- הטעם שמהני ספק ספקא, י"א שהוא מדין רוב, היינו שבספק אחד הוי כמחצה על מחצה, ובספק שני הוי רוב צדדים להתיר, וכן נקטו רוב הראשונים והאחרונים. וי"א שהתורה החמירה (או שחכמים, למאי דנקטי' ספק דאו' לחומרא מדרבנן) בספק הראשון שהחשש מסתבר, ולא בב' ספקות שהחשש הוא רחוק. ויש מהפוסקים שתלו את זה במחלו' הראשונים אי ספק דאו' לחומרא מהתורה או מדרבנן ראה בהערה
וכן כתבו רוב האחרונים דס"ס מדין רוב הוא, דהס' הראשון הוא מחצה על מחצה ובצירוף הס' השני נעשה רוב להיתר. וכ"כ בשו"ת מהרימ"ט (חיו"ד סימן ב) וזת"ד: דספק ספיקא רחמנא שרייה משום דבספק אחד הוא כמו פלגא ופלגא, ובתרי ספיקי הו"ל רובא, ומדאורייתא אזלינן בתר רובא להקל, ע"כ. וכ"כ עוד שם בסוף התשובה: דהיינו טעמא דמקילינן בתרי ספיקי משום דהו"ל איסורא כמיעוטא, דבחדא ספיקא איכא פלגא ופלגא, ובתרי ספיקי הו"ל איסורא מיעוטא ע"ש. וכ"כ הפר"ח (יו"ד סימן קי ס"ק מט) וז"ל: דספק ספיקא הוי כרוב, משום דבחדא ספיקא הו"ל כפלגא ופלגא, וכי איכא תרי ספיקי הו"ל כרובא, עכ"ל. וכ"כ עוד בכללי ס"ס (סוף אות יג) דספק ספיקא הוי כרוב, הואיל ויש שני צדדים להתיר, דבספק ראשון הו"ל כפלגא ופלגא, וכי מספקינן תו ספק שני הו"ל כרוב, דמן התורה אזלינן בתר רובא, עכ"ל. וכ"כ עוד שם באות טז, וכן כתב הגאון מהר"ם בן חביב ז"ל בקונטרס עץ הדעת דהיתר ספק ספיקא הוא מדין רוב ושכ"כ מהרימ"ט ע"ש. וכ"כ מרן החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סימן קי), וכ"כ בשו"ת קול אליהו (חיו"ד סימן ג), והפמ"ג (שפ"ד כללי ס"ס אות א) בזה"ל: ויראה לי דהא דהא דספק אחד בגופו ושני ע"י תערובת ל"ה ספק ספקא, היינו מדרבנן, ומן התורה בכל עניין הוה ס"ס, דמטעם רובא הוא, וכ"מ בפוסקים, ע"כ. וכ"כ עוד בספרו גנת ורדים (כלל ח, וכלל לב), וכ"כ הרב ערך השלחן טייב (יו"ד סימן קי סוף אות יח ואות כ). וכן כתבו עוד פוסקים.
אולם הפנ"י (קונט' אחרון לכתובות יד.) האריך להקשות ע"ז, וכן הגרש"ש בשערי יושר (ש"א פי"ט) והגאון חק"ל (יו"ד ס קל) דחו סברה זו דהיאך אפשר שיהא מדין רוב ויועיל יותר מרוב עצמו, גם הקשו מכל מיני כללים שכתבו הראשונים בדין ס"ס שלכאורה אין להם מובן אם ס"ס מדין רוב.
