- נחלקו הראשונים האם אפשר לעשות ספק ספקא כשספק אחד הוא בגוף וספק שני הוא בתערובת. או שבעינן דווקא שב' הספיקות יהיו מאותו עניין, או בגוף או בתערובת, אבל ספק בגוף ספק בתערובת ל"ה ס"ס. ולהלכה פסק מרן השו"ע שצריך שב' הספקות יהיו באותו עניין או בגוף או בתערובת, וראה עוד בפרטי הדין בסעיף הבא
ובתוס' שם הקשו שמדוע לא נימא בספק שהתערב באלף שיש כאן ספק ספיקא, שמא הביצה לא נולדה ביו"ט, ושמא הוא היתר.
ור"ת פירש שמה שאמרו "ואם התערבה באלף כולם אסורות", קאי אודאי, היינו על מה שנולד בוודאי ביו"ט דליכא אלא חדא ספיקא, אבל לעולם מה שספק אם נולד ביו"ט והתערב באלף הוא בטל דאיכא ס"ס. ומה שאמרו התם גבי כלאי הכרם שאם התערבו באחרות, ואחרות באחרות כולם ידלקו, משמע דלא מהני ס"ס, התם ל"ג ואחרות באחרות. וכן סובר הרמב"ם וכפי שכתב המגיד משנה (פ"א מהל' יו"ט ה"כ) שמהני ס"ס אפילו שספק אחד בגוף והשני בתערובת. (ור"י בר ברוך יישב דאיירי שהאיסור עצמו נפל עם אחרות לאחרות וממילא ל"ה ס"ס, וקמ"ל שלא נימא דאיכא תרי רובי ולקולא)
ור"י חולק עליו ביבמות פרק הערל משום שספק בגוף ספק בתערובת לא מיקרי ספק, ולכן הצריך שיפול לג' תערובות, וכדאיתא בזבחים (עד.) לעניין איסור ערלה שנפל לריבוא איסורין, ומריבוא לג', ומג' למקו"א מותר, ש"מ שצריך ג' תערובות. וכ"ה בתוס' ביצה שם שכ' ר"י שגורס אחרות באחרות משום שדבר חשוב שהתערב בטל בב' תערובות רק אם איכא תרי רובי, אבל אי איכא רק מחצה אינו בטל בתערובת השניה. וממילא לדבריו מה ששנינו "ואם התערבה באלף כולם אסורות", קאי אף על הספק, דלא הוי ס"ס משום שהוא בגוף ובתערובת.
והרשב"א בתוה"א (ב"ד ש"ב כד:) כתב, שאמרו משמו של ר"י שדווקא היכא שב' הספקות בתערובת אמרינן ס"ס להקל, אבל ס"ס בעלמא שאינו בא מכוח ב' תערובות לא חשיב, ולכן מפרש בביצה שמה שאמרו ואם התערבה באלף אסורות קאי אף על ספק נולדה ביו"ט, דלא מהני ס"ס משום שכבר אסרתו שהיה הספק בגופו שמא נולד ביו"ט, ואחר שאסרתו (מוודאי) היאך אתה חוזר ומתירו. אך ר"ת פירש דאודאה קאי דליכא אלא חד ספיקא, אבל ספק אם התערבה באחרות מותר דאיכא ס"ס, ובירושלמי משמע כדבריו.
וסיים הרשב"א: ומ"מ יש לחוש לדברי ר"י שלא להתיר בס"ס, אלא בשתי ספיקות הבאות מכוח התערובת, ונ"מ לספק טרפה שהתערב באחרים שהכול אסור, ואין מתירים מכוח ס"ס, ע"כ. וכ"פ מרן השו"ע (סי' קי סעי' ט): ספק טרפה שנתערב באחרות כולם אסורות, עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור, אם הוא מדברים המתבטלים, שכיוון שספק הראשון היה בגופו אין להתירו מספק ספקא, ע"כ. וראה עוד בסעי' הבא מ"ש בד' מרן והרמ"א.
