במכתב של הראשל״צ שהתפרסם בקובץ ״בית יוסף״ האחרון (מז) כתוב כך: (אות ב׳)
והנה עיינתי בדברי היחו״ד ח״ו בפנים, ומשם מבואר אחרת. תחילה מביא את הרא״ש מפסקיו ואח״כ את תשובת הרא״ש, ובהביאו דברי הב״י כתב כך ז״ל:
והטור ומרן השולחן ערוך (סימן ח סעיף ט) פסקו: ״קודם שיברך על הטלית יעיין חוטי הציצית אם כשרים הם כדי שלא יברך ברכה לבטלה״ וכתב מרן הבית יוסף שאף שהרא״ש בתשובה כתב שהעולם לא נהגו לבדוק הציצות משום שיש להעמיד הטלית בחזקת כשרות מכל מקו כתב הטור כמו שכתב הרא״ש בפסקיו. והבית חדש שם העיר על זה, שבאמת גם ממה שכתב הרא״ש בפסקיו משמע מלשונו שאינו אלא ממדת חסידות כי מן הדין יש להעמיד הטלית בחזקת כשרות וכמו שכת הרא״ש עצמו בתשובה וכו׳ ע״ש וכו׳ עכ״ל
ובפשטות רצף לשון מרן, נראה כי הבין בב״י שהטור פסק כן לדינא, ועל כן כתב שהב״ח העיר על דברי הב״י.
והסיבה שבמסקנה מרן בכ״ז פסק שיש להקל, לאו מטעמא דהשו״ע פסק כן לדינא, אלא אדרבה, בהערה הארוכה למטה האריך מרן לומר שאמרינן ס״ס נגד דעת מרן השו״ע להקל בנידון. יעויין שם באריכות. (ממליץ לרבי @ראובן יוסף מיארה לעיין שם היטב, שמפלפל שם בדין חזקות שלא אחת כמו האחרת)
ובאמת לולא היה כותב כן בהערה בארוכה היה נראה כי דברי מרן במסקנה הם ללא פשר, שבאמת למה שנלך נגד דעת מרן השו״ע.
ומכאן יוצא, לא כאותו חכם ולא כהראשל״צ, לא כאותו חכם שהרי וודאי שמרן פסק כן הואיל ואמרינן ס״ס נגד השו״ע. וכן לא כהראשל״צ שהרי מרן הבין שהשו״ע פוסק מדינא. ואילולא ההערה היה באמת נראה דברי מרן כארוחה במסעדה ללא מנה עיקרית, דהנה סלט והנה קינוח והנה החשבון, אך הבשר חסר. ואיך נעלם מדברי קודשם עיקר התשובה?
ההערה שלי בגיליון הספר בכתב ידי העקום
והנה עיינתי בדברי היחו״ד ח״ו בפנים, ומשם מבואר אחרת. תחילה מביא את הרא״ש מפסקיו ואח״כ את תשובת הרא״ש, ובהביאו דברי הב״י כתב כך ז״ל:
והטור ומרן השולחן ערוך (סימן ח סעיף ט) פסקו: ״קודם שיברך על הטלית יעיין חוטי הציצית אם כשרים הם כדי שלא יברך ברכה לבטלה״ וכתב מרן הבית יוסף שאף שהרא״ש בתשובה כתב שהעולם לא נהגו לבדוק הציצות משום שיש להעמיד הטלית בחזקת כשרות מכל מקו כתב הטור כמו שכתב הרא״ש בפסקיו. והבית חדש שם העיר על זה, שבאמת גם ממה שכתב הרא״ש בפסקיו משמע מלשונו שאינו אלא ממדת חסידות כי מן הדין יש להעמיד הטלית בחזקת כשרות וכמו שכת הרא״ש עצמו בתשובה וכו׳ ע״ש וכו׳ עכ״ל
ובפשטות רצף לשון מרן, נראה כי הבין בב״י שהטור פסק כן לדינא, ועל כן כתב שהב״ח העיר על דברי הב״י.
והסיבה שבמסקנה מרן בכ״ז פסק שיש להקל, לאו מטעמא דהשו״ע פסק כן לדינא, אלא אדרבה, בהערה הארוכה למטה האריך מרן לומר שאמרינן ס״ס נגד דעת מרן השו״ע להקל בנידון. יעויין שם באריכות. (ממליץ לרבי @ראובן יוסף מיארה לעיין שם היטב, שמפלפל שם בדין חזקות שלא אחת כמו האחרת)
ובאמת לולא היה כותב כן בהערה בארוכה היה נראה כי דברי מרן במסקנה הם ללא פשר, שבאמת למה שנלך נגד דעת מרן השו״ע.
ומכאן יוצא, לא כאותו חכם ולא כהראשל״צ, לא כאותו חכם שהרי וודאי שמרן פסק כן הואיל ואמרינן ס״ס נגד השו״ע. וכן לא כהראשל״צ שהרי מרן הבין שהשו״ע פוסק מדינא. ואילולא ההערה היה באמת נראה דברי מרן כארוחה במסעדה ללא מנה עיקרית, דהנה סלט והנה קינוח והנה החשבון, אך הבשר חסר. ואיך נעלם מדברי קודשם עיקר התשובה?
ההערה שלי בגיליון הספר בכתב ידי העקום
