- נחלקו הפוסקים אם אמרינן ספק דרבנן לקולא בספק דאורייתא שהתגלגל לספק דרבנן, ולהלכה נקטינן שאם לא נודע הספק בשעה שהיה דאו', אלא רק אח"כ בשעה שאסור רק דרבנן, אמרינן ספק דרבנן לקולא וכדברי מרן הב"י הנ"ל [ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על הפוסקים שמתירים אף בהתגלגל ולא נודע, וכ"ש אם יש לצרף בזה עוד צרופים ראה בהע']. אולם היכא שיש צד שאין כאן איסור כלל ומהתורה הוא מותר, בזה נראה דלכו"ע אמרינן ספק דרבנן לקולא
וכן מתבאר בשו"ת מהריב"ל (ח"ג סי' ק) שכתב, בספק טרפה שנתבשל בכלים, שאפילו עבר עליהם מעת לעת הכלים אסורים, ולא אמרינן כיוון שכלים שאינם בני יומם אסורים מדרבנן, ממילא סד"ר לקולא, כיוון שהאיסור עצמו אסור דבר תורה, ע"ש. וכ"פ המנחת יעקב בתורת שלמים (קונה"ס או' לב), פמ"ג ופר"ח שם.
אולם בתשו' מהרשד"ם (יו"ד סי' לח) מתבאר להתיר הכלים שאינם בני יומם ודלא כמהריב"ל. וכן הרב חקרי לב (יו"ד סס"י קכט) הביא דברי המהריב"ל בזה, וכתב, ואני מפקפק בעיקר הכלל הזה, שלא מצינו לו שורש בדברי הראשונים, והדברים מורים דאף בכה"ג אמרינן ספק דרבנן לקולא, ע"כ. וגם הרב בית לחם יהודה בפי' קונה"ס (או' כד) כתב, שכלים שיכול להגעילם בקל לא ישתמש בהם לכתחילה אלא ע"י הגעלה, אבל בכלי חרס או כיו"ב שאין יכולים להגעילם אין להחמיר, יעויי"ש שהביא ראיות לדבריו. גם בשו"ת קול אליהו ח"א (יו"ד סי' יח) הוכיח מהרשב"ץ דלא כמהריב"ל (אולם בעיקר ראיתו כבר יישבו זאת הפוסקים אליבא דמהריב"ל).
אמנם מדברי מרן הב"י (סס"י נז) הנ"ל שהביא דברי המצאתי כתוב להלכה, מבואר שהחילוק הוא בין אם נודע ללא נודע, ואם לא נודע עד שנהיה דרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא. שהרי הוא קאי על ספק דרוסה שנתערבה, שהוא ספק דאו' שהתגלגל לדרבנן מחמת שהתבטל, וע"ז קאמר שאם לא נודע אמרינן ספק דרבנן לקולא. ואמנם הרמ"א שם חלק ע"ז וכמו שהביא כאן הש"ך, אולם אנן דנקטינן כדברי מרן הב"י, וכפי שהבאנו לעיל, א"כ גם כאן יש לנו לתפוס שכן שלא נודע עד שהספק נהיה דרבנן, אמרי' סד"ר לקולא. וכ"כ בשו"ת בית שלמה (או"ח סי' סב) שלפמ"ש מרן הב"י אם לא נודע אף בהתגלגל אזלי' לקולא. וכ"כ בשו"ת בן אברהם (סי' טז), וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' רטו) שאם נודע הספק אחרי שנהיה דרבנן אמרי' סד"ר לקולא. והביאם מרן זיע"א בשו"ת יבי"א ח"ט (או"ח סי' לט או' י) וכתב שאפילו שהש"ך ומהריב"ל כתבו לא כן, מ"מ כבר כתבו הפוסקים שאין כן דעת מרן הב"י, ואנחנו קיבלנו הוראות מרן.
ובעיקר הכלל שכל שהתגלגל הספק מדאו' לדרבנן אזלינן לחומרא, נאמרו בזה כמה סברות והגדרות בפוסקים (וקיבצם הביאם ביבי"א שם), ונפק"מ להיכא שיש הפסד מרובה ושעת הדחק שיש להקל. ונביא מקצת דבריהם בקיצור.
דהנה הפר"ח (או"ח סי' תסז ס"ט) כתב על גרעין חיטה ששהה במים בפסח, שאחרי פסח הוא מותר שספק דרבנן לקולא. והשער המלך (הל' מקוואות כלל ו) הקשה עליו שהרי בפסח עצמו הוי סד"א לחומרא, ולכן גם שהתגלגל לדרבנן ל"א סד"ר לקולא. ויישב הגרעק"א שבעיקר כלל זה יש לחלק בין היכא שהאיסור דאו' קיים שבזה אזלינן לחומרא, לבין היכא שהוא אינו קיים דאזלי' לקולא, ולדוג' בספק דרוסה שהתערבה שאפי' שהאיסור דרבנן מכיוון שהתבטל, מ"מ הרי האיסור קיים ואם יבוא אליהו ויגיד מהו הספק איסור, הוא יהיה איסור מדין סד"א, וא"כ בזה אזלי' לחומרא, משא"כ בחמץ שעבר עליו הפסח שעתה אין צד של איסור, שבזה שהתגלגל לדרבנן לקולא, ע"ש.
