החיד"א בשם הגדולים ד"ה רש"י, כתב דרש"י דנדרים אינו רש"י, ויש להעיר דרבינו ישעיה בספר המכריע סי' צ, הביא דברים מרש"י בריש נדרים, ואינם לפנינו בפירוש המפרש שם, ומזה נראה לכאורה דרש"י פירש את נדרים אלא שאבד פירושו.
החיד"א הביא ראיות שרש"י דאבות הוא מרש"י ודלא כהיעב"ץ, ע"כ, ויש להעיר דלגירסת כתב יד של פירוש רבינו יונה לאבות שהובא בספר פירושי הראשונים על אבות, מייחס רבינו יונה את הפירוש לרש"י באבות א,ה, וכן שבולי הלקט בשבולת רכ, ייחס את הפירוש לרש"י, ועל כן אין לערער בזה כלל.
הפירוש הנדפס בגמרא במו"ק על מקום רש"י אינו מרש"י אלא הוא הפירוש המיוחס לרבינו גרשום, והפירוש למו"ק הנדפס מחדש מכת"י ומיוחס לרש"י הוא פירוש רש"י האמיתי, וכן מבואר להדיא בשבולי הלקט בהל' שמחות סי' כג, שמביא מדברי רש"י ומרבינו גרשום כמה זימני, והב"י בהל' חול המועד מביא מדברי רבינו גרשום וקורא להם רש"י בטעות, והב"י באו"ח סי' תקלז,ו, מביא את דברי רבינו גרשום וקורא להם רש"י, ולאחר מכן מביא את דברי רש"י האמיתי מהמגיד משנה בשם רש"י.
הרמב"ן בדרשתו לראש השנה ד"ה כתב רש"י, כתב דרש"י אינו מדקדק כל כך בפירושי החומש וכותב האסמכתאות כמו שמוצא אותם בספרא ובספרי ובמכילתא, ע"כ, דהיינו שרש"י לפעמים מפרש את פסוקי התורה על פי אסמכתא שנדרש ממנה דין דרבנן, ואין מזה ראיה דס"ל לרש"י דזה דאורייתא שהרי לפעמים הביא דרשות שמבואר להדיא בגמרא שהם דרבנן, כמבואר ברמב"ן שם.
הרשב"א במשמרת הבית ד,א, טו:-טז., קרא לרש"י רבן של גדולי ישראל, וכן קרא לו אביהן של ישראל.
החיד"א כתב מצאתי בספר כת"י ישן נושן וז"ל ראש לכל החיבורים וכו' אלא שלא כוון בהם לענין פסק, ע"כ, ואלו דברי המאירי בסוף הקדמתו למסכת אבות.
החיד"א כתב דהפוסקים פחות מחשיבים את דברי רש"י כיון דאינו פוסק, ע"כ, וכ"כ הב"י באו"ח סי' י בסוף סעיף ו, והחיד"א כתב דלפי אותו כתב ישן אתי שפיר דקבלה בידם דלא כוון בהם לענין פסק, ע"כ, אמנם המעיין בדברי המאירי שם יכיר דלכאורה אין הכונה כדברי החיד"א, דהמאירי לא התכוון שיש קבלה בידינו אלא שהוא מונה שם את כל הספרים והגדולים שהיו בדורות הראשונים וכמה הועילו לעוסקי התורה, וכתב דלא כוון רש"י לענין פסק, דהיינו שאע"פ שפירוש רש"י חשוב כל כך מ"מ אינו מועיל לנו לענין פסק כי אינו מכריע ההלכה במחלוקות הנמצאים בגמרא, ולכאורה אין ראיה לדברי החיד"א,
ובאמת נראה דבעל סברא זו שייסד דרש"י מפרש ולא פסקן, לא הגיעו לידו דברי הלכה מרש"י, אבל בזמנינו בהגלות ספרי ההלכה דבי רש"י ותשובותיו ידוע ללא ספק שרש"י היה פוסק הדור בזמן ההוא, וממילא למד את הסוגיא לענין הלכה וממילא הוי כפוסק, ועוד יש להשיב דהא ודאי כשרש"י פירש הגמרא רצה לכוין לאמת בכל מאודו כמו שרוצה לכוין לאמת אדם הלומד לענין הלכה, ועל כן דבר תימה הוא לומר דכיון דהוא פרשן כוחו חשוב פחות, ובפרט קשה על הב"י הנ"ל שכתב דאע"פ שהסכים הרא"ש עם רש"י, מ"מ כיון שהרמב"ם פליג עלייהו ורש"י הוא רק מפרש הוי להו חדא כנגד חדא והלכה כהרמב"ם דמסתבר טעמיה, ע"כ, הרי מחמת טעם זה שרש"י מפרש הסירו הב"י מהמנין כמאן דליתיה והחשיב הב"י את דעת עצמו שמסייעת לרמב"ם יותר מדעת רש"י שמסייעת לרא"ש מחמת דרש"י מפרש ולא פוסק, וזה תמוה.
