- הא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, הוא אף בדברים החשובים שאינם בטלים שהרי כאן הוא לא משום ביטול שבזה קיי"ל שדבר חשוב אינו מתבטל, אלא הוא מדין כל דפריש שמעיקרא דינינן ליה כהיתר
ומרן זיע"א כתב שהכי מוכח מדברי מרן השו"ע שאף בדברים חשובים אמרי' כל דפריש, שכתב מרן (יו"ד סי' רצד סעי' יז): אע"פ שמנהג הכורמים להבריך גפנים בכל שנה, מותר לשתות יין מגפני עכו"ם, משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ ולא בחו"ל, ויש למצוא היתר גם לבני א"י ביין של כרמי עכו"ם "משום דרובא דגפנים לאו בני ערלה נינהו", ע"כ. הא קמן שאף בערלה אמרינן כל דפריש. וכן מבואר בדברי הגאון רבי אברהם אזולאי הובא בברכי יוסף יו"ד (סי' רצו סק"א).
ולענ"ד נראה להוסיף שכן מבואר ג"כ בטור ובב"י (סי' קי ס"ג) שכתבו שדין קבוע הוא דווקא שהתחיל הספק במקום הקביעות, אך בנמצא בין החנויות הלך אחר הרוב, "ואפילו אם החתיכה ראויה להתכבד מותרת מ"מ היא מותרת". והוא משום כל דפריש מרובא פריש ראה בב"י. וכ"כ הש"ך (ס"ק טז) שכ"ה פשוט בפוסקים.
- כתבו כמה פוסקים שהא דאמרינן דין קבוע הוא דווקא אם דין רוב לא יעקר, היינו שאם שייך לומר במקרה הזה שנלך לפי הרוב וכגון שפירש שלא בפנינו, אז היכא שפירש בפנינו או שלקחו בידים אסור מדין קבוע. אבל אם לא שייך לומר דין רוב אז ג"כ לא אומרים דין קבוע, ולכן עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה קוראים המגילה בי"ד כדין רוב העולם, ול"א בהו דין קבוע, שא"כ לא יהיה שייך דין רוב
ובאמת שהוא סברא קשה מאד דהא איפכא מסתברא שכיוון שהוא במקום קביעותו אין לך קבוע גדול מזה, ומדוע נצטרך שייצא מהקבוע כדי שיהיה לו דין קבוע. תדע שהרי דעת הר"ן שאם בפנינו מהקבוע הוא אסור מדרבנן. ועוד שהרי המקרה של התורה הוא שזרק אבן לט' ישראלים ואחד גוי, ולכאו' איירי ג"כ שהם במקום הקביעות שלהם. ובאמת שבשער המלך (פ"א מהל' מגילה הי"א) הוכיח מלשון הר"ש מקינון בספר הכריתות דלא ס"ל כדברי הרב לשון למודים.
שו"ר בשו"ת שואל ומשיב (ח"א סי' רכד) שעמד על דברי הרב לשון למודים הנ"ל שלכאו' אדרבה כלפי לייא כל שלא יצא מהקביעות דין קבוע יש לו, והרי אם פירש שלא בפנינו הלך אחר הרוב. וביאר בזה שהנה דין קבוע הוא חידוש, שמדינא היה לנו ללכת גם בזה אחר הרוב אלא שהתורה גילתה לנו שדין קבוע שאני, ולכן די לנו לומר דין קבוע כשיצא מהקביעות, ומתקיים דין רוב שפירש שלא בפנינו, אבל בעיירות דלעולם הם קבוע, ואם נלך אחר דין קבוע יתבטל דין רוב לגמרי, בזה אמרינן שלא חידשה התורה ללכת אחר דין קבוע ולעקור דין רוב, שדין קבוע הוא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, עכת"ד. וכ"כ עוד (ח"ד תנינא ס"ס קס) והגדיר את הדברים שהיסוד הוא שדין קבוע הוא חידוש שחידשה התורה, אך לא באה בזה לעקור דין רוב, ולכן היכא שלא שייך ללכת בתר רוב לא חידשה התורה דין קבוע, ושזה דלא כהרב לשון למודים, יעויי"ש.
וראה עוד בפרישה (או"ח סי' רחצ או' ט) שהקשה עמ"ש הטור שבעיר שרובה גויים אם ראה אור לא מברך עליו בורא מאורי האש, ולכאו' נימא שאפי' יש שם ישראל אחד, אז כל קבוע כמע"מ (ובמחצה ישראל מבואר בטור דשפ"ד לברך). ויישב בזה"ל: דלא אמרינן כן (קבוע) אלא בדבר שפירש מהקביעות, או שלקח גוי או ישראל אחד מהקביעות כמו גבי תשעה חנויות, לאפוקי הכא לא פירש כלל, ע"כ. והוא כדברי הרב לשון למודים הנ"ל. ודבריו קשים כנ"ל, (וביבי"א ח"ה או"ח סי' כ הביאו וכתב שכוותו כהרב שואל ומשיב, ולא זכיתי להבין שהרי הרב שואל ומשיב אתי עלה מצד שלא שייך לומר שדין קבוע יעקור דין רוב. והרי כאן בפשטות שייך לומר דין רוב היכא שהנר פירש שאזלינן בתר רוב).
והובאו ביבי"א (שם) וכתב שלפי"ז יש ליישב קושיית הרב יגל יעקב שלסברת הלק"ט שאין לברך ברכת האילנות על אילן שנעשה בו איסור כגון כלאיים, א"כ עקרנו ברכה זו, שאיך אנו מברכים על סתם אילן, שכיוון שיש אילנות שנעשו באיסור א"כ כל שאר האילנות (שלא נודע אם הם נעשו באיסור) אסורות מדין כל קבוע כמחצה על מחצה שלא שייך לומר שנלך אחר רוב אילנות מותרות. ויישב מרן, שכיוון שהאילנות עומדות במקומם א"כ אין להם דין קבוע והולכים אחר הרוב, וכדברי האחרונים הנ"ל.
ולכאו' על קושיית הרב יגל יעקב בלא"ה י"ל שאין הו"א לדון אותו כדין קבוע, שכיוון שלפנינו לא הגיע צדדים של איסור, א"כ הוא עומד בחזקת היתר. ונבאר, שהנה בט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת נבלה, אנו מסופקים על חתיכה מהיכן לקחנו אותה, ולכן אנו אוסרים אותה כדין קבוע. אולם אם אנו רואים חתיכה שפירשה ולא יודעים ורואים את האיסור לפנינו אנו דנים אותה כדין הרוב. וא"כ בנ"ד כיוון שאנו רואים לפנינו סתם אילן נדון אותו כדין פירש, שמדוע נחשוב שהוא מאיסור כיוון שבעולם יש אילנות אסורות, שעלינו מוטל לדון רק במה שהובא לפנינו, וא"כ מדוע לאסור אילן זה.