אונן אסור ברחיצה, סיכה, שאילת שלום, תספורת, ומלאכה, [אפילו קודם הקבורה]. וכן אסור לו להחליף את בגדיו לבגדים מכובסים. וכן מנהג ירושלים להחמיר בזה. ולכן קודם שיודיעו לאונן על הפטירה, יאמרו לו שמצב החולה מסוכן, ועדיף שיסתפר ויתרחץ, ויחליף את בגדיו, דמאחר שעדיין לא נודע לו מהפטירה, מותר לו להסתפר, ולהתרחץ, ולהחליף את בגדיו לבגדים מכובסים, ולהתפלל שחרית, ולברך. ואם כבר נודע לו שמת אחד מקרוביו, ובגדיו ספוגים בזיעה ויש כאן כבוד הבריות, יתן את הבגד המכובס שלו לאחר שילבשנו שעה או יותר, ואחר כך ילבשנו הוא. [ורשאי לנקות את גופו בממחטות לחות, אבל לא להתרחץ].
ילקוט יוסף סימן ז' - [ש"ע סי' שמא] - דיני אונן סעיף לד.
שלחו לי:
שאלה: אמי נפטרה ביום רביעי לפנות בוקר, ואני רגיל לטבול בכל יום ובפרט לכבוד שבת קודש, רצוני לדעת האם מותר לי בהיותי אונן לטבול במקוה, כדי להרויח את טבילת היום ולכוין גם לכבוד שבת קודש, כיון שידוע שבתוך השבעה האבל אסור ברחיצה.
תשובה בקיצור: דיני אנינות שונים מדיני אבילות, ויש בזה כמה פרטים אשר אי אפשר להרחיב בהם כעת במסגרת זו, ולענין שלנו ההלכה היא שיכולים האוננים לטבול במקוה אם מטרתם לשם תוספת קדושה ולא לשם הנאה. וכן הורה מורינו הגר"ד קוק שליט"א.
ובכללות בכל רחיצה אם האונן מבקש לרחוץ קודם שיחולו עליו דיני האבלות, ובפרט בימים החמים שלאחר מכן יקשה עליו ההמנעות מרחיצה במשך שבעת ימי האבלות, יש מקום גדול להתיר לו הרחיצה.
נימוקים ומקורות:
הצעת דברי הראשונים בגדר איסורי האונן
א. זה כמה וכמה שנים שנשאלתי, על מי שנודע לו שמת קרובו שחייב להתאבל עליו, אי שרי ליה לרחוץ עצמו בעת אנינות. ובפרט בימי הקיץ החמים. והנה מצינו לרבינו הטור (יו"ד סי' שמא) שהביא הדעות בזה, דלדעת הרמב"ם (פ"א מאבל ה"ב) כל זמן שלא נקבר המת, אינו אסור בכל הדברים שאבל אסור בהן. וכ"כ הרי"ץ גיאת, שאינו אסור בין מיתה לקבורה בתכבוסת ובתספורת וברחיצה ותשמיש המטה ובשאר גזירת שבעה. וע"ע בחי' הריטב"א למו"ק (טו ע"ב). ובטור (סי' שצח), ובט"ז (שם סק"ב). ותוס' מו"ק (כג ע"ב, ד"ה ואינו).
וכ' הרמב"ן, שגגה היה מה שהתירו בתשמיש המטה, דלכו"ע בחול אסור בו, וכן קצת דיני אבילות נוהגין בו, כגון רחיצה וסיכה, ק"ו מאכילת בשר ושתיית יין, וא"צ לומר בשמחה ובתספורת, ואסור בהנחת תפילין ואסור בשאלות שלום שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, ובמלאכה נמי, אי במלאכת עצמו אף אחרים אסורין, וכבר אמרו שאסור לישב אפי' ע"ג מטה כפויה אלא ע"ג קרקע צריך לישב.
