לומדים אנו עתה בכולל יו"ד סימן קי, והתחדשו לי שם כמה עניינים, וכן סיכמתי את הדברים בצורה של הלכה ומקורות. וכמובן שיש עוד הרבה להוסיף, ובעז"ה היד נטויה, ואמרתי לצרף את הדברים אולי יהיה בזה תועלת למעיינים, וכמובן שאשמח לכל הערה או הארה, וכמובן כפי שפתחתי אני יודע שיתכן שיש עוד הרבה מה להוסיף, לבאר וכו'.
תחילה נתחיל מדיני קבוע, ואח"כ בעז"ה כללי הס"ס, וזה החילי בעזרת צורי וגואלי:
וזה לשון רש"י שם (עט. ד"ה לא צריכא): ואשמועינן קרא דפטור דהוה ליה כותי קבוע ביניהם, וילפינן מהאי קרא דכל קבוע לא פחות מלהיות נדון כמחצה על מחצה והוי ספק נפשות להקל, ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, "והא ליכא למילף מיניה כרובא דמי, דהא מהיכא תיתי לן דילמא האי דפטר ליה להאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבי' ליה כרובא", אבל מחצה על מחצה ילפינן מיניה דאי לאו כמחצה על מחצה דמי לא הוי ליה ספק נפשות להקל, ואמאי פטור הא רובא דישראל נינהו ורבנן אית ליה נתכוון לזה והרג את זה (אם הוי רוב ישראל וכמ"ש רש"י בכתובות) חייב, עכ"ל.
ובביאור הסברא בזה שדין קבוע כמחצה על מחצה נראה לבאר, שהיכא שאין לנו אלא החתיכות העומדות לפנינו, והנדון הוא האם החתיכה הזאת היתר או איסור, א"כ נראה שיש לנו לדון אותה כדין הרוב שהיא מותרת, וזהו מ"ש הרא"ש שהאיסור נהפך להיות היתר, שאנו דנים כל חתיכה וחתיכה כהיתר ממש, ולכן אפילו דעתו שמותר לאכלם בבת אחת (ראה בטוב"י יו"ד סי' קט). שהרי אין לנו שום הכרח לומר שהחתיכה אסורה, וכל חתיכה וחתיכה אפשר להחזיקה כמותרת. אולם היכא שהאיסור הוא קבוע או שהיה במקום קבוע, א"כ הספק הוא לא על החתיכה עצמה לבדה, אלא הספק הוא על דבר שהוא קבוע, וכגון האם החנות הזאת מותרת או אסורה, וא"כ בזה לא שייך לומר שנתלה שכל חנות וחנות היא מותרת, שהרי המציאות באה ומכחישה אותנו וטופחת על פנינו שהרי האיסור הוא קבוע ועומד בשער בת רבים לעיני כל, ואיך נכחיש את החי, והוי ממש חוכא ואטלולא.
עוד יש להוסיף ולבאר שהנה המושג של ביטול הוא לעקור את הדבר, ולהוציא ממנו את המהות שלו, וכמו ביטול חמץ, שאנו מוציאים ממנו את המהות שלו שזה חמץ והופכים אותו לעפר, וא"כ בדבר שאינו ניכר ה"נ שייך לעשות כן, אבל בדבר הידוע וחשוב היאך נהפוך אותו מאיסור להיתר, שהרי הוא דבר חשוב וידוע וניכר מצד עצמו, ובזה א"א לעקור את המהות שלו, והוא מדוייק בלשונות הראשונים.
שו"ר שכן ביאר מעי"ז הגרש"ש (שערי יושר ש"ד פ"ד) דכל מה דאמרי' דלא אזלי' בתר רוב ואמרינן כל קבוע כמע"מ דמי הוי דוקא שהנדון הוא מהיכן הגיע הבשר מרוב או מיעוט שבזה חידשה התורה שיש כח לקבוע אף שהוא מיעוט להיות כרוב (והסברא בזה כפי שביארנו), אך היכא שהנדון העומד קמן הוי מהו הבשר כשר או טריפה ואנו דנים ומחשבנים את הצדדים והיינו רובא דאיתא קמן בזה הולכים אחר הרוב ולא אמרינן דין קבוע, והיינו שכיון שזה הוי כהכרעה א"כ אין אנו זקוקים לכללים מאחר והוי כמו שאנו רואים את המציאות. וממילא בסוגיין הוי רובא דאיתא קמן ואזלי' בתר הרוב.