רש"י בעירובין מב: ד"ה נוטלתו, הזכיר את דודו ר' שמעון, וכן בשבת פה: ד"ה בנוטה, כתב ומצאתי לי סמך ביסודו של רבי שמעון הזקן אחי אמי מפי רבינו גרשום אבי הגולה, ע"כ, ומבואר דהוא היה דודו מצד אמו והוא חיבר ספר והוא למד אצל רבינו גרשום.
רש"י בשבועות לח: פירש רק חצי מהמשנה, ובדף מב. ד"ה כיון, כתב שכחתי מלפרש המשנה והנני מפרשה כאן.
רעק"א בגיליון הש"ס בברכות כה: אסף את רוב המקומות שרש"י כתב בהם שאינו יודע לפרש דבר מסוים, ונראה שכוונת רעק"א בזה היא ללמד שאדם שיש לו קושיה אין לו להחליש דעתו מזה ולהצטער הרבה וכן אין לו לאדם לומר על הקושיה דברים דחוקים ועקומים כדי לא להישאר בקושיה, ועוד אפשר דרצה ללמד שאדם לא יהיה בוש לומר שאינו יודע ואפי' אם יוכל להישמט, דהא רש"י יכל לא לפרש דבר זה כלל ואע"פ כן כתב להדיא שאינו יודע.
החיד"א הביא ראיות שרש"י דאבות הוא מרש"י ודלא כהיעב"ץ, ע"כ, ויש להעיר דלגירסת כתב יד של פירוש רבינו יונה לאבות שהובא בספר פירושי הראשונים על אבות, מייחס רבינו יונה את הפירוש לרש"י באבות א,ה, וכן שבולי הלקט בשבולת רכ, ייחס את הפירוש לרש"י, ועל כן אין לערער בזה כלל.
הפירוש הנדפס בגמרא במו"ק על מקום רש"י אינו מרש"י אלא הוא הפירוש המיוחס לרבינו גרשום, והפירוש למו"ק הנדפס מחדש מכת"י ומיוחס לרש"י הוא פירוש רש"י האמיתי, וכן מבואר להדיא בשבולי הלקט בהל' שמחות סי' כג, שמביא מדברי רש"י ומרבינו גרשום כמה זימני, והב"י בהל' חול המועד מביא מדברי רבינו גרשום וקורא להם רש"י בטעות, והב"י באו"ח סי' תקלז,ו, מביא את דברי רבינו גרשום וקורא להם רש"י, ולאחר מכן מביא את דברי רש"י האמיתי מהמגיד משנה בשם רש"י.
הרמב"ן בדרשתו לראש השנה ד"ה כתב רש"י, כתב דרש"י אינו מדקדק כל כך בפירושי החומש וכותב האסמכתאות כמו שמוצא אותם בספרא ובספרי ובמכילתא, ע"כ, דהיינו שרש"י לפעמים מפרש את פסוקי התורה על פי אסמכתא שנדרש ממנה דין דרבנן, ואין מזה ראיה דס"ל לרש"י דזה דאורייתא שהרי לפעמים הביא דרשות שמבואר להדיא בגמרא שהם דרבנן, כמבואר ברמב"ן שם.
