא פריש, או שאזלינן בתר רוב בשר וממילא יש לאסור
וע' בב"י שסיכם מרן את הדין בזה, שהיכא שאין איסור קבוע א"כ החילוק הוא אם האיסור חשוב שאינו בטל, לאם הוא אינו חשוב והוא בטל, ואפי' אם פירש האיסור החשוב אסור ול"א כל דפריש (לד' ר"י והטור, אולם לד' ר"ת ומרן בטל). משא"כ באיסור קבוע הוי איפכא שהחילוק הוא בין פירש ללא פירש, שבאינו פירש שהוא במקום הקביעות אף איסור שאינו חשוב אסור, משא"כ בפירש אף איסור חשוב מותר.

ונחלקו הפוסקים היכא שיש ט' חנויות מוכרות שחוטה ואחת מוכרת נבלה, אך החנות של הנבלה מוכרת בשר הרבה יותר מט' החנויות, האם אזלינן בתר רוב חנויות, או שאזלינן בתר רוב בשר, והנפק"מ האם אמרינן כל דפריש מרובא פריש לפי החנויות ומותר, או לפי הבשר ואסור. וכן לאידך גיסא היכא שיש ט' חנויות מוכרות בשר טרפה ואחת מוכרת בשר שחוטה, אך החנות של השחוטה מוכרת בשר יותר מהט' חנויות של הנבלה, האם אמרי' כל דפריש, שאם אזלינן בתר רוב חנויות יש לאסור, ואם אזלינן בתר רוב בשר יש להתיר. שדעת הרב כנסת יחזקאל שתמיד אזלינן בתר רוב חנויות, וכ"ה דעת הישועות יעקב, וכ"ה דעת החוות דעת.

אולם דעת הרב בינת אדם שאזלינן בתר רוב בשר, אלא שסיים ועדין צריך תלמוד, יעויי"ש. וכ"כ הנודע ביהודה שיש להחמיר ולחוש לרוב בשר. (ומשמע שהיכא שהחומרא הוא ללכת לפי החנויות אז גם בזה מחמירים, וכדעת הזבחי צדק להלן).

והובאו דעות הפוסקים הנ"ל בכה"ח (או' מח) וסיים, ולעניין הלכה כתב הזבחי צדק שאזלינן בתר בשר לחומרא, ובתר חנויות לחומרא, ע"ש. ואמנם כו"ז מדין תורה שבנמצא הלך אחר הרוב, אבל לדידן כבר כתב מרן שבלא"ה אסור בנמצא בין החנויות משום בשר שנתעלם מהעין.

גדר הדין "ובנמצא" הלך אחר הרוב

כתב הרב כה"ח ( או' מט) שהא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב, וכל דפריש מרובא פריש, היינו שנמצא בין החנויות, אבל אם נמצא בתוך החנות אף שפירש מהחתיכות שבחנות, ובאפי נפשיה קאי, מ"מ אכתי בקביעותיה קיימא ואסור. וכ"כ הרב קהל יהודה.

והוסיף הרב כה"ח שה"ה במקולין אם פירשה חתיכה בתוך המקולין ג"כ עדין הוא בקביעותו משום שכן הדרך לטלטל הבשר שבמקולין ע"י הלוקחים שמוציאים אותו ממקום למקום לראות אם השמינה היא, אם רזה, ומחזירין אותו לטבח, ודרכו בכך לטלטל בכל המקולין. אולם אם ראה שנפלה חתיכה אחת בקרקע לפני המקולין זה מיקרי פירש ואזלינן בתר רובא, ושכ"כ בינת אדם וזבחי צדק.

עוד כתב הרב כה"ח (או' נ) שחתיכה שהותרה מדין כל דפריש מרובא פריש, אף שאח"כ היא חזרה למקום קביעותה, בכו"ז כיוון שניכר שהיא שפירשה היא מותרת, ושכן מתבאר בפר"ח, וכ"כ הזבחי צדק, ובקהל יהודה, ע"ש.



  • מבואר בראשונים שמה שהתרנו בפירש הוא דווקא שלא בפנינו, אבל אם פירש בפנינו הוי כאילו הוא במקום הקביעות ואסור
כ"כ הטור שמה שהתרנו בפירש הוא דווקא שלא בפנינו, אבל אם פירש בפנינו הוי כאילו הוא במקום הקביעות ואסור. וכתב ע"ז מרן הב"י שכ"כ הרשב"א דהכי משמע בפסחים (ט:) שאמרו ט' צבורים של מצה ואחד של חמץ שאם ראינו את העכבר לוקח מהצבורים ולא ידעינן ממה לקח, הדין שאסור כדין לקח ממקום הקבוע. ושכ"כ הרא"ש, וסמ"ג, וסמ"ק.

וכ"פ הרמ"א (סעי' ב): והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, היינו שלא פירש לפנינו אבל אם פירש לפנינו או שרואה כשהגוי לקחו הוי כאילו לקחו משם בידו, ע"כ.