והנה הש"ך (ס"ק סא) והפר"ח (ס"ק מו) הקשו על מרן דבשלמא לסברת הרשב"א שמתיר ב' תערובות, א"כ איצטריכא למימר דספק טרפה שנתערב אסור, שהוא ספק בגוף ספק בתערובת. אבל לדעת מרן שפסק כהרמב"ם שרק ג' תערובות הוי ס"ס (ויבואר עוד להלן), א"כ פשיטא שספק טרפה ל"ה ס"ס, שאף אי נימא שספק טרפה נדון כספק בתערובת ולא בגוף, מ"מ מיבעי ג' תערובות, ומאי קמ"ל ורבותא דלא מהני ספק טרפה.
ויישב הפר"ח דקמ"ל השו"ע שאנו לא דנים ספק טרפה כספק בתערובת, ולכן אנו מתירים רק בתערובת שלישית, ולא בתערובת שניה, ודומיא דוודאי טרפה.
ואמנם הש"ך כתב שאין לתרץ כן, משום שוודאי שהכא שרי בב' תערובות דסו"ס הוי ספק ספיקא גמור, וכפי שכתב הרמ"א דאי הוו ב' ספיקות בתערובת שפיר דמי, ולכן נשאר בצ"ע. (והפר"ח סיים שדברי הש"ך אינם מכוונים)
והרב ערוך השלחן (סעי' פד) כתב ליישב, שלפי המתבאר שד' הרמב"ם להחשיב את התערובת הראשונה כגופו של איסור, וכאילו הוא וודאי, א"כ ברור שיש מקום לומר שספק בגוף עדיף טפי ומהני בתערובת משום שהוא מיקרי ספק, ולא כמו תערובת ראשונה דלא חשיב כלל ספק. וע"ז השמיע לנו מרן דקמ"ל שאף ספק בגוף הוי ממש כתערובת ראשונה שהוא ממש וודאי איסור. ודפח"ח.
ונמצא לנו נפק"מ לדינא בין הישובים שלפי"ד הפר"ח והערוה"ש מרן בא להשמיע לנו שאף בספק טרפה בעינן ג' תערובות דווקא, אולם לד' הש"ך מהני ב' תערובות דשפיר הוי ס"ס. וכן דעת הט"ז (ס"ק יד).
- עפי"ד הראשונים שלא מהני ס"ס כשספק אחד בגוף והשני בתערובת. נחלקו הפוסקים האם כו"ז בשנודע קודם שהתערב שהיה לנו ספק בגוף, שאז חשיב כמו שכבר פסקנו לאסור וא"כ היאך נתיר, אבל אם לא נודע הספק בגוף עד שהתערב, וממילא באו ב' הספקות כאחד בזה שפיר דמי להקל, וכ"ה דעת מרן השו"ע. אולם דעת הרמ"א שאף בלא נודע הספק בגוף עד שהתערב לאו שמיה ספק, ול"ה ס"ס
וכתב ע"ז מרן הב"י, ומ"ש רבינו שאפי' בס"ס שע"י תערובת וכו'. כבר נתבאר שזהו דעת ר"י.
עוד הוסיף מרן, ומ"ש ולא נהירא דס"ס מותר בכל האיסורים וכו'. כבר כתבתי בסי' נז (ד"ה ומצאתי) שאין זו קושייא כלל, ע"כ.
ורבותינו הפוסקים דנו והתחבטו בדברי מרן, שהרי ר"י להדיא סובר שכל שיש ס"ס בתערובת מהני, וכפי שהביאו מרן גופיה, וא"כ היאך כתב מרן שדעת הי"א שהביא הטור הוא ר"י. (וראה בדרישה שביאר שהכוונה היא לרבי יהודה שאוסר ברימוני בדן בס"ס. והכנה"ג ביאר שסברא זו שייכת רק אליבא דר"י ולא לר"ת, אך אי"ז סברת ר"י. והט"ז דחה דברי מרן וכתב שהוא מהסמ"ק), עוד תמהו על מרן במ"ש ע"ד הטור שיישב תמיהתו בסי' נז, ולא מצאנו שם שיישב תמיהת הטור.