ולא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל, ואינו חייב בעטיפת ראש ובכפיית המטה, והקילו באלו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקוברו ולילך מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש, אף עסקי המת נפסדים בכך, לפיכך לא החמירו עליו באלו, אע"פ שמותר לאכול בשר ולשתות יין משנמסר לכתפים, היינו משום שאינו מוטל עליו לקוברו, אבל בעדונין ובשמחה אסור. וכ"כ הר"ר פרץ, שאסור בכל מה שנוהג באבל, חוץ מנעילת הסנדל. ומדברי בעל התוספות יראה, שאינו אסור אלא בבשר ויין ותשמיש המטה, אבל בשאר כל דיני אבילות מותר. עכ"ד הרמב"ן.
בירור דעת השו"ע בענין רחיצה וכיו"ב לאונן
ב. ומרן בב"י לא חיוה דעתו בענין זה דרחיצה, אי שריא כדעת הרמב"ם וסיעתו, או דאסור כדברי הרמב"ן ורבינו פרץ, ורק בענין תשה"מ כתב דהכי נקטינן להחמיר. ובשולחנו הטהור (שם ס"ה) כה כתב, כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעל וסנדל, ואינו חייב בעטיפת הראש וכפיית המטה, אבל אסור לישב או לישן ע"ג מטה אפילו כפויה. ע"כ. ולכאורה יש לנו לדייק מראש דבריו, דלא אשכחנא קולא באונן כ"א בהני תלת מילי, חליצת מנעל עטיפת ראש וכפיית המטה.
ואין לטעות ולדייק לאידך גיסא מסיום דבריו שכ', אבל אסור לישב או לישן ע"ג מטה אפילו כפויה, דמשמע הני אסירי ותו לא, [ובאמת שמצינו למהר"ש שלם בס' שונה הלכות על בה"ג (ד"ח ע"ב, ד"ה נמצא) שכ' דדעת השו"ע לקולא כד' הרמב"ם, וכ"כ מדנפשיה גם בספר ערוך השולחן עפשטיין (סי' שמא ס"ק כח), ויתכן דשמיעא להו הכי מהאי דיוקא, אכן זה אינו, דאטו רישיה לא סיפיה], ואדרבה כונת השו"ע לומר דאפילו הני דלכאורה היה מקום להקל בהם, דסו"ס מטה כפויה היא, קמ"ל דלא שרינן שום דבר. וכן מבואר בלשון הרמב"ן שהובא בטור, דרבותא היא ללמוד הימנה חומרא.
וראה לשון הלבוש שם שנשמר מזה, וביאר היטב דאסור בכל הדברים. ע"ש. וע"ע לקמיה מה שאכתוב על דברי השולחן גבוה. ודו"ק היטב. שו"ר כדברים האלה ממש בשו"ת דבר משה אמאריליו (ח"א חיו"ד סי' עב, דצ"ו ע"ג). וששתי.
ג. וכ"כ בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' שכד), דהכרעת הב"י בשו"ע להחמיר, דהרי כ' כל זמן שלא יקבור המת אין חולץ וכו', ומדפרט הני, ש"מ אינך אסורים, והוא ממש לשון רבינו פרץ שהביא הטור. אלא שהרמ"א כתב ע"ד השו"ע שם, וי"א שאסור ברחיצה וכו', משמע דדיעה הראשונה התיר באלו, ובקושטא ליתא, אלא כך דרכו של רמ"א, שבמקום שאינו מפורש בב"י מייתי בלשון י"א, וזה ידוע כמה פעמים וכו'. עכת"ד. והו"ד בקיצור בפ"ת (סקכ"ב).