ומצאנו בזה טעם אחר בהיתרא דס"ס שכתב מהר"ח בן עטר בספרו ראשון לציון (כללי הספק ספקא כלל טז ד"ה ולענ"ד) בזה"ל: ספק ספקא טעמא הוא משום דלא אשכחן דאסור מן התורה אלא ספק אחד למאן דאמר ספיקא דאורייתא אסור מדאורייתא, אבל ספק ספיקא לא אשכחן דאסיר, וגם למאן דסבר ספק דאורייתא שרי מדאורייתא ורבנן הוא דאסרוהו, ספק ספקא לא אסרוהו, ע"כ. וכן מתבאר בחקרי לב (שם, וראה עוד בסי' קכו) שכתב, ספק אחד אסרה התורה ולא ב' ספקות, ע"ש. או שלמ"ד ספק דאו' אסור מדרבנן י"ל שאסרו ספק אחד ולא ב' ספקות כמ"ש בראשון לציון. וכן ביאר באריכות הגרש"ש (שם או' ו) שרק היכא שאנו יכולים להציג צד של איסור וודאי בזה אסרה התורה (או חכמים), אבל בספק אם יש ספק איסור בזה לא החמירו, וביאר שלכן אמרו חכמים לשון של "ספק ספיקא", ולא של "ב' ספקות", משום שלעולם אין הדבר תלוי ברוב, אלא שמאחר שיש ספק על צד שהוא ספק, ואין צד של איסור, בזה לא אסרו, יעויי"ש.
וכיו"ב כתב מהר"י חאגיז בספר הלק"ט (ח"ב סי' קח) בזה"ל: ולענ"ד טעמא דמילתא דרובא ל"ה גריעותא לאידך גיסא דספיקא, אלא אלימותא להך גיסא טפי מאידך. אבל ס"ס, ספיקא בתרא הוי גריעותא לאידך גיסא דספיקא קמייתא, וגרע ההיא גיסא בנפשיה, משא"כ ההוא גיסא דלא גרע ההיא גיסא בנפשיה, ע"כ. וביאור דבריו שברוב אין הצד של המיעוט הוא גרוע שאכן יש פנים מסבירות לצד המיעוט, אלא שהצד של הרוב אלים טפי, אבל בס"ס הספק השני הוא יותר חלש וגרוע מהספק הראשון, היינו שכל ספק מרחיק יותר את הצד של האיסור. וכן ביאר הג"ר משה לוי זצ"ל בספרו יוסף דעת (סי' קו עמ' קב) בטוטו"ד שעניין ס"ס הוא לא רק משום שיש רוב צדדים להתיר, אלא משום שצד האיסור הוא רחוק מאד, דרך משל בס"ס שאמרו בכתובות באומר פתח פתוח מצאתי שיש ס"ס שמא זינתה לא תחתיו, ושמא באונס, ונמצא שהאיסור לא רק שהוא רחוק מצד שיש כנגדו ב' ספקות, אלא גם משום שהוא רחוק מאד במציאות, שהרי כדי לומר שהיא אסורה צריך לומר ב' דברים גם שתחתיו וגם ברצון, משא"כ להביא צד של היתר זה הרבה יותר קרוב למציאות שמספיק צד אחד כדי להתירה או שלא זינתה תחתיו, או שהיה באונס, יעויי"ש. (אולם ראה להלן סעי' יז' שנביא שזהו בדיוק סברת הש"ך שהיסוד של ס"ס הוא בגלל שאנו לא יכולים לומר מיד את הצד של האיסור, שיש ב' ספקות מונעים זאת, ולכן הוא חלש. משא"כ היכא שאפשר לומר מיד את הצד של האיסור, א"כ אפי' שיש ס"ס לא מהני. אך הבאנו שאין כן ד' מרן והפוסקים אלא לדעתם כל שיש ס"ס שפיר דמי. וא"כ לכאו' סברת הרב יוסף דעת שנוייה במחלו')
עוד מצאנו בפוסקים שכתבו שהטעם שמהני ס"ס הוא תלוי בד' הראשונים אי נימא ספק דאו' לחומרא מהתורה או מדרבנן. שהנה בשו"ת יבי"א ח"ז (או"ח סי' נא או' ה) הביא מהפמ"ג (פתיחה להל' ברכות השחר ד"ה והנה, ופתיחה להל' ברכות או' ד) שלדעת הרמב"ם שספק דאו' לחומרא מדרבנן, א"כ הטעם שמהני ס"ס, משום שבספק ראשון אנו מחמירים מדרבנן, ובספק השני סד"ר לקולא. משא"כ להרשב"א שספק דאו' מהתורה לחומרא, א"כ מהני ס"ס משום שבספק הראשון הוא מחצה על מחצה ובספק השני הוא רוב להיתר. והנפק"מ האם מהני ס"ס להחמיר בברכות דרבנן שלרמב"ם לא מהני אפילו כמה ספקות שסו"ס סד"ר לקולא, אך להרשב"א הרי איכא רוב צדדים לברך, ע"כ. וכ"כ בספרו גנת ורדים (כלל ב), ושכ"כ הפני יהושע (כתובות ט.) ושלפי"ז לד' הרמב"ם לא מהני ס"ס להחמיר בדרבנן, ע"ש. וראה עוד שם בכלל ח' שהביא עוד נפק"מ בזה מטעם מה מהני ס"ס, יעויי"ש.
