- תערובת של איסור והיתר אם חצי מהתערובת או יותר פירשה אפשר להתיר את התערובת שנשארה ע"י ספק ספיקא, כלומר שנפל מהתערובת הזאת לעוד תערובת, וממנה לתערובת שלישית, והני מילי שהיה ביטול ברוב מהתורה בתערובת הראשונה, אבל אם לא היה ביטול ברוב ה"ז אסור. ובכה"ג אף יכול לאכול את כל החתיכות כאחד. ובמקום שיש הפסד מרובה נראה שיש להתיר בס"ס אף בתערובת השניה, ובלבד שלא יאכל את כל החתיכות כאחד, וביחוד אם הוא רק נהנה מהחתיכה ולא אוכל אותה
והוסיף הטור, שכתב הרשב"א שמ"מ היכא שחצי מהתערובת פרשה בזה מהני להתיר את ב' התערובות, מכוח ספק ספקא, ספק שמא לא נפל האיסור לתערובת, ואת"ל שנפל לתערובת שמא מה שאוכל עכשיו הוא אינו איסור.
ונבאר את מקור הדברים ויסודות הדין בזה. בגמרא זבחים (עד.) נחלקו רב ושמואל בטבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות, ופירשו ארבעים טבעות, שלדעת רב הארבעים טבעות מותרות אם הם התערבו (ולגבי הטבעות עצמם אם לא התערבו ראה להלן), ולדעת שמואל הטבעות אסורות בין הם עצמם, ובין אם התערבו, שבע"ז ל"א ספק ספקא לקולא, ואמרינן בגמ' שאכן הוא מחלו' תנאים האם אמרינן ס"ס להתיר את התערובת, שלד' ת"ק לא אמרינן וה"ז אסור, ולר"ש אמרינן ס"ס ומותר.
ולעניין הלכה הנה בגמ' אמרו שאף שמואל לא פליג אלא בע"ז, אבל בשאר איסורים שפיר מודי לסברת ר"ש, וכתב ע"ז הרשב"א שבלא"ה מדינא אף בע"ז הלכה כרב להתיר, שרב ושמואל הלכה כרב, אלא שבשאר איסורים כו"ע מודו. וכן התוס' פסק שהלכה כרב, וכ"כ הסמ"ג.
והנה יל"ע האם מחלו' רב ושמואל לגבי הטבעות הוא רק היכא שהתערבו בתערובת אחרת, או שהמחלו' הוא אפילו על הטבעות עצמם, ומלשון הגמרא לכאו' אין הכרע שיש לדייק לכאן ולכאן, ונבאר. שהנה לישנא דגמ': אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה בק' טבעות, ופירשו מ' למקום אחד וששים למקום אחר, אחת ממ' אינה אוסרת, אחת מששים אוסרת, מ"ש אחת ממ' דלא, דאמרי' איסורא ברובא איתיה, אחת מששים נמי נימא איסורא ברובה איתיה (היינו במ"ט הנותרים), אלא אם פירשו מ' למקום אחד אין אוסרות, ששים למקום אחד אוסרות וכו', ע"כ. ולכאו' משמע מדברי רב דקאמר "אינה אוסרת", שמשמע שהיכא שהתערבה אינה אוסרת, אך הארבעים חתיכות עצמם אינם מותרות. אולם היכא איכא למידחי דנקט לישנא דאין אוסרות משום סיפא, ששים שנתערבו באחרות אוסרות, אבל אה"נ שארבעים מותרות אפילו הם עצמם.
ובאמת שמרן הב"י הסתפק בזה בדעת הרשב"א שכתב "ומיעוט שפירשו מותרים", והביאו הטור, האם כוונתו שהמיעוט עצמו שפירש (שלא בפנינו) מותר. או שאינו אוסר את האחרים, שזה קאמר שאם נתערבו מותרים, אבל המעט שפירש הוא אסור.
