בילקו"י חנוכה עמוד תד כתב כמה פעמים שאם חותם על המחיה ועל הכלכלה הו"ל חותם בשתים. וכתב שכן מפורש ברוקח (ס' שמ).
אך יש להשיב בפשטות, שהרוקח כתב שני דברים. ראשית, כתב את הנוסח של מעין שלש. ושוב הוסיף עוד הלכה, שאין חותמין בשתים, ועל זה הקשה מדוע מברכים מקדש השבת ישראל וראשי חדשים. ע"ש. אך זה שכתב אין חותמים בשתים אין זה סיבה מדוע הנוסחא שלו היא רק על המחיה. אלא הלכה בעלמא. (העלתי שני דפוסים של הרוקח. אחד מהם דפו"ר ששם ממש מוכח שאלו שני הלכות שונות)
אמנם יש כמה אחרונים (בודדים) שהבינו שיש בזה משום חותמים בשתים, (אבל לא כל האחרונים שכתבו לחתום על המחיה זה בגלל שאין חותמים בשתים כמו המשנ"ב ס' רח ס"ק נ ושעה"צ ס"ק נב, שלא הזכיר כלום מאין חותמים בשתים). אך כאמור בראשונים זה לא כתוב, ולכל היותר זה בסך הכל נוסחאות שונות.
ואפשר להסביר עוד, שלשון של מחיה וכלכלה דומות הן. דז"ל סידור רש"י (ס' קיג) - פותח על המחיה ועל הכלכלה וכו'. מחיה כלומר שאדם חי בהן, כלכלה זן ומשביע את הגוף דמיני מזון הוא הואיל ובשלן. וחותם על הארץ ועל המחיה בשבח הארץ וכמעין פתיחה.
וכן הוא במחזור ויטרי (ס' עא) ופותח על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה. מחיה על דבר שאדם חי בהם. כלכלה זו שביעת הגוף. דמיני מזון הוא. הואיל ובישלו. וחתים על הארץ ועל המחיה בשבח הארץ וכמעין פתיחה. עכ"ל.
יוצא מזה, שמחיה וכלכלה שני מיני מזון הן, אלא ששונים במקצת.
ובמחזור ויטרי (ס' קסא) בביאור נשמת כל ח"י וכן ברוקח (ס' פח) כתבו פירושים אחרים. ויוצא מדבריהם שלשון כלכלה יכול להתפרש כדברי מאכל שהגוף שבע מהם. ויכול להתפרש גם כפרנסה לכל צרכיו של האדם, או מלשון נשיאות עול ופרנסה של אחרים.
ונלענ"ד לומר, שתלוי הדבר באיזה הקשר נמצאת התיבה. אם המצא תמצא בהקשר של מיני מאכל וכד' יהיה פירושו כמיני מזון. ואם תמצא כביטוי כללי, יהיה פירושו כפרנסה לכל צרכיו.
אשר על כן, אתי שפיר דברי רבותינו הראשונים שגרסו על המחיה ועל הכלכלה ולא חששו לאיסור חתימה בשתים. משום שגם מחיה וגם כלכלה הם מיני מאכל, רק שמחיה פירושו מאכלים המחויבים לחיוּת האדם כמים ולחם. וכלכלה הם כל דבר המשביע את הגוף. א"כ אין בזה איסור של חותם בשתים.
אך יש להשיב בפשטות, שהרוקח כתב שני דברים. ראשית, כתב את הנוסח של מעין שלש. ושוב הוסיף עוד הלכה, שאין חותמין בשתים, ועל זה הקשה מדוע מברכים מקדש השבת ישראל וראשי חדשים. ע"ש. אך זה שכתב אין חותמים בשתים אין זה סיבה מדוע הנוסחא שלו היא רק על המחיה. אלא הלכה בעלמא. (העלתי שני דפוסים של הרוקח. אחד מהם דפו"ר ששם ממש מוכח שאלו שני הלכות שונות)
אמנם יש כמה אחרונים (בודדים) שהבינו שיש בזה משום חותמים בשתים, (אבל לא כל האחרונים שכתבו לחתום על המחיה זה בגלל שאין חותמים בשתים כמו המשנ"ב ס' רח ס"ק נ ושעה"צ ס"ק נב, שלא הזכיר כלום מאין חותמים בשתים). אך כאמור בראשונים זה לא כתוב, ולכל היותר זה בסך הכל נוסחאות שונות.
ואפשר להסביר עוד, שלשון של מחיה וכלכלה דומות הן. דז"ל סידור רש"י (ס' קיג) - פותח על המחיה ועל הכלכלה וכו'. מחיה כלומר שאדם חי בהן, כלכלה זן ומשביע את הגוף דמיני מזון הוא הואיל ובשלן. וחותם על הארץ ועל המחיה בשבח הארץ וכמעין פתיחה.
וכן הוא במחזור ויטרי (ס' עא) ופותח על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה. מחיה על דבר שאדם חי בהם. כלכלה זו שביעת הגוף. דמיני מזון הוא. הואיל ובישלו. וחתים על הארץ ועל המחיה בשבח הארץ וכמעין פתיחה. עכ"ל.
יוצא מזה, שמחיה וכלכלה שני מיני מזון הן, אלא ששונים במקצת.
ובמחזור ויטרי (ס' קסא) בביאור נשמת כל ח"י וכן ברוקח (ס' פח) כתבו פירושים אחרים. ויוצא מדבריהם שלשון כלכלה יכול להתפרש כדברי מאכל שהגוף שבע מהם. ויכול להתפרש גם כפרנסה לכל צרכיו של האדם, או מלשון נשיאות עול ופרנסה של אחרים.
ונלענ"ד לומר, שתלוי הדבר באיזה הקשר נמצאת התיבה. אם המצא תמצא בהקשר של מיני מאכל וכד' יהיה פירושו כמיני מזון. ואם תמצא כביטוי כללי, יהיה פירושו כפרנסה לכל צרכיו.
אשר על כן, אתי שפיר דברי רבותינו הראשונים שגרסו על המחיה ועל הכלכלה ולא חששו לאיסור חתימה בשתים. משום שגם מחיה וגם כלכלה הם מיני מאכל, רק שמחיה פירושו מאכלים המחויבים לחיוּת האדם כמים ולחם. וכלכלה הם כל דבר המשביע את הגוף. א"כ אין בזה איסור של חותם בשתים.