וכדי להבין את כוונת מרן, נעתיק תחילה את דבריו שם, שאחרי שהביא את מחלו' ר"ת ור"י הנ"ל, כתב בזה"ל: ומצאתי כתוב, קשה וכי פליג ר"י על התלמוד בכ"מ דאמר ס"ס בדאו', ועוד קשה למה אין כל העדר מותר מכח סד"ר לקולא, שהרי אפי' אי וודאי דרס לא היה אסור העדר רק מדרבנן (שהרי מדאו' בטל ברוב, וא"כ עתה שהוא ספק דרוס הו"ל סד"ר ולקולא). ונראה לי דלא איירי ר"י אלא היכא שנודע שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים, וא"כ כיוון שנודע מיד שהוא ספק דרוסה והוא ספק דאו', ובאותו הפעם לא היה עדיין רק ספק אחד, שהרי לא נתערב עדיין, ונעשה הספק כוודאי, וכשנתערב בעדר הוי כמו וודאי דאו' שנתערב בעדר, אבל אם לא נודע לנו שדרס הזאב עד אחר שנתערב בעדר, מודה שמותר, מטעם ס"ס, הואיל ששני הספיקות באים יחד מיד שנולד הספק, ע"כ. והמצאתי כתוב הנ"ל הוא המהרא"י בעל התרומת הדשן בהגהות שערי דורא (סי' פד או' ג).
וביאור הדברים הוא שהואיל והיה לנו ספק בגוף האם הוא טרפה או לא, כבר הוכרע לאסרו בתורת ודאי, ואח"כ שנפל לתערובת חשבינן ליה כאיסור חשוב שנפל ולא בטיל. משא"כ היכא שלא נודע האיסור רק אחרי שנפל לתערובת א"כ באו לפנינו ב' הספיקות כאחד ולכן אף שהוא ספק בגוף ספק בתערובת שפיר דמי להקל בזה[1].
ולפי"ז דברי מרן אין בהם נפתול ועיקש, שמ"ש שהי"א שהביא הטור שבדברים חשובים לא מהני ס"ס נתבאר שהוא דעת ר"י. כוונתו עמ"ש קודם לכן שהביא וביאר את מחלו' ר"ת ור"י בסי' נז, ואכן לפי המבואר שם במרן יוצא שלר"י היכא שנודע האיסור לפני התערובת השנייה אין כאן ס"ס, ונראה שה"ה שהס"ס בתערובת שאם נודע האיסור לא מהני ס"ס שכבר הוכרע על כל ספק שהוא כגופו של איסור בוודאי, וזמ"ש מרן כאן שזה ד' ר"י. וכן מובן מ"ש מרן ע"ד הטור שכבר יישב את תמיהתו בסימן נז, ששם מבואר במרן שכוונת ר"י שכל מה שהתירה התורה ס"ס הוא רק קודם שנודע הספק, ולא התייחס רק לספק בגוף ספק בתערובת, אלא בא להגדיר יסוד כלל לד' ר"י מתי מהני ס"ס ומתי לא מהני.