וכן ראיתי בפמ"ג (שפ"ד כללי הס"ס דין כה) שכתב בזה"ל: גם ס"ס דהולכים להקל, י"ל כמ"ש הרשב"א דהוי מטעם רוב, ולפי"ז ה"ה איסור דרבנן ויש ס"ס להחמיר אסור. משא"כ להרמב"ם י"ל הטעם דספק אחד הוה דרבנן, ובשיש עוד ספק הוה ספק דרבנן, לא מטעם רובא. ולפי"ז ס"ס בדרבנן לא אמרינן, ע"כ. נמצא שהביא לנו נפק"מ לדינא בין הטעמים, האם אמרינן ס"ס בדרבנן לחומרא
ומכו"ז מבואר דס"ל להרב פמ"ג שהם ב' טעמים חלוקים, והיינו שאין לומר שהרמב"ם גם מסכים שס"ס הוא מדין רוב וכדעת הרשב"א, אלא שס"ל שאי"צ להגיע לזה כי בלא"ה שפיר דמי. וכן מבואר להדיא בפנ"י בחידושיו כתובות (ט.) שלד' הרמב"ם דסד"א לחומרא מדרבנן, הא דמהני ס"ס להקל באיסורי תורה "אינו מטעם רוב כלל", אלא מכיוון שבספק אחד הוי דרבנן וכו', ע"ש. וכן הביא מרן זיע"א בשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' כא בהע', ובגליון הנד"מ) שכ"כ הגאון בעל שמן רוקח בקונטרס החזקות (סי' ז), ובשו"ת חסד לאברהם (יו"ד סי' לג), ובשו"ת בית שלמה (ח"ב מיו"ד סי' קטו).
אולם בספר שבילי הספקות (בר כוכבא, סי' יב) כתב שאף הרמב"ם אפשר שמסכים שס"ס מדין רוב, ויש עוד טעם להיתר. והביא שכן מבואר ביחו"ד (שם) בשם שו"ת רבנו יוסף מסלוצק (סס"י מח) שהעיר על הפמ"ג שאפשר שאף להרמב"ם ס"ס הוא מדין רוב, וממילא יש להחמיר בס"ס בברכות לברך, ע"ש. וכ"כ מדנפשיה הגאון רבי משה לוי זצ"ל בספר יוסף דעת (סי' ח), ע"ש.
אמנם אחה"מ יש להעיר על דבריהם מדברי רוה"פ שהובאו ביחו"ד שנראה שנקטו שהוו ב' טעמים חלוקים, והרמב"ם שסובר שס"ס מדין סד"ר לקולא, לא ס"ל שהוא מטעם רוב, ולכן הביאו נפק"מ בין הרמב"ם לרשב"א כגון שלא מהני ס"ס להחמיר בדרבנן, אי נמי שלא מהני ס"ס בברכות, ואי ס"ל שאף הרמב"ם יכול לסבור כד' הרשב"א שס"ס מדין רוב, מה מקום לעשות נפק"מ, אע"כ דס"ל שלד' הרמב"ם לא רק שאי"צ "להגיע" לטעם של רוב, אלא שטעם זה "אינו" נכון, ולכן אפילו שיש לנו רוב צדדים להחמיר אנו לא מחמירים, והכי דייקא לשונות הפוסקים שהם טעמים חלוקים, ומר סבר חדא ומ"ס חדא ופליגי, וכפי שהבאנו את לשון הפנ"י בחידושיו כתובות (ט.) שלד' הרמב"ם דסד"א לחומרא מדרבנן, הא דמהני ס"ס להקל באיסורי תורה "אינו מטעם רוב כלל", אלא מכיוון שבספק אחד הוי דרבנן וכו', ע"ש. וכן מתבאר בדברי הפמ"ג (פתיחה להל' ברכות השחר ד"ה והנה, ופתיחה להל' ברכות או' ד), יעויי"ש. וכן מבואר מלשון מרן זיע"א ביחו"ד שם שאחרי שהביא דברי הפמ"ג והפנ"י הנ"ל ושלפי"ז ל"מ ס"ס לחומרא בדרבנן, כתב בזה"ל: ואע"פ שבשו"ת רבנו יוסף מסלוצק הביא דברי הפמ"ג, והעיר עליו שי"ל שאף להרמב"ם ס"ס הוי כרוב, וממילא בס"ס להחמיר בברכות יש לברך, ע"ש. מ"מ לא יצאנו מידי ספק פלוגתא וסב"ל, ע"כ. שמע מינה הבין שהפמ"ג הבין דפליגי ההדדי. וכ"מ ביבי"א ח"ו (אה"ע סי' ג או' טו) שהבין שטעמים חלוקים (ראה במ"ש אי מהני ס"ס נגד חזקה), ע"ש.