ואולם דעת רבי שמעון (בסנהדרין עט.) ללמוד מהפסוק "וארב לו וקם עליו" עד שיתכוון לו, פרט למתכוון להרוג את זה והרג את זה. ונראה לכאו' דלא ס"ל דין קבוע כמחצה על מחצה. וכבר עמדו בזה התוס' (בכתובות שם ד"ה פרט לזורק) והקשו דלר"ש קבוע מנ"ל, ונשארו בקושיא, ע"ש.
[automerge]1643651256[/automerge]
אולם ביבי"א (ח"י יו"ד סי' ו או' יב) הביא דברי כמה פוסקים שכתבו שדין איקבע איסורא הוא דווקא שיש ב' תנאים, איתחזק איסורא, ואיסור כרת, ולפי"ז הרמב"ם חולק על רש"י ותוס' וס"ל שדין קבוע בחנויות הוא דרבנן. אא"כ הוא חנות שמוכרת חלב ושומן, שהוא קבוע באיסור כרת, שאז הוא דאו' לכו"ע.
וכו"ז שלקח מהקבוע ביידים, אבל אם פירש לפנינו מהקבוע אם הוא איסור מהתורה או מדרבנן. דעת הר"ן שאע"פ שראה אותו פורש מהקבוע מדינא שרי, שמדאורייתא לא מקרי קבוע אלא במקום קביעותו, אלא שחכמים גזרו כשראוהו פורש מהקבוע גזרה שמא יקח מהקבוע. וכ"כ בפשיטות הב"ח (סעי' ד).
אולם בספר התרומה (סי' נא) כתב שאם פירש אחד לפנינו אז אסור מן התורה כאילו לקחו משם בידים. וכן דעת הרוקח (סי' תפ), וכן נראה דעת הרשב"א בתורת הבית. וכן דעת התוס' פ"ק דפסחים (ט:), והכי מוכח מלשון הגמרא, וכן עיקר, כ"כ הפרי חדש. וכ"כ הש"ך (ס"ק כב) שכן מבואר ברשב"א שלקחו גוי בפנינו דינו כלקחו ישראל, "והיינו שאסור מדאורייתא". ושכן מוכח בתוס', ובמרדכי, והרמ"א בתורת חטאת, ודלא כהב"ח הנ"ל, ע"ש. והוסיף הרב כה"ח (או' מז) שכ"כ המנחת יעקב, וכתב ודלא כהב"ח, וכ"כ הפרי תואר, והכרתי.
אולם כתב הרב כה"ח בשם שפתי דעת ומנח"י, שמ"מ יש נפק"מ אם לקח אחד מהם או נפל אחד מהם, ונתערב באחרים דאסור, ואינו ניתר מטעם ספק ספקא, כיוון שמדינא אסור (שיש רוב לאיסור), משא"כ ברוב חנויות של היתר ולקח באחת מהם ונתערבו שמותר מטעם ספק ספיקא (וכמבואר בסעי' ד) שהרי מדינא שרי לולי דין קבוע, ואין לך בו אלא חידושו משא"כ בנתערב.
עוד הוסיף הרב כה"ח בשם השפתי דעת, שיש בזה עוד נפק"מ, שט' חנויות של איסור ואחת היתר, היכא שלקח מהקבוע אסור מספק, אבל היכא שפירש אסור מדינא, משא"כ בט' חנויות של היתר ואחת איסור, הוי נהפוך הוא, שהיכא שפרש ולקח מדינא שרי.