וע"ש בנידונו בהרחבה על המנהג שהאונן מוכר חלקו, ושם כותב דלא ניחא ליה בזה אלא דמוטב יהיו שוגגין וכו'. וכדברים האלה ממש מבואר בשבט יהודה עייאש שם, ונוקט בבירור שהכרעת הב"י ובשו"ע לחומרא. [וצ"ע מהיכא מייתי השבט יהודה ראיה מד' הב"י, ואדרבה מדכתב גבי תשה"מ דהמנהג להחמיר, משמע דלא יהיב דעתיה להכריע בשאר מילי]. וכ"ה בספרו שו"ת בית יהודה (סי' מח), ושם דייק כמ"ש לעיל מלשון הלבוש. וע"ע בשו"ת בית דוד שאלוניקי (חיו"ד סי' קסז). ודו"ק.
גם הגאון חיד"א במכתבו הנדפס בסו"ס "דרך המלך" למהר"י בן רבי (ליוורנו תקו"ם, דקי"ב ע"ג), הסכים לד' הדבר משה הנ"ל, שדברי מרן נוטין לאיסור, ועם הרב שונה הלכות הסליחה שכ' דדעת מרן להקל בזה, ושאין ראיה מלשון הרמ"א וכו'. ע"ש. וכ"כ מהר"ד פינטו בתשו', והיא לו נדפסה בשו"ת מכתם לדוד פארדו (חיו"ד סי' נב), והביא דברי שניהם מהר"א חאיון בשלמי ציבור (דיני אונן אות י).
וכ"נ קצת מדברי החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' לח אות מו), ושם העיד שכן המנהג בא"י שלא להקל לאונן להסתפר, ול"ש הלכה כד' המיקל בדבר שהמנהג לאיסור מדורי דורות. ע"כ. [והארכתי על דבריו אלו במקומו בס"ד, וכעת אכמ"ל]. והביא דבריו בקיצור נכדו ר"מ אזולאי בס' זכרון משה (סו"ס שמא), ובס' ארץ חיים סתהון שם. וכ"כ במסגרת השולחן קסטלנובו (שם) דכן עמא דבר. ע"ש. גם מהר"א חאיון שם, מסתמיך ואזיל ע"ד הדבר משה וסיעתו שאין להקל בזה. ע"ש. ובשדי חמד (מע' אנינות אות ד). ובס' מאור ישראל (מו"ק כג ע"ב, תוד"ה ואינו).
על דברי הגר"י מולכו בנידון
ד. וחזיתיה להגאון מהר"י מולכו בספר שולחן גבוה (שם סקל"א) שכתב ע"ד השו"ע, והנה כאן שנה רבינו משנה סתמית, כי לא פורש אי ס"ל כרמב"ם שמתיר בכל, או כרמב"ן שאוסר בכל, והנה מדכתב ואינו חולץ מנעל וכו', משמע להדיא ששאר דברים נוהג איסור כרמב"ן, אך קשה דרמב"ם לא קטיל קני באגם הוא שלא חש לקמחיה להביאו אפילו בלשון מחלוקת, מה גם דגם הרי"צ גיאת והתוס' ס"ל כן. וצ"ע. עכ"ל.
והנה הרואה יראה כי לשון מרן בתחילת דבריו "כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעל וסנדל, ואינו חייב בעטיפת הראש וכפיית המטה", הוא דבר המוסכם לכו"ע, וכמבואר בטור ובב"י שם, ומה שכתב בסיום דבריו "אבל אסור לישב או לישן ע"ג מטה אפילו כפויה", מוצא הדברים הללו במסכת שמחות (פי"א), ונמצא שלא נכנס בהדיא למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, ורק הביא את ההיא דאבל רבתי, אשר ממנה יש סיוע של ממש לדעת הרמב"ן. וממילא אזל תוקף קושיית השולחן גבוה אמאי נייד השו"ע מדעת הרמב"ם דלא חש להזכירו כלל, שהרי גם את דברי הרמב"ן ועוצמת חומרתו לא העלה מרן על שולחנו בהדיא.
