• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

כל קבוע כמחצה על מחצה - חלק ו'

  • אם פירשו מקצת שלא בפנינו או שהתפזרו והותרו, וחזרו והוקבעו בתערובת, ומכירם, הרי הם מותרים, שכיוון שהותרו שוב אין חוזרים ליאסר
כ"כ הפר"ח שם, חכמת אדם (כלל סג או' ז), בינת אדם שם.

והוסיף הרב חכמת אדם שכו"ז דווקא שנודע שפירשו קודם שחזרו למקום קביעותם.



  • הא דאמרינן דין קבוע כמחצה על מחצה, הוא דווקא באיסור דאורייתא, אבל אם האיסור הוא מדרבנן בזה אמרינן ספק דרבנן לקולא
לכאו' הוא דין פשוט, שיש ללמוד זאת ממ"ש הש"ך (ס"ק טו) שדין קבוע על מחצה ע"מ, הוא נאמר בין לחומרא, ובין לקולא והיינו כגון שיש לנו ט' חנויות מוכרות בשר נבלה ואחת מוכרת בשר שחוטה, שהדין שזה אסור מדין ספק כמחצה על מחצה, ולא מדין רוב, ע"ש. והוסיף הרב כה"ח (או' לו) שכ"כ ג"כ הכנה"ג, פר"ח, מנח"י, פ"ת, לחם הפנים, בית לחם יהודה, חוות דעת, שפתי דעת, חכמת אדם. ולפי"ז הא קיימא לן ספקא דרבנן לקולא.

והנה כתב בשו"ע (או"ח רס"י שדמ): ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים, מיום שנתן אל ליבו ששכחו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה, ואם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל, עד שיכלה מה שיש לו וכו', ע"כ. וכתב המג"א (ס"ק א) אסור לו לעשות, ואע"ג דרוב ימים הם חול, זה מקרי קבוע, ע"כ.

אולם בשו"ת יבי"א (ח"י יו"ד סי' מב או' ח) כתב ע"ז שה"מ באיסור דאו' אך בדרבנן ספיקו להקל, וכמ"ש מהר"י אשכנזי בספר קהל יהודה (יו"ד סי' קי דף לא ע"ב) וז"ל: דבר ברור הוא שאין לאסור קבוע אלא באיסורי דאורייתא, אמנם באיסורי דרבנן אף דלהוי קבוע, מ"מ הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ושכן מוכח בטור או"ח (סי' תלט), ע"כ. ושכן מבואר בשו"ת נהרי אפרסמון (או"ח סי' א ד"ה ולענ"ד נראה).

וכן ראיתי ביבי"א (שם סי' נח או' כד) שהביא דברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"א יו"ד סי' כח) שדן באחד שיש לו במחסן שלושה בקבוקי יין, שתים כשרים, ואחד יין נסך והוא מסומן, ואשתו אמרה למשרתת להביא יין, ולא נודע איזה בקבוק הביאה. והביא מ"ש הרב קהל יהודה של"א דין קבוע באיסור דרבנן, וממילא הבקבוק יין מותר. והביא מ"ש הרמ"א (סי' קיד ס"י) שאסור לקנות מהם יין בביתם דכל קבוע כמחצה על מחצה. הא קמן דאפי' באיסור דרבנן כמו סתם יינם שייך1דין קבוע, ונדחק ליישב שסובר הרמ"א שבדבר שיש לו עיקר מהתורה כמו סתם יינם יש להחמיר, עכ"ד.