מדוע אמרינן חד בתרי בטיל והרי החתיכות קבועות
והנה בתוס' (חולין צה. ד"ה ספקו אסור) והרא"ש (פג"ה סי' כ) הקשו על הא דקיי"ל שבדבר היבש חד בתרי בטיל, והרי כל החתיכות קבועות במקומם ונימא כל קבוע כמחצה על מחצה והם לא יתבטלו, ויישבו דהיינו דווקא שהאיסור מעורב ואינו ניכר, אבל כשהאיסור ניכר במקומו לא שייך ביה ביטול, ע"כ. כלומר שאפילו שהחתיכות מונחות וקבועות במקומם, מ"מ הרי הם אינם ניכרים שהם מעורבבים ולכן שייך ביה ביטול. ומבואר שהגדר בקבוע הוא שהאיסור ניכר, וכמו שיש חנות ניכרת וידועה שהיא אסורה, אלא שעתה אנחנו לא יודעים מהו ההיתר ומהו האיסור.
עוד כתבו התוס' והרא"ש שמ"מ כו"ז בדברים שאינם חשובים, אבל בדברים חשובים אפילו שהם אינם ניכרים מ"מ אית להו דין קבוע מדרבנן שהם אינם מתבטלים, שהרי הקשו בגמ' (זבחים עג.) על מה שאמרו שבע"ח אינם בטלים, שנמשוך אותם ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני דהוה ליה קבוע. וביארו התוס' שעיקר הטעם הוא אינו משום דהוי קבוע אלא משום שבע"ח לא בטלים, ע"ש. ובאור דבריהם שהטעם שהם אינם בטלים הוא משום דין החשיבות שיש להם, ומ"מ קראו להם קבוע, משום שיש להם אותו דין, וקראו להם ע"פ ההגדרה הידועה. וזה הנקרא קבוע מדרבנן.
ויישב המהרי"ק (שורש קעא) בשם התוס' (פ"ק דסנהדרין) שהואיל והדיבור היוצא מהם הוא נייד, הו"ל ככולהו ניידי ואין כאן קבוע ומש"ה אזלינן בתר רובא. וכן תירץ המרדכי (פ"ק דחולין סי' תקצג).
וכן מתבאר במג"א (סי' רחצ ס"ק יג) שהקשה עמ"ש מרן שבעיר שרובה גויים אם ראה אור לא מברך עליו בורא מאורי האש, ולכאו' נימא שאפי' יש שם ישראל אחד, אז כל קבוע כמע"מ (ובמחצה ישראל מבואר בשו"ע דשפ"ד לברך). ויישב שכיוון שהאור פירש לא מיקרי קבוע.
עוד יישב המרדכי וכן רבנו שמשון בספר הכריתות (סי' קצט) שלא שייך לומר דין קבוע אלא היכא ספיקא דאפשר לברר את הדבר, וכגון ט' חנויות שלקח ואין יודע מאיזה לקח, וכן תשעה ישראל וגוי אחד בניהם שאינו יודע על מי זרק. אבל אם מתכוון ואומר לאותו ישראל אני מתכוון חייב אע"פ שהגוי עומד ביניהם. וה"נ בסנהדרין כיוון שרואים מי הם המזכים ומי הם המחייבים, בדין הוא שנלך אחריהם.
ולכאו' היה אפשר לתרץ בפשיטות שאע"פ שהדיינים הם קבועים, מ"מ האדם שהם פסקו עליו הוא איננו קבוע, וממילא לדידיה אזלינן בתר רוב. וכמו שאמרנו לגבי חתיכת איסור "ובנמצא הלך אחר הרוב", ואפילו שהחנויות קבועות, מ"מ הנדון הוא החתיכה. ואולי רבותא רצו לאשמועינן שאף אם נתייחס לדיינים מ"מ אין כאן דין קבוע.