וע' בכנה"ג (סי' קי הגב"י או' ס) שהעיר בזה"ל: ומ"ש דמיעוט שפירשו מותרים לאו למימר שהם מותרים כמות שהם כו', נ"ב הרב"י לא ראה ספר בדק הבית להרא"ה וספר משמרת הבית להרשב"א, שאילו היה רואה אותם לא היה מצדד כל מה שצדד בדברי הרשב"א, ששם מבואר שדעת הרא"ה דהנך מ' לא שרו כמו שהם, אלא דווקא אם נתערבו באחרים בטלות ברוב. והרשב"א בספר משמרת הבית שם כתב דאפילו כמות שהם מותרות בלי תערובת, ע"כ.
והנה בגמרא אמרו (זבחים עד.) רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון לריבוא אסורים, ומריבוא (היינו שנפל מהתערובת לריבוא, ואח"כ נפל מהריבוא) לשלושה, ומשלושה למקום אחר מותר, ע"כ. ופרש"י ריבוא הראשון שהאיסור עצמו נפל שם אסור, אבל פירש אחד מאותו ריבוא לג' רמונים, ומן השלישי פירש אחד למקום אחר, מותר אף ג' האמצעיים, דספק ספקא בטיל, ע"כ.
וכן מבואר ברמב"ם (פט"ז מהמ"א ה"י) שכתב: נפל רמון אחד מן התערובת הזאת לשני רימונים אחרים מרימוני בדן, ונפל מן השלושה רמון אחד לרימונים אחרים, הרי אלו האחרים מותרים, שהרי הרימון של התערובת הראשונה בטל ברוב. ואם נפל רימון מהתערובת הראשונה רמון לאלף כולם אסורים. לא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן שאם יפול מהתערובת השנייה למקום אחר אינו אוסר , וכן כל כיו"ב, ע"כ. וכתב מרן בב"י שכ"ה ג"כ גירסת התוס'. וכעי"ז לשון מרן השו"ע (סעי' ח).
ומבואר מדבריהם שרק היכא שנפל לתערובת השלישית מותר מטעם ספק ספקא, אבל היכא דנפל לתערובת השנייה ה"ז אסור.
[וכתבו הפוסקים שלד' מרן איירי בפירש בפנינו, או שפירשו מחציתם, שהרי אי פירש ממילא בלא"ה שרי וכמבואר בשו"ע ס"ו. אולם לד' הרמ"א שפירש ממילא אסור איירי אף בכה"ג. כ"כ הש"ך ס"ק נא, פר"ח ועוד]
ובדרכי משה (או' ט) העיר שהן אמת שהרמב"ם סובר כרש"י שבעי' ג' תערובות, אך מ"מ פליגי, שלרש"י מיד שפירש אחד מהתערובת השניה לתערובת השלישית, אז הותרה גם התערובת השניה. אך לרמב"ם בכה"ג התערובת השניה אסורה, ורק היכא שכל התערובת השניה התערבה בתערובת השלישית הותר הכל. וכ"כ הט"ז (ס"ק י).
אולם הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"ב כד.) גרס בדברי הגמ' "רבי שמעון אומר לריבוא אסור. (נפל) לשלש ומשלש למקום אחר מותר". ולדבריו ה"ק שאם נפל לתערובת הראשונה אפילו לריבוא אסור, אבל בתערובת השני כגון שנפל לג' ומהג' נפל אחד לתערובת הרי הוא מותר. וכן הטור העתיק דברי הרשב"א.
והנה בש"ך (ס"ק נ) האריך להקשות על מרן, שהן אמת שבתוס' גרסו כרש"י והרמב"ם דאיירי בג' תערובות. אולם הרי התוס' ביארו דלעולם אף בב' תערובות שרי, ומה שנקטו ג' תערובות זה או משום להשמיע כוחו של האוסר, דאף בכה"ג אוסר. אי נמי משום שבתערובת השניה אינו אוכל הכל, משא"כ בתערובת השלישית יכול לאכול את הכל. והביא שכ"כ רוב הראשונים שמותר ס"ס אף בתערובת השניה, ושגם רש"י מסכים שאם לא אוכל הכל מותר אף בתערובת השניה.
והסיק הש"ך שנראה שבהפסד מרובה וכה"ג שרי התערובת השניה שאינו אוכל הכל כאחד, ע"כ. וכן הפר"ח (או' לח) הרבה להשיג על מרן בזה.
והרמ"א הביא מהאיסור והיתר הארוך שעשה כעין פשרה בין השיטות, וכתב שבודאי איסור נקטינן כהרמב"ם שבעי' ג' תערובות, ובספק איסור נקטי' כהרשב"א שסגי בב' תערובות, וכ"פ בהג"ה (סעי' ח). [היינו שאם הוא ספק איסור חשיב כמו ג' תערובות דסו"ס יש לנו ג' ספקות]
אולם העיר ע"ז הש"ך (ס"ק נה) שהמעיין באו"ה יראה שלא כתב כן, אלא כתב שמותר אף בתערובת השנייה ודאי איסור, ובלבד שלא יאכל כאחד, משא"כ בספק איסור מותר לאכול כאחד. ובתערובת השלישית מותר לאכול כאחד אף בוודאי איסור. ואח"כ הוסיף שאף להרמב"ם שמחמיר ומצריף תערובת שלישית, מ"מ כו"ז בוודאי איסור, אבל בספק איסור אף איהו מסכים להתיר בתערובת שנייה.
[ודין איסור דרבנן כספק איסור דאורייתא שמותר בתערובת שניה לד' הרמ"א, כ"כ הש"ך (ס"ק נד), פר"ח, לחם הפנים, בית לחם יהודה, חוות דעת, חכמת אדם, בית יצחק, הוב"ד בכה"ח (או' קכז)]
ולעניין הלכה כתב הרב כה"ח (או' קכד) שהרב פרי תואר הסכים לדברי השו"ע שיש להתיר רק ע"י ג' תערובות, וכן הסכים הרב מנחת יעקב, וא"כ כיוון שדעת מרן ומור"ם ז"ל דכל בית ישראל נשען עליהם להחמיר, ומה שהקשו על דבריהם יישבו האחרונים הכי נקטינן, ואין להקל אפילו בהפסד מרובה, וכ"פ זבחי צדק, ע"כ.
אמנם מ"ש שאפילו במקום הפסד מרובה אין להקל, הנה נודע מ"ש הפוסקים שבמקום הפסד מרובה אפשר להקל אף נגד מרן, וא"כ לדינא נראה כמסקנת הש"ך שבהפסד מרובה וכה"ג שרי התערובת השניה שאינו אוכל הכל כאחד, ע"ש.
וביחוד שאם הוא רק נהנה מהחתיכה ולא אוכל אותה שנראה שיש מקום טפי להתיר, והוא לפמ"ש הש"ך (ס"ק נב) שהביא שמקור דברי מרן שבעי' ג' תערובות הוא הרמב"ם. אולם ברמב"ם עצמו (פ"ז מהל' עכו"ם ה"י) כתב שמועיל ס"ס בב' תערובות לגבי כוס של ע"ז שהתערבה, וכבר עמד בזה הכס"מ. ויישב בשם ה"ר מרדכי אשכנז שיש לחלק בין אכילה להנאה, שלגבי ע"ז שההיתר הוא בהנאה שרי בב' תערובות, אך לגבי דברים חשובים שההיתר הוא באכילה בעי' ג' תערובות. והסכים עמו להלכה, והוסיף שביחוד שלרוה"פ בלא"ה שרי בב' תערובות אף באכילה, ע"כ. ולכאו' בזה יש יותר מקום להקל, שהוי כס"ס, שמא שרי בב' תערובות, ושמא בהנאה לכו"ע שרי בב' תערובות. אלא שמסתימת מרן נראה שבכל עניין יש להחמיר, וצ"ע לדינא.
ההיתר מכוח ספק ספקא הוא בתנאי שהיה ביטול ברוב בתערובת הראשונה
עוד הוסיף הטור, שכל מה שאנו מתירים את מה שפירש (אם הוא מועט או חצי) הוא דווקא שכבר בתערובת הראשונה האיסור התבטל ברוב מהתורה חד בתרי, ולזה מהני ס"ס להתיר את התערובת השניה, אבל היכא שנפלה חתיכת איסור לחתיכת היתר, ולא היה ביטול ברוב מהתורה, ואח"כ נפל מהשתים לעשרה ה"ז אסור, שאנו מחזיקים כ"א כאילו הוא גופו של איסור.
ובב"י הביא את דברי הרשב"א בארוך שכתב, שהכי מוכח מדברי הגמ' שאמרה שלאו דווקא שהחתיכה נפלה לג' אלא אפי' נפלה לב' והוא, ה"ז מתבטל אם נפל משם לתערובת אחרת, ומשמע שאם נפל לעוד חתיכה אחת ה"ז אסור, ולא אמרינן שיש כאן ספק ספקא, שמא לא נפל לתערובת השניה אלא היתר, ואת"ל נפל איסור, דילמא היתרא קא אכיל. וביאר שהטעם בזה הוא עפי"ד ר"י שבעי' שב' הספקות יהיו בתערובת. או שאפי' לר"ת (שאומרים ספק בגוף ספק בתערובת, ויבואר להלן) מ"מ כאן כיוון שהספק היה בשל תורה א"כ הוא כמו שכבר הוקבע לאסור את החתיכה ונהפכה כגופו של איסור, ושוב אין כאן ס"ס להתיר. [ונראה שהרשב"א לטעמיה אזיל דסד"א לחומרא מהתורה ולכן קאמר שכיוון שהספק הוא בשל תורה א"כ נהפך לגופו של איסור. דכ"ה קושטא לדעתו, אולם גם לדידן שהספקות מדבריהם, אפש"ל שחכמים אמרו שהוא נהפך לגופו של איסור, ונהיה כאיסור תורה, וכגבינות עכו"ם]
והוכיח מזה מרן הב"י שש"מ שאם היה בתערובת הראשונה ביטול מהתורה, א"כ אפילו שבתערובת השנייה אין רוב ואין ביטול מהתורה, שפיר דמי, וה"ה אפילו אם התערב בפחות, וכגון שנפלו ב' חתיכות מהתערובת הראשונה בחתיכה של היתר, שגם בזה יש להתיר כל שאינו ניכר שהוא מתערובת הראשונה.
אלא שהעיר ע"ז מרן שמדברי הרמב"ם חזינן דלא ס"ל הכי (כלו' שאפי' שברשב"א כ"ה האמת וכדלהלן, מ"מ הרמב"ם פליג) שכתב שאף במקצת חתיכות שפירשו, כגון שפירשו מ' מתוך ק', בעינן שיתערבו ברוב, ואל"ה הם אינם מותרים, אף שיש כאן ס"ס.
ובאמת שכ"כ להדיא הרמ"א בתורת חטאת (כלל מג סעי' ז) בזה"ל: משמע מדברי הרמב"ם דאע"ג דבתערובת הראשון נתבטל ברוב, מכל מקום בעינן גם בתערובת השני שיתבטל ברוב. אבל מדברי הרשב"א אינו נראה אלא הואיל ונתערב ברוב אפילו נתערב אח"כ בכמותן שרי, ע"כ. וזה גם כוונת הבית יוסף כאן דהרמב"ם חולק על הרשב"א.
- היכא שהחתיכות התבטלו מכוח ספק ספקא בתערובת שלישית עלתה הסכמת הפוסקים שמותר לאכול את כל החתיכות בבת אחת. אולם לדעת הרמ"א יש להחמיר שלא לאכול את כל החתיכות בבת אחת, וכתב הרב כה"ח שאפשר שבמקום הפסד מרובה או לעת הצורך אף הוא יסכים להתיר
וכ"כ הרמ"א (סעי' ח): ומ"מ אין לאדם אחד לאכול את כולם, ע"כ.
ובט"ז (סק"י) תמה עליו שהרי בראשונים מבואר להדיא שבתערובת השלישית אף מותר לאכלם כולם כאחד, וכמ"ש התוס' (זבחים עד.), והאיסור והיתר הארוך, וכ"מ ברשב"א, והב"י שכתב שאסור לאכול הכל כאחד קאי על ב' תערובות, שבזה אי אכיל כולם כאחד ליכא ס"ס, אבל בתערובת שלישית מישרא שרי.
שוב הביא הט"ז שאפשר למצוא סמך לדברי הרמ"א ממ"ש בהגהת שערי דורא ממעשה שהיה ששחט ר"י הרבה תרנגולים, ומצא את הסכין פגום, ולא הכיר באיזה תרנגולת, ושאל את ר"ת, והשיב שישליך אחד והכל מותר, שכיוון שהחתיכה אינה ראוייה להתכבד שהיא עם נוצות וכדו' היא בטלה, ואפילו שיש כאן ס"ס שמא זה לא היא, ושמא הסכין נפגם מהעצם והתרנגולת כשרה, מ"מ ודאי שנפגם הסכין הייתה אסורה, ואין להתיר בלא השלכת אחד, ע"כ. וביאר הט"ז שהכוונה שאין להתיר מכוח ס"ס של"צ להשליך אחד והכל מותר, אפי' שלר"ת מהני אחד בגוף ואחד בתערובת, מ"מ כבר הוקבע שיש כאן חתיכה אחת אסורה. והיינו מטעם חומרא שאי"ז נראה להתיר את הכל כאחד. וא"כ הוא הוא דברי הרמ"א, שאין להתיר את הכל. אולם ע' בנקודות הכסף שהקשה ע"ד הט"ז שאין ראיה מהש"ד.
אולם הש"ך (ס"ק נג) האריך להקשות על הרמ"א שלעולם הב"י שכתב לד' רש"י שאסור לאכול הכל כאחד, קאי עמ"ש רש"י בדעת רב שמותר בתערובת השנייה, אך לעולם בתערובת השלישית מותר לאכול אפי' הכל כאחד, דלעולם איכא ס"ס, ושכן הסכימו כל הפוסקים ראשונים והאחרונים, יעויי"ש.
וכן ראיתי להרב כה"ח (או' קכו) שכתב שלד' מרן בתערבות שלישית מותר לאכול את כולם כאחד, ושכ"כ הש"ך, ט"ז, פר"ח, לחם הפנים, חכמת אדם. והוסיף, שאפשר שאף הרמ"א לא כתב כן אלא לכתחילה אבל במקום הפסד מרובה או לעת הצורך מותר, ע"כ.
- נחלקו הפוסקים אם אמרינן ספק ספקא בדבר שיש לו מתירין, ודעת הרמ"א שרק במקום צורך יש להקל בזה. ומיהו אף לדעתו יש מקום להקל באיסור דרבנן ע"י ס"ס, או היכא שיש חזקת היתר (אפי' בספק אחד). אולם דעת מרן השו"ע שאף לכתחילה סמכינן על ספק ספיקא אפילו בדשיל"מ והכי נקטינן
והסכים עימו להלכה הש"ך (ס"ק נו) שאין להתיר ס"ס בדבר שיש לו מתירים, והוסיף שאפי' בג' תערובות אין להקל, ושכן מבואר באיסור והיתר הארוך ובמרדכי. וכתב עוד (ס"ק נח) שאף במקום הפסד מרובה צ"ע אם יש להקל, שהרי כן הסכימו גדולי הפוסקים.
והנה בט"ז (ס"ק יא) תמה על הרמ"א, שכתב בספרו תורת חטאת שלד' הר"ן מהני ס"ס אף בדישל"מ, והארוך חולק ע"ז וסובר שלא מהני. והקשה הט"ז שהרי הר"ן קאי שהאיסור מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה ביו"ט שהוא אסור משום מוקצה דרבנן, ולכן התיר. וא"כ מנ"ל שבזה יחלוק הארוך, ויתכן שהוא החמיר בדשיל"מ רק היכא שהאיסור הוא דאו'. ועוד תמוה מה שסיים בהג"ה שבמקום צורך יש להקל, ומשמע אף איסור דאו', והרי בזה לית מאן דפליג שהוא אסור.
עולה מדבריו תרתי, שבדרבנן לכו"ע אפשר דמהני ס"ס אף בדשיל"מ. ובדאו' אף במקום צורך אסור לכו"ע.
אולם הש"ך בנקודות הכסף ס"ל שאין לחלק בין דאו' לדרבנן, ולדעת הר"ן הכל מותר, ולדעת האו"ה והרמ"א ס"ס בדשיל"מ לעולם אסור בין בדאו' בין בדרבנן, והכי קיי"ל.
אך הפתחי תשובה (או' יא) הביא שבהגהות טעם המלך על השער המלך (פ"א מהל' יו"ט ה"כ) האריך להוכיח שדעת המג"א והרב פר"ח כדעת הט"ז, ושכן דעת הרמב"ם, יעויי"ש.
עוד הביא הפת"ש בשם הצל"ח שהיכא שיש לנו חזקת היתר והאיסור הוא דרבנן ספיקו מותר. ושכ"כ עוד בספרו נודע ביהודה (תניינא אה"ע סי' לח).
אמנם נראה להוכיח שדעת מרן השו"ע שמהני ספק ספקא אף בדשיל"מ, שהנה הביא בב"י בשם הרשב"א וכ"פ בשו"ע (סעי' ז) שדבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כגון בע"ח, וחתיכה הראויה להתכבד, "ודבר שיש לו מתירין", שנתערב באחרים, ונאכל אחד מהם בשוגג, או נפל מעצמו לים בעניין שנאבדו מהעולם, הותרו כולם שאנו תולים וכו', ע"כ. ולכאו' מדוע אנו מתירים לתלות שהאיסור נאכל או נפל, נימא שכיוון שהוא דשיל"מ זה אסור, אע"כ דלא ס"ל לחלק בניהם, וכל שלפום דינא הוא מותר ה"ה בדישל"מ. ובאמת שכ"כ להדיא הש"ך (ס"ק נז) שלד' הרמ"א שאין להתיר מס"ס דשיל"מ, כ"ש שאין להתיר אם נפל אחד לים, "והשו"ע שכתב בסעי' ז דגם בדשיל"מ מותר כשנפל אחד מהם לים, היינו לפי שהביא כן בספרו ב"י בשם הרשב"א, והרשב"א כתב נמי בב' תערובות דאפילו דשיל"מ מותר, וא"כ דעת המחבר כאן דגם דבר דשיל"מ מותר (ע"י ס"ס)".
וכ"כ הרב כה"ח (סי' קי או' קלב) בזה"ל: אבל לדעת השו"ע לעיל סעי' ז' דמתיר בדשיל"מ שנפל אחד מהם לים, ה"נ בס"ס בדשיל"מ מותר, ש"ך. פר"ח. ולעניין דינא כתב הרב פר"ח דהכי נקטינן כדברי השו"ע, וכ"ה דעת הפליתי, ערך השלחן, וכ"פ זבחי צדק. ומ"מ לאשכנזים שקבלו חומרות מור"ם ז"ל יש להחמיר כדברי מור"ם ז"ל, ע"כ.
ומרן זיע"א בהליכות עולם (ח"ה עמ' רנה) הביא שכ"כ ג"כ הרב מנחת כהן (שער התערובות ח"ג פי"א) שאפילו שהרמ"א החמיר בס"ס בדשיל"מ, מ"מ רוב הפוסקים מתירים כל ס"ס אף בדשיל"מ, וכן דעת מרן השו"ע כדעת הרשב"א וכו', ע"כ. שו"ר ביבי"א (ח"ז או"ח סי' מד או' יג) שכתב שהן אמת שדעת הרמ"א לאסור ס"ס בדשיל"מ, אולם הש"ך כתב שדעת מרן להתיר, והפר"ח הוסיף שכן דעת הרמב"ם ומרן, ולכן הכי נקטינן, ע"ש. וכן העלה הערך השלחן, והרב זבחי צדק כתב שלעניין הלכה אין לנו אלא דברי מרן שהתיר ס"ס בדשיל"מ. וכ"כ בשו"ת בן אברהם שכן דעת מרן והכי נקטינן. עכת"ד.
ובאמת שכן מבואר בשו"ע או"ח (סי' תצז סעי' ד) שכתב: ספק מוכן מותר ביו"ט שני, משום דהוה ספק ספיקא, ע"כ. ושם הנדון הוא משום דשיל"מ ובכו"ז התיר מרן משום ספק ספיקא.
וראה בש"ך (ס"ק נו) שעמד בזה ויישב ג' תרוצים, או שיו"ט שני שהוא מנהג קיל טפי, או שסתם יו"ט הוא לצורך ולכל הקלו, או משום שכל שהס"ס הוא לומר שאין כאן צד איסור כלל ושהנדון לא התחיל וכגון כאן שאם היה מוכן לפני בזה לכו"ע שפיר דמי, ע"ש.