כמה שאלות בהלכות השבת

[אושרי רביב]

א. בעניין שימוש במגב לשטיפת רצפות בשבת, העשוי מספוג, האם יש מקום להתיר את השימוש בו בשבת, כפי שכתב מרן השו"ע (סימן שכ סעיף יז) לעניין ספוג שיש לו בית ידית (כפי שהקל האור לציון), או שיש לחלק?

ב. האם מותר להשתמש בשבת במברשת לניקוי בקבוקי תינוקות, שעשוי משיער סינטטי ובסופו יש ספוג?

ג. בעניין מברשת שיניים בשבת, האם בגמר השימוש, מותר לנקות את המברשת במים תחת הברז?
ממרן זצוק"ל ביביע אומר ח"ד (סימן ל אות יט), משמע שכל הענין לאסור הוא מדין סחיטה. ואילו בהליכות עולם ח"ד (עמ' ר), כותב הרב שאם יש בדעתו להשתמש בה באותה שבת, אז מותר לנקות, כאן לכאורה משמע שהרב לא חשש לסוחט כי אם למכין משבת לחול.

ושמענו כל מיני פתרונות מאחרוני זמננו, שבגמר השימוש יניח את המברשת בתוך כוס מים, אבל יש לכאורה פיתרון זה, נתקל עם בעיה של "שרייתו זהו כיבוסו"... או שירוק את המים שבפיו על המברשת.

מה הדין בכל האמור ע"פ משנתו ההלכתית של מרן הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א?

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
שלום וברכה,
א. יש להשתמש במקל גומי, ולא של ספוג, שמצוי שדוחקים בניגוב ואינו ממש כקינוח בעלמא, ובא לידי סחיטה. אבל מעיקר הדין אפשר להקל לנגב בשל ספוג בנחת באופן שנזהר שלא ידחוק בניגוב, אולם אין נכון לסמוך להקל בזה אלא באופן שאין לו אפשרות אחרת.
ב. עי' בילקוט יוסף סי' שכ סעיף לז בהערה, שלדעת מרן הב"י ההיתר בספוג שיש לו בית אחיזה אלא לענין קינוח בעלמא, אבל בהידוק בנחת שבודאי יש סחיטה אין היתר. (ואף מה שמובא שם בלשון שרק 'ראוי לנהוג' חומרא בזה ע"ש, היינו במקרה שהביא הש"ע במקומות שנהגו היתר, ולכן אין ראיה לאסור להם נגד מנהגם, והוא רק עצה נכונה עבורם. אבל במקרים אחרים, וכן באותו מקרה במקומות אחרים שלא נהגו היתר, אין שום היתר לדעת מרן הש"ע). וכ"מ במשנ"ב סי' שכ ס"ק מז. ומעתה גם בנידון הספוג של המנקה בקבוקים, אין להקל לנקות בשבת, מפני שאינו קינוח בעלמא אלא שפשוף בהידוק ובדוחק, ובודאי נסחט. (וכ"ש באופן שניחא ליה בסחיטה, שבכך משתמש במים וסבון שבספוג).
ג. ביביע אומר ח"ד סי' ל אות יט לא דן בשטיפה שאחר הצחצוח, אלא בהשריה במים קודם הצחצוח, ולכן לא שייך דין הכנה, ודן רק על הכיבוס, והתיר מפני שהמברשת כבר נקיה בלא טינוף, משא"כ אחר הצחצוח שיש בה טינוף, שבזה לא דן, אלא שכתב במסקנת התשובה באות כ' שלא לרחוץ לבסוף, ולא ביאר הטעם. ובהליכות עולם ח"ד עמ' ר' כתב בסתמא שלא ירחוץ המברשת אחר השימוש אא"כ יש בדעתו להשתמש בה עוד באותה שבת, ולא ביאר טעמו. ונראה בבירור שהוא ע"פ דברי האו"ל ח"ב עמ' רנג בהערה, שהזכירו בגליון יבי"א ח"ד סו"ס ל הערה ח. ונמצא שחשש רק לדין הכנה ולא חשש לשרייתו זהו כיבוסו, והטעם נראה ברור, דכל מה שדן ביבי"א הנ"ל אות יט הוא אליבא דחששת הרב קצות השלחן שהסתפק אם לדון את שער המברשת כבגד דאמרינן ביה שרייתו זהו כיבוסו, או כעור שאין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו, וכתב מרן שם להתיר בשרייה שקודם צחצוח אף לפי הצד שנידון כבגד. אבל בהליכות עולם מדבר לפי המקובל בידינו כדבר פשוט, ששער המברשת שאינו אלא ניילון ולא בולע, נידון בודאי כעור דלא אמרינן ביה שרייתו זהו כיבוסו, ורק ע"י שפשוף יש להחמיר משום כיבוס. ולא נותר בו אלא דין הכנה.
אבל לענין מי שאינו מסתדר עם האיסור של רחיצת המברשת אחר השימוש, לענ"ד כן יש להוסיף, דממ"נ, אם אינו מפריע לו כעת שהמברשת מלוכלכת, למה יחפש פתרונות. ואם מפריע לו כעת, וכגון שאם לא ירחוץ, יהיה הדבר מאוס ואין פתרון הולם למנוע המאיסות בזה, כגון שאין לו ארונית שאינה שימושית שיניח בתוכה עד אחר השבת, או שגם בזה הוא או אשתו אסטניסים ומציק להם מציאות כזו, א"כ כל מה ששוטף כעת אינו בשביל הכנה ליום חול, אלא צורך עכשיו הוא, שיהיה נקי ולא מאוס להם, ושוב אין כאן שייכות הכנה. וכמו שאנו מורים לענין הדחת כלי סעודה שעומדים בכיור או בשיש באופן שמביאים מאיסות או ריח או יתושים, וכל שטיפתם אינה אלא בשביל לסלק המאיסות. ולכן אנו אומרים שלא ידיחו אותם לחלוטין, אבל יכולים להעביר עליהם מים ולשוטפם שטיפה ראשונית מהלכלוך המביא למאיסות. והכא נמי בנידון המברשת, שאם אין פתרון הולם למאיסות שמפריע להם, רשאים להעביר מים על המברשת לצורך עכשיו למנוע המאיסות, אבל לא לרחוץ לגמרי, עאלא עד שיצא מחשש מאיסות לגביהם. וכ"ש שאין לשפשף השערות ברחיצה, שבזה הוא סוחט ממש בידים והרי זו סחיטה מדרבנן.

בברכה רבה,
שבוע טוב ומבורך, ומועדים לשמחה.