[automerge]1643660474[/automerge]
ונחלקו הפוסקים היכא שיש ט' חנויות מוכרות שחוטה ואחת מוכרת נבלה, אך החנות של הנבלה מוכרת בשר הרבה יותר מט' החנויות, האם אזלינן בתר רוב חנויות, או שאזלינן בתר רוב בשר, והנפק"מ האם אמרינן כל דפריש מרובא פריש לפי החנויות ומותר, או לפי הבשר ואסור. וכן לאידך גיסא היכא שיש ט' חנויות מוכרות בשר טרפה ואחת מוכרת בשר שחוטה, אך החנות של השחוטה מוכרת בשר יותר מהט' חנויות של הנבלה, האם אמרי' כל דפריש, שאם אזלינן בתר רוב חנויות יש לאסור, ואם אזלינן בתר רוב בשר יש להתיר. שדעת הרב כנסת יחזקאל שתמיד אזלינן בתר רוב חנויות, וכ"ה דעת הישועות יעקב, וכ"ה דעת החוות דעת.
אולם דעת הרב בינת אדם שאזלינן בתר רוב בשר, אלא שסיים ועדין צריך תלמוד, יעויי"ש. וכ"כ הנודע ביהודה שיש להחמיר ולחוש לרוב בשר. (ומשמע שהיכא שהחומרא הוא ללכת לפי החנויות אז גם בזה מחמירים, וכדעת הזבחי צדק להלן).
והובאו דעות הפוסקים הנ"ל בכה"ח (או' מח) וסיים, ולעניין הלכה כתב הזבחי צדק שאזלינן בתר בשר לחומרא, ובתר חנויות לחומרא, ע"ש. ואמנם כו"ז מדין תורה שבנמצא הלך אחר הרוב, אבל לדידן כבר כתב מרן שבלא"ה אסור בנמצא בין החנויות משום בשר שנתעלם מהעין.
גדר הדין "ובנמצא" הלך אחר הרוב
כתב הרב כה"ח ( או' מט) שהא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב, וכל דפריש מרובא פריש, היינו שנמצא בין החנויות, אבל אם נמצא בתוך החנות אף שפירש מהחתיכות שבחנות, ובאפי נפשיה קאי, מ"מ אכתי בקביעותיה קיימא ואסור. וכ"כ הרב קהל יהודה.
והוסיף הרב כה"ח שה"ה במקולין אם פירשה חתיכה בתוך המקולין ג"כ עדין הוא בקביעותו משום שכן הדרך לטלטל הבשר שבמקולין ע"י הלוקחים שמוציאים אותו ממקום למקום לראות אם השמינה היא, אם רזה, ומחזירין אותו לטבח, ודרכו בכך לטלטל בכל המקולין. אולם אם ראה שנפלה חתיכה אחת בקרקע לפני המקולין זה מיקרי פירש ואזלינן בתר רובא, ושכ"כ בינת אדם וזבחי צדק.
עוד כתב הרב כה"ח (או' נ) שחתיכה שהותרה מדין כל דפריש מרובא פריש, אף שאח"כ היא חזרה למקום קביעותה, בכו"ז כיוון שניכר שהיא שפירשה היא מותרת, ושכן מתבאר בפר"ח, וכ"כ הזבחי צדק, ובקהל יהודה, ע"ש.
תחילה נתחיל מדיני קבוע, ואח"כ בעז"ה כללי הס"ס, וזה החילי בעזרת צורי וגואלי:
באור ובירור כללי ודיני קבוע כמחצה על מחצה
- נאמר בתורה אחרי רבים להטות ולמדו משם רבותינו דין ביטול ברוב מהתורה (ע' רש"י חולין יב.), אולם כו"ז בסתם חתיכות שהתערבו, אך היכא שהם הגיעו ממקום הקבוע, בזה קיי"ל (פסחים ט:, נדה יח., כתובות טו.) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכגון היכא שיש ט' חנויות שמוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהם ואינו יודע מאיזה מהם לקח, ספקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב
וזה לשון רש"י שם (עט. ד"ה לא צריכא): ואשמועינן קרא דפטור דהוה ליה כותי קבוע ביניהם, וילפינן מהאי קרא דכל קבוע לא פחות מלהיות נדון כמחצה על מחצה והוי ספק נפשות להקל, ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, "והא ליכא למילף מיניה כרובא דמי, דהא מהיכא תיתי לן דילמא האי דפטר ליה להאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבי' ליה כרובא", אבל מחצה על מחצה ילפינן מיניה דאי לאו כמחצה על מחצה דמי לא הוי ליה ספק נפשות להקל, ואמאי פטור הא רובא דישראל נינהו ורבנן אית ליה נתכוון לזה והרג את זה (אם הוי רוב ישראל וכמ"ש רש"י בכתובות) חייב, עכ"ל.