ומרן זיע"א הביא דעות הפוסקים בזה האם אכן סתם יינם חשיב שיש לו עיקר מהתורה. ומ"מ כתב שתי' זה לא יהגה מזור לפמ"ש המשנה למלך שסד"ר לקולא הוא אף בדבר שיש לו עיקר מהתורה, ע"ש. וכן מבואר בר"ן בד' הרי"ף, וכ"כ בספר בית יצחק ועוד. וא"כ ע"כ צ"ל שהרמ"א חומרא קאמר שלכתחילה לא יקנה מהגוי דהוי קבוע, אבל בדיעבד שפיר דמי דכל קבוע בדרבנן לקולא. וכן מבואר להדיא בנודע ביהודה (אה"ע תניינא סי' לח ד"ה ואחר) שקבוע בדרבנן לקולא. וכ"כ החקרי לב (ח"א יו"ד ס"ס קה) שאפי' בספק דאו' לא שייך קבוע, כ"ש באיסור דרבנן, ותמה על הרמ"א (סי' קיד) כנ"ל, ע"ש. והפמ"ג (שפ"ד סי' קי ס"ק לח) כתב בפשיטות שדברי הרמ"א שאסר איירי שלא ניכר האיסור, אך אם ניכר מקום איסור אפשר שאזלי' לקולא, יעויי"ש.

ויש להעיר שלכאו' מדברי התפארת ישראל על המשניות מבואר לא כן, שכתב (רמזי אה"ע סי' ד, שבסוף סדר נשים) שהביא מ"ש הגאון מר אביו להתיר הקראים לבוא בקהל ה', שאע"פ שגיטן אינו גט, הרי גם הקידושין שלהם נעשים בעדים פסולים, ואין כאן חשש ממזרות. וכתב ע"ז, וקשה לי שהרי הקראים הראשונים היו קידושיהם בעדי ישראל, ואח"כ פקרו, וממזר איסורו איסור עולם. ונראה דס"ל שתולים ברובם שלא נתגרשו בימי הראשונים. ואף שלפעמים הוי איסור קבוע וכמחצה על מחצה דמי, מ"מ כשלא ניכר האיסור במקומו חשיב ספקא דרבנן, וכיוון שספק ממזר אינו אסור אלא מדרבנן, הו"ל כתרי דרבנן, ולקולא וכו', ע"ש. משמע שהתיר רק בתרי דרבנן.



  • הא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, הוא אף בדברים החשובים שאינם בטלים שהרי כאן הוא לא משום ביטול שבזה קיי"ל שדבר חשוב אינו מתבטל, אלא הוא מדין כל דפריש שמעיקרא דינינן ליה כהיתר
בשו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד רס"י כד) הביא משו"ת חקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קד) שכתב לחקור בהא דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש אם נאמר שזה דווקא באיסור נבלה וכיו"ב דיבש ביבש חד בתרי בטיל, אבל ערלה וכלאי הכרם שאינם בטלים אלא באחד ומאתים לא מהני רובא, או דילמא דהיתר דכל דפריש מרובא פריש מהני גם בערלה וכלאי הכרם. וכתב שמדברי מהרשד"ם (סי' קצג) והמבי"ט (סי' קכז) משמע דשפיר מהני היתר זה גם בערלה וכלאי הכרם, ואף שמדברי הרדב"ז (סי' תקפ) לא משמע כן, י"ל דהתם מיירי בתערובת, וצ"ע. ע"כ.

ומרן זיע"א כתב שהכי מוכח מדברי מרן השו"ע שאף בדברים חשובים אמרי' כל דפריש, שכתב מרן (יו"ד סי' רצד סעי' יז): אע"פ שמנהג הכורמים להבריך גפנים בכל שנה, מותר לשתות יין מגפני עכו"ם, משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ ולא בחו"ל, ויש למצוא היתר גם לבני א"י ביין של כרמי עכו"ם "משום דרובא דגפנים לאו בני ערלה נינהו", ע"כ. הא קמן שאף בערלה אמרינן כל דפריש. וכן מבואר בדברי הגאון רבי אברהם אזולאי הובא בברכי יוסף יו"ד (סי' רצו סק"א).

ולענ"ד נראה להוסיף שכן מבואר ג"כ בטור ובב"י (סי' קי ס"ג) שכתבו שדין קבוע הוא דווקא שהתחיל הספק במקום הקביעות, אך בנמצא בין החנויות הלך אחר הרוב, "ואפילו אם החתיכה ראויה להתכבד מותרת מ"מ היא מותרת". והוא משום כל דפריש מרובא פריש ראה בב"י. וכ"כ הש"ך (ס"ק טז) שכ"ה פשוט בפוסקים.
 
חזור
חלק עליון