[ובקושטא לא ידעתי מה סיבת הב"י שלא העלה על דל שפתיו בשו"ע את מח' הרמב"ם והרמב"ן בהדיא. ושמא לא היתה לו הכרעה בזה כלל, והשאיר הדברים בב"י כמו בכמה מילי. אכן, מצינו להגר"א בביאורו (שם סקט"ו) שהבין דמש"כ השו"ע בריש דבריו, הוא מחמת דס"ל כדעת הרמב"ם, [אם כי ידוע דלא תמיד נחית לבאר דעת מרן בפרטות. ואכמ"ל]. וכ"כ בפשיטות בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג (דע"א ע"ג). והוא חידוש גדול].
ה. ומעתה כיון דפלוגתת הראשונים היא, ויש אומרים שדעת מרן להחמיר בזה, ע"כ לכתחילה נראה דיש להורות איסור בזה, ובפרט שכן העד העיד בנו הגאון חיד"א שכן המנהג בארץ הצבי, אכן נראה דהיכא דבא השואל בזמן שהחום איו"ם וקשה עליו הדבר, ובפרט שמעתה ע"פ דין יהיה ז"י ללא רחיצה, מקום יש להקל בזה, משום דסו"ס אית לן דעת הרמב"ם וסיעתו המקילים בזה, וכמסקנת הרב שונה הלכות.
ובפרט שלדעת כמה פוסקים דעת מרן השו"ע בדבר זה כהרמב"ם, הלא המה מהר"י קאשטרו בערך לחם שם, ומהר"ש שלם בשונה הלכות שם, והגר"א מוילנא בביאורו שם, ומהר"י הכהן בשו"ת זרע אמת ח"ב (חיו"ד סי' קלט). ע"ש היטב מה שכתב ע"ד הבית יהודה. וכן העיד בתשובה מאהבה שם שכן המנהג בפראג, ומעולם לא יצא הנוב"י ובית דינו נגד מנהג זה וכו', והוא מטעם דס"ל לשו"ע כרמב"ם, וע"כ מי שבא לשאול הוראה אין להחמיר לו נגד דברי השו"ע. ע"ש. וכ"כ בס' ערוך השולחן שם.
ו. ועד אחרן, חזינא למהר"ר משה כלפון הכהן זיע"א בספר ברית כהונה השלם (חיו"ד מע' אונן אות יד) שהביא דברי הרב בית עובד דאונן אסור כאבל וכמ"ש הרמב"ן, וכתב ע"ד, שמנהג ג'רבא להקל ובר סמכא הוא, מפני שכן דעת הרמב"ם וכ"פ מהריק"ש, ומה שכתבו הפת"ש בשם החת"ס וכ"כ הרב ארץ חיים בשם כמה רבנים שדעת מרן לאסור, לאחר אלף מחילות מהרבנים הנז', לע"ד נראה שאין הוכחה מדברי מרן בשו"ע, ואדרבא מדלא הזכיר מרן דין זה בשו"ע, מוכח דדעתו כהרמב"ם וכו'. ע"כ.
וכן העיד הרה"ג ר' יום טוב ישראל בס' מנהגי מצרים (חיו"ד סי' כו), שבמקומו מסתפרים ומחליפים בגדיהם בשעת אנינות וכדברי מהריק"ש הנ"ל. הרי לנו רבים וטובים הסוברים דהכרעת מרן בשו"ע לקולא, וגם העידו דכן הוא מנהג תונס ומצרים. ומאחר עלות כל זאת בודאי שראויים הם לסמוך עליהם עכ"פ בשעה"ד.