ובביאור הסברא בזה שדין קבוע כמחצה על מחצה נראה לבאר, שהיכא שאין לנו אלא החתיכות העומדות לפנינו, והנדון הוא האם החתיכה הזאת היתר או איסור, א"כ נראה שיש לנו לדון אותה כדין הרוב שהיא מותרת, וזהו מ"ש הרא"ש שהאיסור נהפך להיות היתר, שאנו דנים כל חתיכה וחתיכה כהיתר ממש, ולכן אפילו דעתו שמותר לאכלם בבת אחת (ראה בטוב"י יו"ד סי' קט). שהרי אין לנו שום הכרח לומר שהחתיכה אסורה, וכל חתיכה וחתיכה אפשר להחזיקה כמותרת. אולם היכא שהאיסור הוא קבוע או שהיה במקום קבוע, א"כ הספק הוא לא על החתיכה עצמה לבדה, אלא הספק הוא על דבר שהוא קבוע, וכגון האם החנות הזאת מותרת או אסורה, וא"כ בזה לא שייך לומר שנתלה שכל חנות וחנות היא מותרת, שהרי המציאות באה ומכחישה אותנו וטופחת על פנינו שהרי האיסור הוא קבוע ועומד בשער בת רבים לעיני כל, ואיך נכחיש את החי, והוי ממש חוכא ואטלולא.
עוד יש להוסיף ולבאר שהנה המושג של ביטול הוא לעקור את הדבר, ולהוציא ממנו את המהות שלו, וכמו ביטול חמץ, שאנו מוציאים ממנו את המהות שלו שזה חמץ והופכים אותו לעפר, וא"כ בדבר שאינו ניכר ה"נ שייך לעשות כן, אבל בדבר הידוע וחשוב היאך נהפוך אותו מאיסור להיתר, שהרי הוא דבר חשוב וידוע וניכר מצד עצמו, ובזה א"א לעקור את המהות שלו, והוא מדוייק בלשונות הראשונים.
שו"ר שכן ביאר מעי"ז הגרש"ש (שערי יושר ש"ד פ"ד) דכל מה דאמרי' דלא אזלי' בתר רוב ואמרינן כל קבוע כמע"מ דמי הוי דוקא שהנדון הוא מהיכן הגיע הבשר מרוב או מיעוט שבזה חידשה התורה שיש כח לקבוע אף שהוא מיעוט להיות כרוב (והסברא בזה כפי שביארנו), אך היכא שהנדון העומד קמן הוי מהו הבשר כשר או טריפה ואנו דנים ומחשבנים את הצדדים והיינו רובא דאיתא קמן בזה הולכים אחר הרוב ולא אמרינן דין קבוע, והיינו שכיון שזה הוי כהכרעה א"כ אין אנו זקוקים לכללים מאחר והוי כמו שאנו רואים את המציאות. וממילא בסוגיין הוי רובא דאיתא קמן ואזלי' בתר הרוב.
ואולם דעת רבי שמעון (בסנהדרין עט.) ללמוד מהפסוק "וארב לו וקם עליו" עד שיתכוון לו, פרט למתכוון להרוג את זה והרג את זה. ונראה לכאו' דלא ס"ל דין קבוע כמחצה על מחצה. וכבר עמדו בזה התוס' (בכתובות שם ד"ה פרט לזורק) והקשו דלר"ש קבוע מנ"ל, ונשארו בקושיא, ע"ש.