עוד מצאנו כלל בזה בשו"ת חיים של שלום (סי' נח) שכתב שלפמ"ש הפמ"ג (סי' נז) שבספק אחד בגוף וספק בתערובת שאנו מחמירים זהו דווקא בספק במציאות ולא בספק בפלוגתא דרבוותא, ה"נ בספק תורה שהתגלגל לדרבנן שאנו מחמירים דווקא בספק במציאות (כספק דרוסה) ולא בפלוגתא דרבוותא, ע"כ.
עוד כלל כתב שם שהיכא שהספק התגלגל מדאו' לדרבנן קל שהוא אסור רק מחמת קנס בעלמא כמו חמץ שעבר עליו הפסח, בזה לכו"ע ספיקו להקל דקיל טפי וכמבואר ברשב"ץ וכו', ע"ש. וכ"כ בשו"ת שמחת כהן ח"ג (סי' כו) שבזה אף למהריב"ל שפיר דמי, ושכ"כ השדי חמד, ע"ש. וע"ע בשו"ת בית אפרים או"ח (סי' מא) שהיכא שמעיקרא ידענו שהספק עתיד להתגלגל לדרבנן וכגון חמץ בפסח בזה ספיקו לקולא.
ומה שכתבנו שהיכא שאנו יכולים לתלות שאין כאן איסור כלל, ומהתורה הוא בטל בלא"ה ברוב, א"כ בזה חשיב סד"ר ולקולא לכו"ע. כן הוכיח הש"ך מההיא דלקמן (סי' קיא ס"ד) שאמרי' באיסור דאו' שנפל לאחת מב' קדרות, ולא נודע לאיזה נפל, ובכל קדרה יש רוב כנגד האיסור, שה"ז מותר, משום שהתם אפשר שאין כלל איסור, והרי הוא מותר מהתורה שיש כאן רוב, ולכן י"ל דהוי מילתא דרבנן וספקו לקולא, שהרי אין ספק על איסור (שאפשר שלא נפל כלל לקדרה ולא התחיל הנדון) על הקדרה. משא"כ בספק דרוסה שהספק הוא על איסור, שהרי וודאי שיש כאן בתערובת דבר שהוא ספק איסור, ובזה אמרי' שכיוון שהאיסור הוא מהתורה חשיב ספק דאו'.
- כתב הש"ך (כללי הס"ס דינים כ- כז) שהא דאמרינן סד"ר לקולא היינו דווקא שאין חזקה כנגד. ולכן אם נתערב איסור דרבנן חד בחד אפילו שהוא אינו חשוב, ואח"כ נאבד אחד מהם, לא אמרי' סד"ר לקולא, שכיוון שהיה מוחזק באיסור ל"א סד"ר לקולא. וכן אפי' נפלה החתיכה לתערובת ה"ז אסור (אם הוא חשוב, אי נמי דליכא רוב), ואין להתיר מס"ס שמא זה לא נפל, ואת"ל נפל שמא הוא היתר, משום שכבר החזקנו את התערובת הראשונה לגופו של איסור, אולם נראה שלד' מרן הב"י אם לא נודע הספק עד שנאבד, או עד שהתערב (וה"ה בספק דאו' שהתערב שאם לא נודע שפיר הוי ס"ס לקולא ודלא כהש"ך), בזה אמרינן סד"ר לקולא וכבר הבאנו שהסכימו הפוסקים שכ"ה עיקר לדידן
עוד כתב הש"ך, שאם האיסור הוא חשוב אפילו שהוא דרבנן הוא אינו מתבטל ברוב ודינו כאיסור תורה. ולכן אם נתערב איסור חשוב דרבנן חד בחד, הדין ששניהם הוחזקו כגופו של איסור, ואם נפל אחד מהם לתערובת אסרו את הכל.
עוד הוסיף שה"ה אם ספק איסור תורה נתערב חד בחד, שניהם נחשבים כגופו של איסור, ולכן אם נפלו לעוד תערובת אינם בטלים ברוב מטעם ס"ס.
עוד כתב הש"ך שכל מקום שנתבאר שאינו מתבטל היינו אף במקום הפסד מרובה, שהרי אינו דומה לב' תערובות, יעויי"ש.
אולם נראה שכו"ז לדעת הש"ך דלא ס"ל לחלק בין אם נודעו הספקות בבת אחת, או שבזה אחר זה. אך לד' מרן הב"י אם לא נודע הספק עד שנאבד, או עד שהתערב (וה"ה בספק דאו' שהתערב שאם לא נודע שפיר הוי ס"ס לקולא ודלא כהש"ך), בזה אמרינן סד"ר לקולא וכבר הבאנו שהסכימו הפוסקים שכ"ה עיקר לדידן.