ז. מה גם דמידי פלוגתא לא נפקינן, ועין רואה שיש מן הראשונים שהתירו ובראשם הרמב"ם ועוד, וחזי לאצטרופי כאן דעת רבינו יונה דסבירא ליה דאמרינן הלכה כדברי המיקל באונן. והגם דבב"י הכריע כהרא"ש דל"א הלכה כד"ה באונן, מ"מ כאן שדעת השו"ע אינה חלוטה בהדיא, וכדחזינן לכמה אחרונים אשר פשיטא להו דדעתו לקולא בזה, שפיר י"ל ס"ס להקל בזה. [ומודעת זו דאיכא טובא דסבירא להו דעבדי' ס"ס גם כששני הספיקות נגד מרן, וכדחזינן להגאון חיד"א בס' מחזיק ברכה (סי' נב סק"ה), וכאשר הוכיח מדבריו בשו"ת רב פעלים (ח"ב חיו"ד סי' ז). וכ"כ בשו"ת שמחת כהן (חיו"ד ח"א סי' נו, ד"ה פש) בשם מהרמ"ז בספריו. וכ"כ עוד רבים ושלמים הביאם בטוב טעם בשו"ת יביע אומר (ח"א חיו"ד סי' כו אות ו). וטעם הדבר כיון דאילו היה בא הדבר בכה"ג בפני מרן לא היה מחמיר, ורק בכל ספק כשבא בנפרד החמיר. ע"ש]. וצ"ע.
ח. עוד יש לאלוה מילין בזה, כי הגם דהחיד"א העיד בנו שהמנהג להחמיר, הרי דבריו תלויים ועומדים על ענין התספורת שיש בה חשיבות ומינכרא טפי מרחיצה, ועל זה יש לומר היכא דנהוג נהוג ואין לך בו אלא חידושו, וכיון דבנדו"ד השאלה לענין רחיצה, שפיר יש לומר דגם החיד"א מסכים הולך לדברי מהר"ש שלם שיש להקל בעת הצורך. ועמש"כ לעיל (אות ג, ובהערה).
וברור הדבר דמש"כ מהר"ש שלם דהמיקל בעת הצורך יש לו ע"מ לסמוך, כונתו לצורך שאינו מועט, והיינו על צד ההכרח וכיו"ב, ולאו למילתא זוטרתא קאמר שריותא. והמעיין היטב בחיים שאל שם עיניו יחזו כי עיקר חיצי השגותיו לא על כללות דברי מהר"ש שלם באו, כי אם על דברי מהריק"ש, ורצונו שם להראות שאינם שייכים לדידן, ועמש"כ בזה לעיל (אות ג בהערה), ויתכן דבשאר מילי כגון רחיצה וכיו"ב יסכים לד' מהר"ש שלם להקל עכ"פ במקום צורך גדול.
ומזה יש להעיר ע"ד מהר"א חאיון בס' שלמי ציבור (דיני אונן אות י) דפליג ע"ד השונה הלכות ומסתמיך ואזיל על דיוק מדברי החיד"א בברכ"י (סי' שמא ס"ק יד) בשם הבית דוד שלא היקל כ"א בתכבוסת לצורך גדול. משמע דשאר מילי אפי' בצורך גדול לא מקילינן. ע"כ. ואחריו נמשך מהרא"ז מרגליות בחו"ב להל' אבלות (אות יט). ואחד הרואה כי בברכ"י הביא ד' הבי"ד כצלמם, ולא חיסר או יתר בהם מדעתו שום דבר, וכבר ידוע שאין דרכו בכה"ג לענין הכרעה, לרגל המלאכה וקוצר השעה. [ואכמ"ל בכלל זה]. גם מה שהביא מדבריו שבס' דרך המלך, הנה שם איירי נמי לענין תספורת ואם כי כללא כייל כדברי הדבר משה, וכתב בהדיא שלדעתו דברי מרן נראין כדעת הרמב"ן ודעמיה, מ"מ אחד הרואה בס' חיים שאל לשון של זהורית, שהמנהג בארץ הצבי ובטורקיא "שלא להסתפר" כמו שכתב הרב דבר משה, ובדבר שפשט המנהג לאיסור מכמה דורות אין לומר הלכה כד' המיקל באבל. עכ"ל. הרי דאתכא דמנהג העמיד דבריו. וידעתי שבדברים הללו יש לבעל דין לחלוק על דברי, מ"מ בעיקר הדין כך נראה שיש להקל בצורך גדול.