[automerge]1643651256[/automerge]
- דין קבוע כמחצה על מחצה בחנויות לדעת רש"י ותוס' הוא דאורייתא וה"ה בכל כיו"ב, אולם לדעת הרמב"ם דנו בזה הפוסקים לכאן ולכאן. ומ"מ הסכימו הפוסקים שאם הקבוע איתחזק איסורא והוא איסור כרת לכו"ע נאמר דין קבוע מהתורה. וכו"ז שלקח בידיים מהקבוע, אבל אם פירש בפנינו מהקבוע דעת הר"ן שהוא איסור מדרבנן, אולם דעת רוב ככל הפוסקים שהוא איסור מהתורה כדין קבוע ממש
אולם ביבי"א (ח"י יו"ד סי' ו או' יב) הביא דברי כמה פוסקים שכתבו שדין איקבע איסורא הוא דווקא שיש ב' תנאים, איתחזק איסורא, ואיסור כרת, ולפי"ז הרמב"ם חולק על רש"י ותוס' וס"ל שדין קבוע בחנויות הוא דרבנן. אא"כ הוא חנות שמוכרת חלב ושומן, שהוא קבוע באיסור כרת, שאז הוא דאו' לכו"ע.
וכו"ז שלקח מהקבוע ביידים, אבל אם פירש לפנינו מהקבוע אם הוא איסור מהתורה או מדרבנן. דעת הר"ן שאע"פ שראה אותו פורש מהקבוע מדינא שרי, שמדאורייתא לא מקרי קבוע אלא במקום קביעותו, אלא שחכמים גזרו כשראוהו פורש מהקבוע גזרה שמא יקח מהקבוע. וכ"כ בפשיטות הב"ח (סעי' ד).
אולם בספר התרומה (סי' נא) כתב שאם פירש אחד לפנינו אז אסור מן התורה כאילו לקחו משם בידים. וכן דעת הרוקח (סי' תפ), וכן נראה דעת הרשב"א בתורת הבית. וכן דעת התוס' פ"ק דפסחים (ט:), והכי מוכח מלשון הגמרא, וכן עיקר, כ"כ הפרי חדש. וכ"כ הש"ך (ס"ק כב) שכן מבואר ברשב"א שלקחו גוי בפנינו דינו כלקחו ישראל, "והיינו שאסור מדאורייתא". ושכן מוכח בתוס', ובמרדכי, והרמ"א בתורת חטאת, ודלא כהב"ח הנ"ל, ע"ש. והוסיף הרב כה"ח (או' מז) שכ"כ המנחת יעקב, וכתב ודלא כהב"ח, וכ"כ הפרי תואר, והכרתי.
- דין קבוע על מחצה ע"מ, הוא נאמר בין לחומרא כנ"ל, ובין לקולא והיינו כגון שיש לנו ט' חנויות מוכרות בשר נבלה ואחת מוכרת בשר שחוטה, שהדין שזה אסור מדין ספק כמחצה על מחצה, ולא מדין רוב
אולם כתב הרב כה"ח בשם שפתי דעת ומנח"י, שמ"מ יש נפק"מ אם לקח אחד מהם או נפל אחד מהם, ונתערב באחרים דאסור, ואינו ניתר מטעם ספק ספקא, כיוון שמדינא אסור (שיש רוב לאיסור), משא"כ ברוב חנויות של היתר ולקח באחת מהם ונתערבו שמותר מטעם ספק ספיקא (וכמבואר בסעי' ד) שהרי מדינא שרי לולי דין קבוע, ואין לך בו אלא חידושו משא"כ בנתערב.
עוד הוסיף הרב כה"ח בשם השפתי דעת, שיש בזה עוד נפק"מ, שט' חנויות של איסור ואחת היתר, היכא שלקח מהקבוע אסור מספק, אבל היכא שפירש אסור מדינא, משא"כ בט' חנויות של היתר ואחת איסור, הוי נהפוך הוא, שהיכא שפרש ולקח מדינא שרי.