ובביאור הדבר נראה, שהנה בכל דיני התורה היכא דיש רוב ומיעוט אזלינן בתר רוב שהרי אין כח למיעוט להכריע מול הרוב, אך בדין קבוע חידשה התורה שיש כח למיעוט לעמוד מול הרוב משום שהוא חשוב שיש לו מקום קבוע ולא בטיל (ע' ברכות דף ו: כל הקובע "מקום" לתפלתו וכו'. והיינו משום דחשיב טפי).

וא"כ ה"נ בנ"ד מכיון שהדבר הזה היה לו מקום ואנו ראינו זאת, א"כ ממילא חשיבותו ידועה וחלו עליו הגדרים של דבר חשוב שזה קבוע, וא"כ א"א לבטל ד"ז ולהורידו מחשיבותו, דמעלין בקודש ואין מורידין, שוב התבוננתי וראיתי שסברא זו מבוארת להדיא בדברי הרשב"א, שכ' הרשב"א בתורת הבית (שהוא מקור דברי הטור) בזה"ל: לפי שכיון "שמקומו" ניכר אמרינן ביה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל אם לא היה "מקומו ניכר ונודע" אין אומרים הכי הא קבוע וכו', עכ"ל. ומבואר דס"ל דמה שאיסור קבוע לא בטיל הוי משום "שמקומו ניכר" והיינו משום שיש לו חשיבות.

[ואגב גררא, הקשו הראשונים דאם איתא להא שכל היכא שהספק נולד במקום קבוע א"כ אף שפריש חשיב קבוע, א"כ מדוע פרכינן (זבחים עג:) לגבי זבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל שמדוע ימותו נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, והרי נולד הספק במקום קביעות.

ותי' תוס' (ד"ה היינו ט' חנויות) דשאני התם שאף אם היה במקום קבוע לא אסור מהתורה שהרי אין הדבר ניכר והאיסור וההיתר מעורבים ורק מדרבנן אסור, ולכן היכא דניידי דל"ה קבוע לא אסרינן (אלא שלמסקנא אסרנו זאת במקרה שם מטעם אחר, ע"ש), וכ"כ השטמ"ק (זבחים שם) בשם השר מקוצי, והוסיף שהיכא שהאיסור והיתר מעורבים הדבר שרי, אלא שהחמירו חכמים משום "דבעלי חיים" חשיבי ולא בטילי, אך היכא שהדבר פרש הדבר מותר, וכ"כ הרא"ש (חולין פ"ז סי' כא). וכ"כ הר"ן (חולין דף לד: מדה"ר).

עוד תי' השטמ"ק (שם) דהכי קאמר דנינידינהו שלא בפנינו שנסוג פנינו לאחור כדי שלא נראה מהיכן פירש, וכ"כ התוס' (שם ד"ה ונכבשינהו) בפשיטות דמיירי כשפירש שלא בפנינו דאל"ה ה"ז אסור, וכדמוכח בפסחים (ט:) דט' צבורין של מצה ואחת של חמץ ואתא עכבר ושקל ואמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה והיינו טעמא הואיל ופריש בפנינו, וכן מבואר בחולין (צה.) וביומא (פד:), ע"ש.



  • אם מצא ביד גוי או ביד קטן שאינו חריף חתיכה אין צריך לשאול אותם אם לקחו מהקבוע, או מבין החנויות, אלא אנו דנים את זה כדין שפירש, שהלך אחר הרוב, אולם אם ראינו ביד ישראל גדול, או אפילו קטן חריף צריך לברר איתם אם לקחו מהמקום הקבוע או מבין החנויות
כתב מרן השו"ע (סעי' ג) תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, לקח מאחת מהם, ואין יודע מאיזה מהם לקח, ה"ז אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל בשר הנמצא בשוק "או ביד גוי" מותר, כיוון שרוב החנויות מוכרות בשר שחוטה וכו', ע"כ.

וכתב הש"ך (ס"ק יח) מהרוקח שדין קטן כדין לקח מהגוי שזה מותר. והביא הכה"ח (או' מ) שכ"כ הכנה"ג, פר"ח, מנח"י, לחם הפנים, בית לחם יהודה, חוות דעת, יעויי"ש.

וכתבו הפוסקים שדין קטן חריף כנמצא ביד ישראל שאסור, וכמ"ש הפר"ח, לחם הפנים, בית לחם יהודה, כריתי, הובאו בכה"ח (או' מא).

ובירורם של דברים ביאר הפמ"ג בשפתי דעת (או' ח"י) שאם נמצא בידי גוי אין אנו מחוייבים לשאול לו, וכן נמצא ביד קטן, והיינו כל זמן שלא ראינו יוצא מהמקולין, ואמנם אם נמצא בידי גדול ישראל אפילו שלא ראינו אותו יוצא מהמקולין, מ"מ מחוייבים אנחנו לשאול אותו דאיכא לברורי, וה"ה קטן חריף. והוסיף הרב כה"ח שכ"כ ג"כ הרב זבחי צדק. (והוסיף הרב כה"ח שהגם שסיים הפמ"ג שאכתי צ"ע. בכו"ז כך דרכו לפעמים שאע"פ שמסכים להלכה כותב כן מענווה).
 
חזור
חלק עליון