והוסיף לי הגר"ש ללוש שלפי"ז מיושבים דברי מרן כפתור ופרח, ממה שהקשו הפוסקים סתירה בדבריו שבסעי' ד כתב שאם לקח מחנות בשר ולא יודע מאיזה לקח מהשחוטה או טרפה, והתערבה באחרות, מותר מטעם ס"ס, והקשו שהרי הוא פסק שבעינן ג' תערובות. וראה בש"ך מה שיישב, ע"ש. אולם לפמ"ש מרן גופיה בסי' נז מיושב, שהתבאר שעי' ג' תערובות משום שאם נודע האיסור, הספק הראשון כמאן דליתא. וא"כ לגבי דין קבוע שא"א לומר כן שאף שנודע האיסור מ"מ הרי המציאות לפנינו שיש חנויות מותרות, וא"א לאסור הכל בתורת וודאי (וזה הסברא ג"כ של קבוע שא"א שהכל היתר וכנ"ל), ממילא התערובת הראשונה נחשבת שפיר לספק, וממילא שרי בב' תערובות מטעם ס"ס.
[ובד' הטור י"ל, שהבין שהוא ב' דעות, והיינו שיש את דברי ר"י שאסור ספק בגוף ספק בתערובת, וכ"כ הרשב"א, ופסקו הטור להלכה. ואח"כ הביא שי"א שאסור ס"ס בדברים חשובים, וכוונתו למה שהביא בהגהות סמ"ק שהרי דין ס"ס הוא מטעם רוב, והרי בדברים החשובים שאינם מתבטלים חזינן שלא הולכים אחר הרוב, וה"נ לא מהני ס"ס. וע"ז דחה הטור שעבודה זרה תוכיח שאינה בטלה ברוב ואעפ"כ מהני ס"ס. ומרן הבין בטור שכוותו להשיג על ר"י, ולכן דחה דבריו, כנלענ"ד לבאר וכ"מ בב"ח. אולם בערוה"ש (סעי' עג) הבין שכוונת הטור להשיג על ר"י, והוא ס"ל כר"ת שתמיד מהני ס"ס. אולם קשה לומר כן שמה ראיה מע"ז דשאני התם שב' הספקות בתערובת, משא"כ ר"י איירי שספק בגוף ספק בתערובת, וכן העיר הב"ח]
אולם הרמ"א בדרכי משה (סי' נז או' טו) הביא מהאיסור והיתר הארוך שאנו מתירים בס"ס רק היכא שב' הספקות הם על עניין אחד, או על הגוף כמו בכתובות (ט.) ספק זינתה תחתיו או לא, ואת"ל זינתה תחתיו שמא באונס היה, ובזה אפי' שהוא סד"א אנו מקילים ומתירים אותה לבעלה, או שב' הספיקות בתערובת. אבל היכא שיש ספק על איסור דאו', אפי' שיש עוד ספק ממקום אחר (היינו בתערובת) בזה כבר הכרענו לאסור והיאך נבוא ונתיר. ואפילו היכא שב' הספקות בתערובת מ"מ בעינן שנודעו שתי הספיקות ביחד, אבל אי הוי בתחילה רק ספק אחד (אפי' בתערובת) ואח"כ ניתוסף עוד ספק אחר אין להתיר מטעם ס"ס, ע"כ. וכתב ע"ז הרמ"א שלפי"ז אפי' אם נודעו הספיקות רק ביחד מ"מ אין להתיר בכה"ג שאחד בגוף והשני בתערובת, דלא ע"ז קאמר הש"ס שמהני ס"ס, אלא רק היכא שב' הספקות באים לומר שאין כאן איסור כלל, משא"כ כאן שהאיסור מדאו' היאך נתיר ע"י ספק ממקו"א, וכן מבואר ברשב"א שזהו טעמו של ר"י. וגם הקושיא השנייה (של הב"י) אינה כלום, דמ"ש שכיוון שהוא ספק דרוסה הוא סד"ר לקולא. דלא דמי שדווקא אם האיסור הוא דרבנן, ויש ספק על האיסור עצמו, בזה אכן אמרינן סד"ר לקולא, אבל כאן שמצד האיסור הוא דאו' (וכן הספק על גוף האיסור הוכרע לחומרא), אלא שמצד אחר בא שהוא דרבנן מצד התערובת, א"כ בזה כיוון שהוכרע מדרבנן שלא יתבטל, א"כ קם דינא שהוא אסור, והרי איסורו הוא מדאו', וממילא ספיקו אסור.