ובבאור הסברא בזה שהרמב"ם ס"ל שס"ס הוא לא מדין רוב, יש לבאר לפי מה שנביא להלן מהגר"א קוטלר והגאון רבי אייזיק חבר שכתבו שגם למאן דס"ל דרוב דין ודאי יש לו, מ"מ בדין ס"ס כ"ע יודו דמדין ספק הוא, ואין עליו תורת ודאי. וטעמא משום שס"ס בנוי מב' קבוצות ספק נפרדות, וכל ספק בפנ"ע הוא מחצה על מחצה, ואי אפשר לדחות מציאות אחת מפני השניה, אלא שבצרוף צד מציאות הספק הראשון עם צרוף צד הספק השני, יש רוב "צדדים" להתיר את הדין, אבל עדיין א"א לדחות את מציאות האיסור לגמרי, ורק כלפי הדין וההלכה יש לנו רוב להתיר, ולכן רוב הנוצר מס"ס עדיין בגדר ספק הוא, אלא שהתורה התירתו. וכן מתבאר מדברי הגאון רבי אייזיק חבר בשו"ת בניין עולם (אה"ע סי' ה או' לא בהג"ה) דרוב לא נכנס בגדר ספק ולכן טהור ברה"י, משא"כ ס"ס שעדיין הוא ספק והתורה התירתו, ע"ש. ולפי"ז אתי שפיר דס"ל להרמב"ם דמאי דכתיב "אחרי רבים להטות", ולמדו מזה ללכת אחרי הרוב, היינו דווקא שיש רוב גמור על מקרה מסויים, שאז הרוב הוא בתורת וודאי (וכמ"ש בחזו"ע שבת (ג, עמ' שג) מהפוסקים שהרמב"ם ס"ל שדין רוב הוא בתורת וודאי) אנו הולכים אחר הרוב, משא"כ היכא שהרוב הוא רק "צדדים", שעל כל מקרה אין רוב, ורק שיש לנו ב' ספקות שבכ"א יש צד, ובצרוף שניהם יש רוב צדדים, וזה אכתי בגדר ספק, וע"ז לא אמרו ללכת הרוב, ולכן מצא ביאור אחר לס"ס.