מדוע אמרינן חד בתרי בטיל והרי החתיכות קבועות
והנה בתוס' (חולין צה. ד"ה ספקו אסור) והרא"ש (פג"ה סי' כ) הקשו על הא דקיי"ל שבדבר היבש חד בתרי בטיל, והרי כל החתיכות קבועות במקומם ונימא כל קבוע כמחצה על מחצה והם לא יתבטלו, ויישבו דהיינו דווקא שהאיסור מעורב ואינו ניכר, אבל כשהאיסור ניכר במקומו לא שייך ביה ביטול, ע"כ. כלומר שאפילו שהחתיכות מונחות וקבועות במקומם, מ"מ הרי הם אינם ניכרים שהם מעורבבים ולכן שייך ביה ביטול. ומבואר שהגדר בקבוע הוא שהאיסור ניכר, וכמו שיש חנות ניכרת וידועה שהיא אסורה, אלא שעתה אנחנו לא יודעים מהו ההיתר ומהו האיסור.
עוד כתבו התוס' והרא"ש שמ"מ כו"ז בדברים שאינם חשובים, אבל בדברים חשובים אפילו שהם אינם ניכרים מ"מ אית להו דין קבוע מדרבנן שהם אינם מתבטלים, שהרי הקשו בגמ' (זבחים עג.) על מה שאמרו שבע"ח אינם בטלים, שנמשוך אותם ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני דהוה ליה קבוע. וביארו התוס' שעיקר הטעם הוא אינו משום דהוי קבוע אלא משום שבע"ח לא בטלים, ע"ש. ובאור דבריהם שהטעם שהם אינם בטלים הוא משום דין החשיבות שיש להם, ומ"מ קראו להם קבוע, משום שיש להם אותו דין, וקראו להם ע"פ ההגדרה הידועה. וזה הנקרא קבוע מדרבנן.
- כתבו הראשונים שדין קבוע הוא היכא דמספקא לן האם הוא איסור או לא, וכגון בזרק אבן לט' ישראלים וגוי, דמספק"ל למי כוונתו הייתה לזרוק. אך היכא שאנו יודעים למי הייתה כוונתו וכגון שאמר בפה מלא שכוונתו לישראל, בכה"ג לא אהני לן דין קבוע להחשיב את הדבר לספק
ויישב המהרי"ק (שורש קעא) בשם התוס' (פ"ק דסנהדרין) שהואיל והדיבור היוצא מהם הוא נייד, הו"ל ככולהו ניידי ואין כאן קבוע ומש"ה אזלינן בתר רובא. וכן תירץ המרדכי (פ"ק דחולין סי' תקצג).
וכן מתבאר במג"א (סי' רחצ ס"ק יג) שהקשה עמ"ש מרן שבעיר שרובה גויים אם ראה אור לא מברך עליו בורא מאורי האש, ולכאו' נימא שאפי' יש שם ישראל אחד, אז כל קבוע כמע"מ (ובמחצה ישראל מבואר בשו"ע דשפ"ד לברך). ויישב שכיוון שהאור פירש לא מיקרי קבוע.
עוד יישב המרדכי וכן רבנו שמשון בספר הכריתות (סי' קצט) שלא שייך לומר דין קבוע אלא היכא ספיקא דאפשר לברר את הדבר, וכגון ט' חנויות שלקח ואין יודע מאיזה לקח, וכן תשעה ישראל וגוי אחד בניהם שאינו יודע על מי זרק. אבל אם מתכוון ואומר לאותו ישראל אני מתכוון חייב אע"פ שהגוי עומד ביניהם. וה"נ בסנהדרין כיוון שרואים מי הם המזכים ומי הם המחייבים, בדין הוא שנלך אחריהם.
ולכאו' היה אפשר לתרץ בפשיטות שאע"פ שהדיינים הם קבועים, מ"מ האדם שהם פסקו עליו הוא איננו קבוע, וממילא לדידיה אזלינן בתר רוב. וכמו שאמרנו לגבי חתיכת איסור "ובנמצא הלך אחר הרוב", ואפילו שהחנויות קבועות, מ"מ הנדון הוא החתיכה. ואולי רבותא רצו לאשמועינן שאף אם נתייחס לדיינים מ"מ אין כאן דין קבוע.