ט. וראיתי להגר"י גרינוואלד בס' אח לצרה (עמוד קיג) שכתב משם מהרי"ש נתנזון בס' יוסף דעת (סי' שמא), דאונן מותר ברחיצה, משום דמה שהאבל אסור ברחיצה הוא מצוה השייכת לדיני אבלות, והא אונן פטור מן המצות. ע"כ. וכן הביא בספרו "כל בו על אבלות" (ח"א שלהי עמוד קנ).
ולא האמנתי לדבר זה, כי מה פטור מצות שייך למנהגי אבל, אטו יהיה פטור ג"כ מלקבור מתו, כי מצוה היא. וצע"ג. וע' ישועות יעקב (או"ח ר"ס עא). ודו"ק. וכמעט שעברתי הדק היטב על כל דברי הגרי"ש בסימן הנ"ל לא חזינא כל כהאי מילתא ואפילו ברמז הרומז על האר"ש, ושמא בספרו יד שאול כ"כ. וצ"ע. וע' בשו"ת משפט ליעקב (מסקין, סי' כו), ואבן יעקב (חגיגה, סי' פז), ובס' רנת יצחק (שמואל, עמוד שצו).
וכבר ידוע מה שכתב הב"י (או"ח סי' מז) וז"ל, וכתוב בהגהות מיימוניות (פ"ז מהלכות תפלה אות ט) בשם רבינו שמחה, ששינה ומרחץ מפסיקים, ואם בא ללמוד אחריהם צריך לברך, שהן היסח דעת, כי אי אפשר לו ללמוד כשהוא ישן או במרחץ או בבית הכסא, מיהו הר"ם כתב שלא היה רגיל לחזור ולברך אלא אחר הפסק של שינת קבע, לפי שאינו מסיח דעתו מללמוד אפילו בהפסק מרחץ ובית הכסא. עכ"ל. והאגור (סי' א) כתב טעם אחר, לפי שאף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדינים, כמו בגילוי טפח וכיצד יקנח. ע"כ. הרי דהגם שיש איסור להרהר בד"ת בביה"כ ל"ח הפסק, כי יש דינים השייכים שם, ה"נ הגם דאונן פטור מן המצות, מ"מ יש המצות השייכות באנינות. וע' לחם הפנים על קישו"ע (סי' קצו ס"ו). ודו"ק.
י. רק זאת ראיתי ב"יוסף דעת" שם, שכתב שיש לו ראיה ניצחת לדברי הרמב"ם שמתיר רחיצה באונן, ממה שאמרו בזבחים (צט ע"א) אונן שטבל אנינותו חוזרת עליו. הרי דשרי לטבול. והגם דמיירי בטבילת צונן הא כל גופו גם בצונן אסור כל ז"י אבלות. ע"כ. והנה לשיטתיה היה לו להביא ממשנה ערוכה בפסחים (צא סע"ב) אונן טובל ואוכל פסחו לערב, וטבילה זו מעלה דרבנן היא שעשו בקדשים, ואי נימא דאסור ברחיצה משום דשייך בו דיני אבלות, א"כ מה ראו להפקיע בקו"ע איסור רחיצה, בשביל מעלה שגם היא מדרבנן.
ואם כי י"ל בזה דאכילה בלא טבילה הוי כקו"ע, מ"מ נראה דכיון דמעלה דרבנן היא אכתי חשיב כשוא"ת. וכמבואר בספר שבט יהודה עייאש (סי' שמא אות ו) דאונן פטור מנט"י כיון דנמנע בשוא"ת. ע"ש. וע"ע בס' ארעא דישראל (מע' א אות כה). וכ"מ בס' דעת תורה למהרש"ם (או"ח סי' תלא). הרי דהגם שיש בזה מעשה אכילה והוא לא נט"י אכתי חשיב שוא"ת. דכלפי הנטילה דיינינן. ודו"ק. וע' בשו"ת כרם שלמה קוטלר ח"א (חאו"ח סי' א). ועמש"כ בשו"ת יעלת חן ח"א (חיו"ד ר"ס מט). ויש לפלפל בזה, תן לחכם וכו'.