וסיים הרמ"א: ולכן נראה דיש להחמיר כדברי ר"י אפילו במקום שנודעו שני הספיקות ביחד, כדברי האיסור והיתר הארוך, ע"כ.
גם הט"ז (סי' קי ס"ק יב) הביא את דברי מרן הב"י, וחלק עליו שאפי' לא נודע הספק אסור לד' ר"י, משום שספק בגוף כבר הוכרע שהוא אסור, ובעי' שב' בספקות יהיו בעניין אחד, ויישב את קושיות מרן כדברי הדרכי משה. והוסיף להביא ראיה מהרשב"א שלא שנא נודע הספק ולא שנא לא נודע תמיד אסור.
ולכאו' איכא למידק על סברת הרמ"א והט"ז מלשון הרשב"א בתוה"א (ב"ד ש"ב כד:) שכתב, שאמרו משמו של ר"י שדווקא היכא שב' הספקות בתערובת אמרינן ס"ס להקל, אבל ס"ס בעלמא שאינו בא מכוח ב' תערובות לא חשיב, ולכן מפרש בביצה שמה שאמרו ואם התערבה באלף אסורות קאי אף על ספק נולדה ביו"ט, "דלא מהני ס"ס משום שכבר אסרתו שהיה הספק בגופו שמא נולד ביו"ט, ואחר שאסרתו היאך אתה חוזר ומתירו". ולכאו' משמע שנודע האיסור ונאסר קודם שהתערב, הא אם לא נודע מותר מטעם ס"ס, ובאמת שבט"ז (ס"ק יג) הביא שכן דייק מלשון הרשב"א הרב משאת בנימין (סי' לז).
אולם הט"ז האריך לדחות דבריו, שברשב"א מבואר שאין לחלק בזה ואפילו אם לא נודע האיסור רק אחרי שהתערב אסור. שהקשה שהיאך אמר ר"י שרק ס"ס בתערובות אמרינן, והרי להדיא אמרי' בכתובות ספק זינתה ואת"ל זינתה שמא באונס הא קמן דאמרי' ס"ס בגוף. ויישב דשאני התם שאנו רואים לפנינו ב' ספקות, משא"כ כאן שכיוון שספק אחד הוא בגוף וכבר אסרנו א"כ היאך נתיר אח"כ, ע"ש. חזינן שעיקר חילוקו הוא האם אפשר לחלק את הספקות כמו אצלנו שממילא יש מקום להחמיר ולאסור, לבין אם א"א לחלק אותם ששתיהם מעניין אחד וממילא איכא ס"ס. וממילא אין כלל נפק"מ אם נודע הספק או לא, שעיקר הוא האם אפשר לחלק הספקות.
וסיים הט"ז שכחילוק הרשב"א כן מבואר בר"ן, ובאו"ה. וכ"ה ברור לענ"ד דמנ"ל לבדות היתר אליבא דר"י במקום דלא הוה ס"ס כראוי, דעיקר הוכחה לזה הוא הסברא שהקשה הב"י סי' נז בשם מצאתי כתוב וכי פליג ר"י על התלמוד דאנו מתירים ס"ס. ועכשיו שבאנו לזה דשאני הכא שאין הס"ס מעניין אחד, וזה מוסכם מכל האחרונים סמ"ג, סמ"ק, רשב"א, או"ה, נתרועע היסוד ונפל הבניין. וכ"ה בספר או"ה בסוה"ס בהג"ה בהדיא, במקום דלא מהני ס"ס, לא מהני נודע בנתיים אלא אח"כ נודע בפעם אחת, ע"כ.