[automerge]1643660474[/automerge]
- מבואר בטור (סי' קי) שדין קבוע הוא דווקא שהתחיל הספק במקום הקביעות, אך בנמצא בין החנויות הלך אחר הרוב, ואפילו אם החתיכה ראויה להתכבד מותרת, משום דכל דפריש מרובא פריש, שהרי כאן הוא לא משום ביטול שבזה קיי"ל שדבר חשוב אינו מתבטל, אלא הוא מדין כל דפריש שמעיקרא דינינן ליה כהיתר. ונחלקו הפוסקים היכא שיש ט' חנויות מוכרות שחוטה ואחת מוכרת נבלה, אך החנות של הנבלה מוכרת בשר הרבה יותר מט' החנויות, האם אזלינן בתר רוב חנויות ואמרינן כל דפריש מרובא פריש, או שאזלינן בתר רוב בשר וממילא יש לאסור
ונחלקו הפוסקים היכא שיש ט' חנויות מוכרות שחוטה ואחת מוכרת נבלה, אך החנות של הנבלה מוכרת בשר הרבה יותר מט' החנויות, האם אזלינן בתר רוב חנויות, או שאזלינן בתר רוב בשר, והנפק"מ האם אמרינן כל דפריש מרובא פריש לפי החנויות ומותר, או לפי הבשר ואסור. וכן לאידך גיסא היכא שיש ט' חנויות מוכרות בשר טרפה ואחת מוכרת בשר שחוטה, אך החנות של השחוטה מוכרת בשר יותר מהט' חנויות של הנבלה, האם אמרי' כל דפריש, שאם אזלינן בתר רוב חנויות יש לאסור, ואם אזלינן בתר רוב בשר יש להתיר. שדעת הרב כנסת יחזקאל שתמיד אזלינן בתר רוב חנויות, וכ"ה דעת הישועות יעקב, וכ"ה דעת החוות דעת.
אולם דעת הרב בינת אדם שאזלינן בתר רוב בשר, אלא שסיים ועדין צריך תלמוד, יעויי"ש. וכ"כ הנודע ביהודה שיש להחמיר ולחוש לרוב בשר. (ומשמע שהיכא שהחומרא הוא ללכת לפי החנויות אז גם בזה מחמירים, וכדעת הזבחי צדק להלן).
והובאו דעות הפוסקים הנ"ל בכה"ח (או' מח) וסיים, ולעניין הלכה כתב הזבחי צדק שאזלינן בתר בשר לחומרא, ובתר חנויות לחומרא, ע"ש. ואמנם כו"ז מדין תורה שבנמצא הלך אחר הרוב, אבל לדידן כבר כתב מרן שבלא"ה אסור בנמצא בין החנויות משום בשר שנתעלם מהעין.
גדר הדין "ובנמצא" הלך אחר הרוב
כתב הרב כה"ח ( או' מט) שהא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב, וכל דפריש מרובא פריש, היינו שנמצא בין החנויות, אבל אם נמצא בתוך החנות אף שפירש מהחתיכות שבחנות, ובאפי נפשיה קאי, מ"מ אכתי בקביעותיה קיימא ואסור. וכ"כ הרב קהל יהודה.
והוסיף הרב כה"ח שה"ה במקולין אם פירשה חתיכה בתוך המקולין ג"כ עדין הוא בקביעותו משום שכן הדרך לטלטל הבשר שבמקולין ע"י הלוקחים שמוציאים אותו ממקום למקום לראות אם השמינה היא, אם רזה, ומחזירין אותו לטבח, ודרכו בכך לטלטל בכל המקולין. אולם אם ראה שנפלה חתיכה אחת בקרקע לפני המקולין זה מיקרי פירש ואזלינן בתר רובא, ושכ"כ בינת אדם וזבחי צדק.
עוד כתב הרב כה"ח (או' נ) שחתיכה שהותרה מדין כל דפריש מרובא פריש, אף שאח"כ היא חזרה למקום קביעותה, בכו"ז כיוון שניכר שהיא שפירשה היא מותרת, ושכן מתבאר בפר"ח, וכ"כ הזבחי צדק, ובקהל יהודה, ע"ש.
נערך לאחרונה: