- נחלקו הפוסקים האם אמרינן ספק ספקא משם אחד, ולהלכה נקטינן שלא אמרינן ס"ס משם אחד. ומ"מ נראה שכו"ז הוא מדרבנן, אך מדאו' כל שיש רוב להתיר אף שהוא משם אחד שפיר דמי
ואולם הרמב"ם (פ"ג מהל' אסורי ביאה ה"ב) כתב שהבא על קטנה שהתקדשה לגדול, חייב חנק, ואוסר את האשה על בעלה, ע"כ. וכתב המגיד משנה שס"ל שחייבים על הקטנה ברצון, ולא חשיב אונס. ולכן ס"ל להרמב"ם דאין כאן ס"ס שמא היה באונס, ואת"ל ברצון שמא הייתה קטנה וחשיב אונס, משום שס"ל שרצון הקטנה לא חשיב אונס, ע"כ. חזינן מדבריו שמהני ס"ס משם אחד ודלא כהתוס', דאל"ה מה הוכרח לפרש שהרמב"ם סובר של"מ ס"ס משום שחייבים על רצון קטנה, נימא של"ה ס"ס משום שהוי משם אחד וכדברי התוס', אע"כ דס"ל שמהני ס"ס משם אחד. וביבי"א (ח"ז יו"ד סס"י כד) הוסיף שכן הוכיחו מהרמב"ם ג"כ הרב שבות יעקב, והרב תורת חסד מלובלין.
וכן הביא מרן זיע"א בטהרת הבית (ח"ב סי' יג עמ' רפב) משו"ת רבי בצלאל רנשבורג (סס"י טז) בהגהת הגאון בעל עולת שמואל, שכתב, שמדברי גדולי האחרונים המהרשד"ם ומהריב"ל והמהראנ"ח וסיעתם מוכח שלא חששו כלל למה שכתבו התוס' דשם אונס אחד הוא, שמכיוון שלפי דעת הרשב"א בתשו' טעם היתר ס"ס בדאו' הוא משם רוב, מה לי חד שמא מה לי תרי שמי סו"ס הוי רובא. וע"ע בשו"ת שאילת יעקב (סי' טז או' יט) שהביא דברי כמה אחרונים שהוכיחו דלא כהתוס', והוא כתב שאף התוס' לא כתבו כן אלא בספק סוטה שעשאו הכתוב כוודאי וכו', ע"ש.
אולם להלכה נקטו הפוסקים כדברי התוס' שלא אמרינן ס"ס משם אחד, ראה בש"ך (כללי הס"ס דין יא) שכ"כ המגיד משנה, והרמ"ע מפאנו, ובספר הליכות עולם, ושכן מבואר בתה"ד, ע"ש. וכן מבואר בדברי הפוסקים, כמבואר באחרונים (סי' קי), ובמחצית השקל או"ח (רס"י רסא) בד' הב"ח ומג"א. וכ"כ המנחת כהן (מבוא השמש מ"ב פ"ה), לך נא ראה בדבריהם (וע"ע מדבריהם להלן), וכ"פ מרן זיע"א שם.
ולעניין אי מדאו' לא מהני ס"ס משם אחד או רק מדרבנן. הנה הפמ"ג (שפ"ד כללי הס"ס דין יא) הסתפק האם הא דקיי"ל שס"ס משם אחד לא מהני הוא מהתורה או מדרבנן. והביא ראיה מהרא"ה שהוא מדאו', שהנה הקשה על הא דאמרי' בכתובות במוצא פתח פתוח דאיכא ס"ס, שמא באונס, ואת"ל ברצון שמא ל"ה תחתיו. שלכאו' הוי כמו ספק בגוף ובתערובת שאסור הואיל וכל ספק נאסר מהתורה, ויישב שמהתורה אף בכה"ג שפיר הוי ס"ס, ורק שהחמירו חכמים, ולהוציא אשה מבעלה לא החמירו, ע"כ. ולכאו' אי ס"ס משם אחד לא מהני מדרבנן, א"כ ילה"ק עמ"ש התוס' שלא מהני ס"ס לומר שמא באונס, ואת"ל ברצון שמא קטנה, משום שהוא משם אחד. ולכאו' אי הוי מדרבנן הרי לא החמירו להוציא אשה מבעלה, אע"כ צ"ל שס"ס מש"א לא מהני מדאו', עכ"ד. וכן הוכיח הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"א מהדו"ק סי' טו).
אולם ביבי"א (ח"ז יו"ד ס"ס כה) הביא מגדולי הפוסקים שס"ס משם אחד לא מהני מדרבנן. שהנה הגאון רבי יצחק אייזיק חבר בספר בית יצחק (שער הספקות ס"ס יז) כתב שמ"ש התוס' בכתובות של"מ ס"ס משם אחד, טעמא בעי לפמ"ש הרשב"א בתשו' (סי' תא) שהטעם שמהני ס"ס הוא משום דאיכא רובא להיתרא, וא"כ מאי אכפ"ל שהוא מש"א סו"ס איכא רובא. וביאר שבס"ס מב' שמות המיעוט הוא אינו מצוי ולכן לא חשו להא, משא"כ בס"ס משם אחד המיעוט הוא מצוי ולכן חשו לזה חכמים, ואסרו ס"ס מש"א, ומ"מ מדאו' אף בזה שפיר דמי, ע"ש. וכן הסכים הגאון רבי יצחק ציוני בשו"ת עולת יצחק שמדאו' אף ס"ס מש"א אזלינן לקולא. וכ"כ בתורת חסד מלובלין, והגר"י אלחנן בעין יצחק, ומהר"ש ענגיל, ובתשורות שי, ע"ש.
וראה שם ביבי"א שלכן הקל למול בדיעבד בבין השמשות דאיכא ס"ס, ואפילו אי נימא שהוא משם אחד, מ"מ מדאו' שפיר דמי, ואין לדחות מ"ע של מילה בזמנה מפני חומרא דרבנן. (אולם שם ס"ל דבלא"ה ל"ה מש"א כיוון שספק אחד מוסיף על חברו, יעויי"ש.), וכ"ה בטהרת הבית (ח"ב סי' יג עמ' רפב).
- נחלקו הפוסקים מהו גדר ספק ספקא משם אחד, שלדעת הש"ך כל שמב' הספקות אנו שומעים עניין אחד, ואין ספק אחד מוסיף בדין על הספק השני, א"כ הוי משם אחד, ולא מהני ספק ספקא. אולם כמה מרבותינו האחרונים חלקו על הש"ך בהבנת התוס', ופירשו שס"ס משם אחד שלא מהני, היינו שלא התחדש בספק השני עוד טעם אחר, והוא חוזר על הספק הראשון, אבל היכא שהוא מצד אחר אף שהוא מעניין הספק הראשון לא מיקרי ס"ס משם אחד. וע' בהערה שביארנו את הנפק"מ בין השיטות
והוסיף הש"ך (בכללי הס"ס או' יא) שכ"כ המגיד משנה דלא מהני ס"ס הואיל והוא משם אחד. ושכן מבואר בפסקי תה"ד (סי' קל) שכתב שהיכא שהולידה עיזה ב' זכרים ואנו מסופקים מי הבכור, ואיכא על כל חדא וחדא ס"ס דילמא הוא לא הבכור, ושמא כיוון שהיא הייתה עם חלב לפני שהולידה א"כ כבר הולידה לפניהם ושניהם לא זכרים. וכתב דלא חשיב ס"ס משם אחד (שמא לא ביכרה) כיוון שהספק הראשון שמא ילדה לפני כיוון שיש לה חלב, הוא לומר שאין כאן כלל חיוב של בכורות על שתיהם, והספק השני הוא אומר שיש כאן חיוב רק לא נודע מי החייב ומי הוא פטור (והוא מוסיף טפי), ע"ש. ועכ"פ מבואר מדבריו דס"ס משם אחד לא מהני.
אולם כמה מרבותינו האחרונים חלקו על הש"ך בהבנת התוס' הנ"ל, ופירשו שס"ס משם אחד שלא מהני, היינו שלא התחדש בספק השני עוד טעם אחר, והוא חוזר על הספק הראשון, אבל היכא שהוא מצד אחר אף שהוא מעניין הספק הראשון לא מיקרי ס"ס משם אחד. ולדוגמא בספק התוס' שאנו אומרים ספק באונס ספק ברצון, ואת"ל ברצון שמא הייתה קטנה, שהנה גם הטעם שקטנה לא חשיב איסור הוא מטעם דחשיב אונס, וא"כ הוא כמו הספק הראשון, ולא חידשנו באת"ל כלום, שהרי אמרנו את"ל ברצון, וחזרנו שוב לדין אונס. שאף שיש חילוק בין אונס דגדולה לאונס דקטנה ששם הוא ברצונה, מ"מ הכל אותו גדרה הלכתית של אונס, ושאמרנו בתחילה שמא אונס זה כלול ג"כ. (והוסיף הרב תורת שלמים שאף שאפשר להתחיל ולומר שמא הייתה קטנה, ואת"ל גדולה שמא באונס, וממילא לא אמרנו אחרת מהאת"ל, מ"מ ל"ה מתהפך ולא מהני), כ"כ הרב תורת שלמים (סק"כ), והמהרי"ט (יו"ד סי' נא), ובשער אפרים (סי' עט), והרב חקרי לב הביאו בזבחי צדק (סי' קי, ס"ס טו) והוסיף שכן פירשו כל הרבנים האחרונים בכוונת התוס' המהרח"ש, ובנו הרב תורת משה, ומהר"ש חיון, שער אפרים, משפט צדק, מהר"ש חסון, ע"ש. וכן ביאר הגרי"ח בספר רב ברכות (סוף מע' ס"ס ד"ה והנה דרך). שו"ר בס"ד לאחר זמן שכ"כ מרן זיע"א בהליכות עולם (ח"ה עמ' רנט) והביא כמה מהפוסקים הנ"ל, ע"ש.
נמצא נפקותא לדינא בין הש"ך לפוסקים הנ"ל, היכא שיסוד ההיתר בב' הספקות הוא אחד, ומ"מ הספק השני הוא מעניין אחר מהספק הראשון (אפילו שאינו מוסיף עליו בדין), שלד' הש"ך לא חשיב ס"ס, וכן מתבאר בחכמת אדם (שער הקבוע כלל סג, דין יז), ובמג"א (או"ח סי' תלט סק"ג). ולהרב חקרי לב ודעמיה חשיב ס"ס. ולדוגמא בנכנס עכבר לבית בער"פ עם פת בפיו דאיכא ס"ס, שמא אכל אותו, ואת"ל שלא אכל שמא הוציא אותו מהבית (והוא ס"ס מתהפך). שלש"ך ל"ה ס"ס כיוון שסו"ס הכל טעם אחד, וכן כתבו להדיא הרב חכמת אדם והרב מג"א הנ"ל. ולדעת החקרי לב ודעמיה הוי ס"ס כיוון שהספק השני הוא לא מעניין הראשון ואינו סותר את האת"ל.
ולפי"ז דברי הרב תה"ד הנ"ל שכתב שספק אם ילדה בתחילה, ואת"ל ילדה שמא זה לא הזכר הזה, וכתב שהוי ס"ס הואיל והוא לא משם אחד. יתפרשו נמי במחלו' הפוסקים הנ"ל, שלד' הש"ך כוונתו שכיוון שהספק השני הוא מוסיף טעם אחר בדין להתיר ממילא שרי וכנ"ל, וכ"כ הרב בינת אדם (שער הקבוע סי' גן) שהטעם שמועיל ס"ס משום שהוא בא להוסיף, ואין הכוונה שבא להוסיף בדין, אלא שהוא בא להוסיף בטעמי ההיתר, וכגון שיש ספק אם עכבר נכנס עם חמץ, ואת"ל נכנס שמא אכלו (פסחים ט:) שהספק השני בא להתיר יותר אף אם בפועל הוא לא מתיר יותר. אולם לפי החקרי לב ודעמיה כוונתו שהואיל והספק השני אינו סותר את האת"ל והוא בעניין אחר מהספק הראשון ממילא שפיר דמי, אף אם הוא היה מאותו טעם ולא היה בא לחדש עניין אחר בצדדים, וכ"כ הרב תורת שלמים שם.
- כתבו הפוסקים שהא דקיי"ל שלא אמרינן ס"ס משם אחד הוא דווקא שב' הספקות נולדו באותו שעה והם בעניין אחד דבכה"ג ל"ה ס"ס. אולם אם כתוצאה מהספק הראשון נולד הספק השני וכגון ספק על ואת"ל לא על שמא לא דרס, א"כ אף שיסוד הספקות הם אחד, מ"מ הואיל ואנו דנים עליהם כשעת מציאתם, וכסדר הרעותא בספקות ממילא לא חשיב משם אחד (ולד' החקרי לב שכל שאין הספק השני סותר את האת"ל, והוא דן מעניינו ל"ה שם אחד, א"כ ברור דשפיר דמי)
וכן ביאר הרב בית אפרים (יו"ד סי' ו ד"ה והנה) והגדיר את הדברים שכיוון שכל עניין ס"ס משם אחד הוא שהספק השני אינו מוסיף על הראשון, והוא אינו נצרך, וכמו שכתבו התוס' שהכל שם אחד של אונס הוא, א"כ כו"ז היכא שהם ב' ספקות נפרדים, אבל היכא שכדי לאסור אנו צריכים את ב' הספקות, שתחילה אנו צריכים לדון אם יש מקום לחוש לאיסור ואח"כ אם היה האיסור, א"כ ממילא לא חשיבי משם אחד ושפיר דמי. וכמ"ש הש"ך לגבי הס"ס מתהפך שהיכא שאנו צריכים את ב' הספקות לדון תחילה אם יש לחוש לאיסור, א"כ ל"צ מתהפך, שכ"ה הדרך לדון. (והוסיף שבד"כ הוא עניין אחד שאם הוא מתהפך הוא לא משם אחד, כלומר שהם ב' מילי, ע"ש).
ומרן זיע"א בטהרת הבית (ח"ב סי' יג עמ' רפב) הביא שכ"כ הגאון רבי יצחק אלחנן בספר נחל יצחק (סי' לח ענף ח) וביאר לפי"ז דברי הרשב"א והריטב"א יעויי"ש.
ודע שהרב חקר הלכה (מערכת ס או' יח) צידד צדדים ע"פ דברי הש"ך שבשלשה ספקות משם אחד שפיר דמי להקל, ע"ש.
- אף דקיי"ל דלא אמרינן ס"ס משם אחד, מ"מ הסכימו הפוסקים דהיכא דספק אחד מוסיף על חברו, בזה אמרינן ס"ס. ואין צורך שהספק השני יוסיף בדין שיהיה בו נפק"מ יותר מהספק הראשון, אלא סגי במה שהוא מתיר ומוסיף יותר אפילו בסברא כדי שיחשב ב' שמות
וכן הסכימו הפוסקים שכל שהספק השני מוסיף על הספק הראשון לא מיקרי שם אחד, שכ"כ הרב חכמת אדם (כלל סג סי' יז), זבחי צדק (סי' קי ס"ק קטו), נודע ביהודה קמא (יו"ד סי' מא או' ד), והגאון משכיל לאיתן בהגהות יד אברהם (סי' קפז), שו"ת הגאון רבנו יוסף מסלוצק (רס"י ט), ארץ צבי פרומר (סי' קה), הובאו בטהרת הבית (ח"ב סי' יג עמ' רפא).
ומ"ש ואין צורך שהספק השני יוסיף בדין שיהיה בו נפק"מ יותר מהספק הראשון, אלא סגי במה שהוא מתיר ומוסיף יותר אפילו בסברא כדי שיחשב ב' שמות. כ"כ הרב נודע ביהודה הנ"ל שאפילו אם אין שום נפק"מ בספק אחד בזמן הזה, להתיר יותר מהספק השני, מ"מ בסברא כל שהיא שאנו מייפים את כח הספק הראשון מן השני, לא חשיב ספק ספקא משם אחד, אלא זה נקרא מב' שמות, ע"ש. וכן הסכים עמו הגאון משכיל לאיתן בהגהות יד אברהם (סי' קפז), וכיו"ב כתב הרב חכמת אדם שם.
וע"ש בטהרת הבית שמכוח זה העלה שמועיל לעשות ספק ספקא על בין השמשות שמא הוא יום, ושמא הלכה כר"ת שבין השמשות הוא יום, ולא חשיב ס"ס משם אחד, משום שהספק השני שמא הלכה כר"ת הוא מתיר יותר שעושה ג' מיל ורבע ליום, ושכ"כ כיו"ב הגאון רבי יוסף מסלוצק, ע"ש. וכ"כ ביבי"א ח"ז (יו"ד ס"ס כה), ובח"ו (יו"ד סי' כג סוף או' ד), יעויי"ש.
- בדרבנן אמרינן ספק ספקא משם אחד
וכשעיינתי במקורות הדברים ראיתי שהטעם הוא משום דס"ס משם אחד הוא עדיף טפי מספק אחד, שהרי אפי' בדאו' התחבטו הפוסקים מדוע הוא לא מהני דהא סו"ס יש לנו רוב להקל, והוא רק חומרא דרבנן, ולכן פשוט שבדרבנן [היינו באיסור דרבנן שלא בטל בספק אחד] י"ל סד"ר לקולא, ראה בשו"ת תשורת שי. וכן בעין יצחק הנ"ל שציין לפמ"ג (כללי הס"ס או' טו) שהקל בדרבנן של"צ ס"ס מתהפך, ודו"ק.
וכבר הבאנו לעיל מ"ש ביבי"א (ח"ז יו"ד ס"ס כה) מגדולי הפוסקים שס"ס משם אחד לא מהני מדרבנן. וכמ"ש הגאון רבי יצחק אייזיק חבר בספר בית יצחק (שער הספקות ס"ס יז) שמ"ש התוס' בכתובות של"מ ס"ס משם אחד, טעמא בעי לפמ"ש הרשב"א בתשו' (סי' תא) שהטעם שמהני ס"ס הוא משום דאיכא רובא להיתרא, וא"כ מאי אכפ"ל שהוא מש"א סו"ס איכא רובא. וביאר שבס"ס מב' שמות המיעוט הוא אינו מצוי ולכן לא חשו להא, משא"כ בס"ס משם אחד המיעוט הוא מצוי ולכן חשו לזה חכמים, ואסרו ס"ס מש"א, ומ"מ מדאו' אף בזה שפיר דמי, ע"ש. וא"כ בדרבנן פשוט שיש לומר ספק דרבנן לקולא, ולא גרע מספק בעלמא.