אמנם זה לשון מרן השו"ע (סי' קי סעי' ט): ספק טרפה שנתערב באחרות כולם אסורות, עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור, אם הוא מדברים המתבטלים, שכיוון שספק הראשון היה בגופו אין להתירו מספק ספקא, ע"כ. ומקור הדברים הוא הרשב"א בשם ר"י. ולפי המבואר בב"י (סי' נז) בדעת ר"י נמצא שאם לא נודע הספק עד אחר שהתערב ה"ז מותר, שהרי ב' הספקות באו כאחד. וכ"כ בשו"ת יבי"א ח"ח (יו"ד סי' ג או' ה).
והרמ"א בהג"ה כתב: ויש אומרים הטעם דאסור, הואיל והספק הוא איסור דאורייתא, ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור, רק שנתערב באחרים (היינו שהספק הראשון כמאן דליתא שכבר הכרענו שהוא אסור בוודאי), לא מקרי ספק ספיקא ואסור, אבל אם היו שני ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספקות ביחד, מתירים ספק ספיקא בכל מקום, ע"כ. וכוונת הרמ"א לבאר אחרת ממרן, שאין הביאור בר"י מאחר שהוא נהיה איסור, שלפי"ז יש מקום לומר כמ"ש מרן שאם לא נודע הספק יש להתיר. אלא הביאור בר"י הוא כמ"ש באו"ה שאנו מתירים דווקא שב' הספיקות הם באותו עניין, או בגוף, או בתערובת, ולא שאחד בגוף ואחד בתערובת, ולפי"ז אף אם לא נודע הספק יש לאסור. וכפי שביאר להדיא את דבריו בסי' נז וכנ"ל. וזמ"ש שהואיל והספק הוא דאו' א"כ א"א לומר ספק בגוף וספק בתערובת, כיוון שמיד הוכרע הדין, והיינו גם אם לא נודע.
והוסיף הש"ך (ס"ק סג או' א) שזהו ג"כ כוונת הרמ"א במה שהוסיף: אבל אם היה ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות יחד, ע"כ. משמע שברישא שספק בגוף ספק בתערובת, לא מהני אפילו נודעו הספקות יחד לא מהני, ע"ש. ובאמת שדברי הרמ"א הללו לקוחים מהאו"ה (כמובא בדרכ"מ סי' נז הנ"ל), והוא כתב כן להדיא וכנ"ל.
והלום ראיתי בכה"ח (או' קמב) שכ"כ להדיא הפוסקים בד' מרן והרמ"א. שכתב שמבואר בב"י סי' נז בשם מצאתי כתוב שהא דלא עבדינן ס"ס, ספק בגוף ספק בתערובת, היינו דווקא אם נודע האיסור קודם התערובת, אבל אם לא נודע האיסור עד לאחר שהתערב מהני ס"ס, הואיל וב' הספיקות באים יחד מיד שנולד הספק. וכתב הרב זרע אמת שכ"ה דעת הב"י, וכ"כ בשו"ת אהל יוסף. אבל הדרכי משה שם כתב שכל שהספק הראשון יש בו איסור תורה אינו ניתר בס"ס, אפי' שב' הספיקות באים יחד, וכ"כ בתורת חטאת, וכ"כ ט"ז, ופר"ח, כריתי, חוות דעת. והש"ך כללי הס"ס הסיק שבהפסד מרובה או צורך מצווה יש להתיר ויאכל שנים שנים. והמנחת יעקב התיר אפי' בלא הפסד, ואפי' לאכול הכול כאחד, ע"ש.