אולם העיר לי ידי"נ האברך החשוב ר' פדיה קלמה ני"ו שבאמת שפיר אפשר לומר שאף הרמב"ם מסכים שס"ס הוא מדין רוב וכדעת רוב הראשונים והאחרונים הנ"ל, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, אלא דס"ל שאי"צ להגיע לזה דבלא"ה שפיר דמי שהרי ע"י ס"ס הוי סד"ר לקולא, ושפיר מתקיימים דברי הפוסקים שמצאו נפק"מ בין הרמב"ם לרשב"א משום שלד' הרמב"ם טעמא דסד"ר עדיפא ולכן היכא שהטעמים סותרים יש לתפוס כטעם זה ולכן ל"א ס"ס להחמיר דסו"ס סד"ר לקולא, ורק היכא שהטעמים אינם סותרים ה"נ יש לנו ב' טעמים להתיר. (אולם לענ"ד מלשונות הפוסקים וכן מלשון מרן זיע"א נראה שהבינו דהרמב"ם לא ס"ל כלל דס"ס מדין רוב וכנ"ל)
אם ספק ספיקא הוא מתורת וודאי או מתורת ספק
יש לדון האם ס"ס הוא מדין וודאי או ספק, ולכאו' הוא תלוי בדין רוב אם הוא מוודאי או מספק. שבשטמ"ק ב"מ (ו:) מבואר בשם הרא"ש שאף שקיי"ל לילך אחר הרוב, מ"מ הוא גזה"כ, אך אכתי לא יצא מכלל ספק, ע"ש. והביאו הישעות יעקב (אה"ע סי' ד בפי' הארוך ס"ק יא), וכ"כ בשו"ת עזרת יהודה (יו"ד סי' כו), וע' בכרתי ופלתי (סי' סג סק"א) דבהכי פליגי רב ושמואל אי רוב תורת וודאי עליו או תורת ספק, ע"ש. וראה בזה בחזו"ע שבת (ג, עמ' שג) שהביא מהפוסקים שהרמב"ם ס"ל שדין רוב הוא בתורת וודאי, ולכן פסק שאף בנפשות הולכים אחר הרוב.
אולם הגאון רבי אהרן קוטלר כתב שגם למאן דס"ל דרוב דין ודאי יש לו, מ"מ בדין ס"ס כ"ע יודו דמדין ספק הוא, ואין עליו תורת ודאי. וטעמא משום שס"ס בנוי מב' קבוצות ספק נפרדות, וכל ספק בפנ"ע הוא מחצה על מחצה, ואי אפשר לדחות מציאות אחת מפני השניה, אלא שבצרוף צד מציאות הספק הראשון עם צרוף צד הספק השני, יש רוב "צדדים" להתיר את הדין, אבל עדיין א"א לדחות את מציאות האיסור לגמרי, ורק כלפי הדין וההלכה יש לנו רוב להתיר, ולכן רוב הנוצר מס"ס עדיין בגדר ספק הוא, אלא שהתורה התירתו. וכן מתבאר מדברי הגאון רבי אייזיק חבר בשו"ת בניין עולם (אה"ע סי' ה או' לא בהג"ה) דרוב לא נכנס בגדר ספק ולכן טהור ברה"י, משא"כ ס"ס שעדיין הוא ספק והתורה התירתו, ע"ש. ולפי"ז אין להוכיח מדין רוב לדין ס"ס.
עוד יש להעיר לפמ"ש הרשב"א בתשו' (ח"א סי' תא) שאפשר שס"ס עדיף מרוב. וא"כ יתכן שרוב נחשב ספק וס"ס הוא מוודאי שהוא עדיף מרוב. וכן מתבאר לכאו' בדברי שו"ת הלק"ט שהובא לעיל שס"ס עדיף מרוב. אולם מדברי מהר"ח בן עטר בראשון לציון הנ"ל מבואר לכאו' איפכא שכתב, שרוב התורה התירתו בפירוש, וס"ס התורה רק לא אמרה לאסור, אך לא התירה להדיא, ע"ש. ויש לפלפל עוד בכל זה.
וראיתי ביבי"א ח"ח (או"ח סי' לז או' א) שהוכיח שס"ס הוא מתורת ספק מהא דקיי"ל ביומא (פג.) ובשו"ע (או"ח סי' שכט סעי' ג) שאפילו יש ס"ס לומר לא לחלל עליו את השבת, בכו"ז מחללים. וה"ט שס"ס הוא מדין רוב, ומבואר בשטמ"ק שאף רוב הוא בתורת ספק (אולם לפי"ז יש להעיר לפי מה שאיהו גופיה בחזו"ע הנ"ל שד' הרמב"ם לא כן), ולכן סוגיין דעלמא דלא מהני ס"ס בברכות וכמ"ש במכתם לדוד פארדו, ומרן החיד"א, והפמ"ג, תורת חסד מלובלין ועוד. ומוכח שאף שיש ס"ס לברך בכו"ז אמרי' סב"ל שהרי אינו נחשב וודאי, יעויי"ש. וע"ע בשו"ת יבי"א ח"ז (או"ח סי' מא בהערה), ובלוית חן (עמ' קסג).