יא. אכן נראה לי שאין מזה סיוע לדברי הרמב"ם, וכ"ש דליכא תיובתא ע"ד הרמב"ן, כי הנה בטור יו"ד (סו"ס שפא) כתב, נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבל, לדעת הגאונים שפוסקים טבילה בזמנה מצוה, טובלת, אבל שלא בזמן טבילתה אינה טובלת. ור"ת כתב, דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה, ולפי זה אינה טובלת אפי' אם זמנה בימי אבלה. וי"א דאפי' אם אין טבילה בזמנה מצוה, טובלת. ע"כ. וכתב הב"ח שם, דטעמם של המקילים, משום דלא אסרו רחיצה, אלא כשמכוין לתענוג, אבל רחיצה דטבילה, דאינה אלא לטהר עצמה לבעלה מטומאת נדתה, דמי למי שהוא מלוכלך בטיט ובצואה דשרי. ע"כ.
אמור מעתה ה"נ ההיא דזבחים שטובל האונן בכדי שיוכל ליגוע בקודש, הו"ל כטובל להעביר הזוהמה מעליו דשרי. והגם דרבים סוברים דהנדה אינה טובלת, וכ"פ בשו"ע שם לחומרא, נראה דהתם שאני, כיון דסו"ס ליכא למצוה דפו"ר בימי אבל, וע"כ לא חיישי' לדחות הטבילה לאחר ימי האבל, וכמבואר בדרישה (סק"ד) ובלבוש (ס"ה), וכ"כ מדנפשיה בס' מסגרת השולחן שם, לא כן הכא, דמיד באה התועלת ע"י הטבילה. ודו"ק.
יב. והמעיין בדברי הרמב"ן שאוסר רחיצה באונן יראה שלומד זאת בק"ו ממה שאסרוהו בבשר ויין, ושוב מקשה הרמב"ן הרי אונן מותר בבשר ויין היכא דנמסר לכתפים והיינו הגם דאכתי אבלות לא חיילא, וא"כ למה לא נתיר כל הני מילי באונן שמסר לכתפים, וע"ז השיב דמ"מ בעידונין ובשמחה אסור. וע' ב"ח ופרישה (סו"ס שמא). ומזה נראה ללמוד דגם להרמב"ן יש מקום גדול להתיר טבילה במקוה לאונן. [וידוע שכתבו כעין סברא זו בענין טבילת אשה בחמין בליל שבת, וכן טבילה לאיש במקוה ביום שבת היכא דרגיל בזה. ואכמ"ל].
יג. ויש להדגיש, כי אמנם מצב האנינות הוא באופן עקרוני, מרגע יציאת הנשמה ועד הקבורה, אך אם כבר מסרו את הנפטר לחברא קדישא וסיימו הקרובים את כל ההכנות ללויה וההתעסקות בצרכי המת, והם יושבים ומצפים ללויה או לקבורה, באופן כזה כבר יצאו מכלל אנינות, ואמנם עדיין לא חלה אבילות, אבל יש מזה נפקא מינה, שאם אוכלים או שותים צריכים לברך וכו'.
יד. והשתא (טבת תשפ"א) שאלו האחים המבורכים, ר' דוד ודניאל שדה הי"ו, בהיותם אוננים על אמם [מרת דינה בת אסתר ע"ה], אם יכולים לטבול במקוה, כיון שבערב שבת כבר יהיו בתוך האבלות, והשיבם רבינו הגדול ר' דוב הכהן קוק שליט"א, דכיון שיש אומרים שאין שום איסור אבלות בזמן האנינות, וגם הטבילה אינה נעשית לתענוג אלא לענין רוחני של קדושה, על כן יש להתיר. ומכל הני מילי דלעילא ולעילא, מובן היטב פסק דינו של רב האי גאון אשר יסודתו בהררי קדש כמבואר בס"ד.