ולכן נראה שאנו הספרדים דאזלינן בתר הוראות מרן השו"ע יש לנו לתפוס שרק היכא שנודע הספק בגוף ואח"כ התערב בזה לא מהני ס"ס, אבל אם לא נודע הספק, בזה שפיר אמרינן ס"ס אף בגוף ובתערובת וכדברי מרן הב"י בשם המצאתי כתוב. וכפי שכתב הכה"ח מהזרע אמת ואהל יוסף מולכו. וכן ראיתי למרן זיע"א בשו"ת יבי"א ח"ח (יו"ד סי' ג או' ה) שכתב שהכי נקטינן כדעת מרן, ושכ"כ הפוסקים הנ"ל, והוסיף שכ"כ ג"כ מהר"ש אבן דנאן בשו"ת אשר לשלמה, ומהר"ש הכהן בשו"ת ויאסוף שלמה, ובשו"ת ספר יהושע. ודחה דברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"א (יו"ד סי' כב), יעויי"ש. וכ"ה עוד ביבי"א (ח"ט או"ח סי' לט או' י). וכ"כ עוד בטהרת הבית (ח"ב סי' יג עמ' רסא בהע') והוסיף שיש לנו גם ס"ס להקל שמא הלכה כר"ת שאף סב"ג סב"ת מהני, וכן סובר הרמב"ם וכפי שכתב המגיד משנה (פ"א מהל' יו"ט ה"כ) ושכן דעת הרשב"א (מעיקר הדין), ואת"ל כר"י שמא בלא נודע בנתיים שרי לכו"ע, ע"ש. וכ"פ הגר"ש משאש בשו"ת תבואות שמש (סי' כא), וע"ע בספר שבילי הספקות (בר כוכבא, סי' כה) שהאריך בטוטו"ד לבסס את פסקו של מרן זיע"א כדברי מרן הב"י בשם מצאתי כתוב, ויישב קושיות הפוסקים ע"ז, ע"ש. וע"ש עוד בסי' כו שפלפל בחכמה לסלק כל חמיע'א וחמיר'א בזה ע"ש. (והעלה שם עפי"ד הפוסקים שאף בסד"א שהתגלגל לדרבנן אם לא נודע הספק עד אחרי שהתגלגל, אנו מקלים בזה ככל ספק דרבנן, ולכן ספק טרפה שהתערב מין במינו יבש ביבש (שבזה לא גוזרים אטו שאינו מינו) חד בתרי, התערובת מותרת, יעויי"ש. ודפח"ח).
[1] ולפי"ז יש לבאר את יסוד מחלוקתם של הראשונים שר"ת סובר שאף שאסרנו בספק בגוף והחשבנו כל חתיכה וחתיכה לגופו של איסור, מ"מ זהו מתורת ספק, ולא מתורת וודאי, ולכן אם יש לנו עוד ספק וכגון בתערובת, חזי לאצטרופי לס"ס להקל. אולם ר"י סובר שספק בגוף לא חשיב ספק שכבר הכרענו בתורת ודאי שהוא כגופו של איסור, ולא חזי לאצטרופי לס"ס, ורק היכא שנפל לתערובת שלישית חשיב ס"ס. וכן דעת הרמב"ם ומרן שהתירו רק בתערובת שלישית, אלא שהם מחמירים טפי שגם ספק בתערובת הראשונה חשיב כוודאי איסור.
ויש להוסיף ולבאר, שלכאו' קשה לד' ר"י שכיוון שספק בגוף לא חשיב ספק שכבר הוקבע שהוא איסור, ולכן התערובת הראשונה נחשבת אסורה בוודאי. א"כ מדוע שנפל לתערובת השנייה נחשב לספק, וממילא בשלישית לס"ס. והרי החתיכה שנפלה מהתערובת הראשונה אסורה בוודאי, וחשיב כמו שנפל איסור לתערובת השניה, שג"כ כולה אסורה, ולעולם לא יהיה שייך ס"ס. והנראה שאף שאנו מגדירים את זה כאיסור מ"מ זהו רק מצד הדין, ולכן לא חשיב ספק, אך מצד המציאות ברור שיתכן שהוא היתר, ולכן שנפל לתערובת שניה דקליש טפי אנו דנים את החתיכה כפי המציאות שלה ולא כפי הדין שלה, וממילא חשיב ספק, ובתערובת השלישית ס"ס.