הרשב"א במשמרת הבית ד,א, טו:-טז., קרא לרש"י רבן של גדולי ישראל, וכן קרא לו אביהן של ישראל.
החיד"א כתב מצאתי בספר כת"י ישן נושן וז"ל ראש לכל החיבורים וכו' אלא שלא כוון בהם לענין פסק, ע"כ, ואלו דברי המאירי בסוף הקדמתו למסכת אבות.
החיד"א כתב דהפוסקים פחות מחשיבים את דברי רש"י כיון דאינו פוסק, ע"כ, וכ"כ הב"י באו"ח סי' י בסוף סעיף ו, והחיד"א כתב דלפי אותו כתב ישן אתי שפיר דקבלה בידם דלא כוון בהם לענין פסק, ע"כ, אמנם המעיין בדברי המאירי שם יכיר דלכאורה אין הכונה כדברי החיד"א, דהמאירי לא התכוון שיש קבלה בידינו אלא שהוא מונה שם את כל הספרים והגדולים שהיו בדורות הראשונים וכמה הועילו לעוסקי התורה, וכתב דלא כוון רש"י לענין פסק, דהיינו שאע"פ שפירוש רש"י חשוב כל כך מ"מ אינו מועיל לנו לענין פסק כי אינו מכריע ההלכה במחלוקות הנמצאים בגמרא, ולכאורה אין ראיה לדברי החיד"א,
ובאמת נראה דבעל סברא זו שייסד דרש"י מפרש ולא פסקן, לא הגיעו לידו דברי הלכה מרש"י, אבל בזמנינו בהגלות ספרי ההלכה דבי רש"י ותשובותיו ידוע ללא ספק שרש"י היה פוסק הדור בזמן ההוא, וממילא למד את הסוגיא לענין הלכה וממילא הוי כפוסק, ועוד יש להשיב דהא ודאי כשרש"י פירש הגמרא רצה לכוין לאמת בכל מאודו כמו שרוצה לכוין לאמת אדם הלומד לענין הלכה, ועל כן דבר תימה הוא לומר דכיון דהוא פרשן כוחו חשוב פחות, ובפרט קשה על הב"י הנ"ל שכתב דאע"פ שהסכים הרא"ש עם רש"י, מ"מ כיון שהרמב"ם פליג עלייהו ורש"י הוא רק מפרש הוי להו חדא כנגד חדא והלכה כהרמב"ם דמסתבר טעמיה, ע"כ, הרי מחמת טעם זה שרש"י מפרש הסירו הב"י מהמנין כמאן דליתיה והחשיב הב"י את דעת עצמו שמסייעת לרמב"ם יותר מדעת רש"י שמסייעת לרא"ש מחמת דרש"י מפרש ולא פוסק, וזה תמוה.
רש"י בעירובין מב: ד"ה נוטלתו, הזכיר את דודו ר' שמעון, וכן בשבת פה: ד"ה בנוטה, כתב ומצאתי לי סמך ביסודו של רבי שמעון הזקן אחי אמי מפי רבינו גרשום אבי הגולה, ע"כ, ומבואר דהוא היה דודו מצד אמו והוא חיבר ספר והוא למד אצל רבינו גרשום.
רש"י בשבועות לח: פירש רק חצי מהמשנה, ובדף מב. ד"ה כיון, כתב שכחתי מלפרש המשנה והנני מפרשה כאן.
רעק"א בגיליון הש"ס בברכות כה: אסף את רוב המקומות שרש"י כתב בהם שאינו יודע לפרש דבר מסוים, ונראה שכוונת רעק"א בזה היא ללמד שאדם שיש לו קושיה אין לו להחליש דעתו מזה ולהצטער הרבה וכן אין לו לאדם לומר על הקושיה דברים דחוקים ועקומים כדי לא להישאר בקושיה, ועוד אפשר דרצה ללמד שאדם לא יהיה בוש לומר שאינו יודע ואפי' אם יוכל להישמט, דהא רש"י יכל לא לפרש דבר זה כלל ואע"פ כן כתב להדיא שאינו יודע.
נערך לאחרונה:
