היום חל יום פטירת מרן הגאון החסיד רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, אשר זכיתי להיכנס בבריתו של אברהם אבינו על ידו, אך עד פטירתו נער קטון הייתי ולא זכיתי להכירו כ"כ, מלבד כמה עובדות מפליאות שאחת מהן אציג להלן לאחר דבריו של מרן הראש"ל זצ"ל.
ההספד ממעדני המלך חלק א'.
מורי ורבותי, 'שר וגדול נפל היום הזה בישראל'[1], הכרתי אותו מילדותו, השקידה שלו בתורה, השקידה שלו בהלכה, השקידה שלו ביראת שמים, בבחינת 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה''[2]. הקב"ה חנן אותו שכל זך והיה מפיץ מעיינותיו חוצה והעמיד תלמידים הרבה, הפסדנו את רבי סימון, מרגלית היתה בידינו והפסדנו את רבי סימון[3], חבל על דאבדין.
המנוח למד תורה ולימד תורה, למד אצל רבי יעקב עדס זצ"ל ורבי עזרא עטיה זצ"ל, גדולי חקרי לב עם עיון ישר עם עיון זך, וקלט מהם כל מה שצריך לקלוט, והעביר גם לאחרים, זה שיירי כנסת הגדולה, ועל דא קא בכינא, וי להאי שופרא דבלי בארעא.
כל ימיו אשר חיה היה מתמיד, משכים ומעריב. כשהיינו הולכים ל'פורת יוסף', היינו הולכים ברגל, היינו גרים כאן בסביבה והולכים כל יום ברגל לישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, היינו עוברים דרך שער שכם, אז לא היתה שנאה מהערבים כמו שיש עכשיו, והולכים יחד. כל הדרך לא פסיק פומיה מגירסא, לומדים דף אחד מהגמרא בהליכתנו ודף אחד בחזרתנו, הכל היה שגור בפיו לא פסיק פומיה מגירסא, כך שקידה כך התמדה, ואחר כך 'יפוצו מעיינותיו חוצה', היה לו צער גדול. עכשיו מה נענה ומה נאמר ולבנו חמרמר.
סודה של התמונה!
את התמונה הבאה צילמתי באזכרת השלשים [כמדומה] לרבנית הדסה אבא שאול ע"ה בביהכנ"ס אהל רחל. האזכרה נערכה בהשתתפות מרן הראש"ל זצ"ל, כאשר מצבו הבריאותי של הגרב"צ זצ"ל לא היה שפיר. הרב זצ"ל היה מרותק לכסא גלגלים וכמעט שלא היה מדבר מאומה, ורוב הזמן היה ראשו מוטה למטה. והנה בתור נער קטן חיכיתי לרגע שהרב ירים את ראשו כדי לצלמו, ואכן מיד כשהרים לרגע את ראשו ניסיתי לצלמו, אך כפי שזכור לכל מצב המצלמות עם הפילם עד שבאתי לצלם, הוריד הרב את ראשו בחולשה גדולה, וכנראה שבנתיים הרגיש שכל כך חיכיתי לרגע שירים את ראשו כדי לצלמו, ובמיוחד הוא חזר והרים את ראשו במאמץ רב, וזהו פשר התמונה המצו"ב. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
[1] שמואל ב' ג, לח.
[2] משלי ח, לד-ה.
[3] עפ"י הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ח), עי"ש עובדות רבות.
