מה המקור בספרי מרן הגרע''י ששתי אצבעות לכתחילה

[גלעד יצחקוב]

באחד מהעלונים

אשמח למקור מדוייק

 

[פשוט]

איפה לימדונו?

בבית המדרש.

 

[קורא]

רציתי הרבה פעמים לשאול כאן בפורום בנושא הזה:
כיצד בדיוק נלמד ההיתר ממהר"ם אלשקאר להתיר לאשה "לצאת" ברשות הרבים בשער היוצא מצמתן? והלא מהר"ם אלשקאר מדבר שם בתשובה באשה הנמצאת בביתה ודחה בתוקף את חומרת הזוהר לאסור לאשה לגלות את שערות ראשה 'בביתה', אבל ברשות הרבים הוא לא דיבר וכתב כן בפירוש כמה פעמים בתשובה, פעם אחת כתב "אנן לאו באשת איש עסיקינן", ומוכח שאינו מדבר באשה הנראית לאחרים, ועוד כתב, ובואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה "בתוך ביתה" מההיא דשער באשה ערוה בבלי דעת באי זה שער אמרו ולמאי הילכתא איתמ' בגמ'... ע"כ. וגם מזה מוכח שבזה עוסקת כל התשובה הנ"ל, ועוד כתב: אטו "באשת איש" וברשיעי עסקינן? ע"כ, ואם מדבר באשה היוצאת לרחוב הלא ודאי באשת איש עסקינן, כי לכל העוברים היא אסורה באיסור אשת איש, והיה לו לכתוב "אטו ברשיעי עסקינן?" וממה שהוסיף "באשת איש" וברשיעי לא עסקינן מוכח שאינו מדבר באשה הנראית לאחרים.
(וכן גם נראה ממה שכתב בסוף התשובה: ובכמה וכמה דברים הקילו רבותינו ז"ל "כדי שלא תתגנה האשה על בעלה" ע"כ, וביותר נראה כן ממה שכתב: דכיון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצות הגולה "שתחת יד ישמעאל" ע"כ, וידוע ומפורסם שבכל מלכויות ישמעאל היו מכסות ראשן הרבה יותר מגבול השיער בצאתן לחוץ לרחובות קריה, ואיך יאמר מהר"ם שברוב ארצות ישמעאל נהגו לגלות מקצת שיער, הא ודאי בורכא, אלא ודאי שכוונתו לגילוי השיער בביתן וכמו שפורש בדבריו "אנן לאו באשת איש עסקינן", ומיירי באשה כנגד בעלה בביתה, ולכן גם הוסיף בסוף התשובה שבכמה וכמה דברים הקילו רבותינו כדי שלא תתגנה אשה על בעלה, ולא מסתבר כלל לומר שזהו כשיוצאת לרחוב (וכמו שכתב החפץ חיים בכגון דא, שהוא תירוץ של יצר הרע), וי"ל.)
וגם אם נאמר שההבנה הנ"ל בדברי מהר"ם אלשקר אינה מוכרחת ואפשר לפרש דבריו שמתיר גם באשת איש גמורה בצאתה לחוץ, מכל מקום אין ההבנה הזו משוללת יסוד, ואם אפשר לפרש כן בדברי מהר"ם, נמצא שאין ראיה מוכרחת להיתר זה.
ושלחתי שאלה זו לת"ח גדול הלומד בקביעות עם מרן הראש"ל, ולא השיב לי. וראיתי תשובה שכתב בזה אחד מחכמי הזמן זצ"ל שהרגיש בקושיא זו במהר"ם אלשקר וכתב שאם מרן זצ"ל כתב היתר זה מוכרחים להצדיק הצדיק (היה זה בתקופת הפולמוס על הפאה עם הרב משאש זצ"ל), וניסה להביא מקורות אחרים להיתר זה מדיוקים דחוקים בלשון הרמב"ן ועוד, אך לא מצאתי בדבריו הוכחה ברורה להיתר זה, ומאידך הוא מודה שם בתחילת התשובה שאין שום ראיה להיתר מדברי אלשקר לצאת לרחוב בקצת שיער מגולה. (ויש להעיר שלא רק מרן זצ"ל עצמו למד היתר זה מתשובת מהר"ם אלשקר אלא הביא שגם הרב וישב יוסף הביא היתר זה מדברי מהר"ם וכן מוכח מדברי השיירי כנה"ג ותורת המנהגים שהובאו שם שכך הבינו את דברי מהר"ם אלשקר, וכן הבין הרב איש מצליח שהביאו היב"א בח"ה.)
ומה שכתב מרן זצ"ל ביבי"א ח"ג בשם תשורת שי שהביא מדברי אסיפת זקנים לאסור לגלות מקצת הראש וסיים "שלא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה", הנה בתשורת כתב הדברים להיפך, שאחר שהביא דברי האס"ז לאסור הביא הוא כנגדם ראיה להתיר, ועל הראיה להתיר כתב "לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה", נמצא שלמעשה לא התיר בזה. וכן כתב בחלק ב' שכל דבריו להיתר הם לעיקר הדין, אך לא למעשה, ואה"נ במקום שנהגו להתיר דעתו היא שמותר. ואגב גם ראייתו של התשורת שי בח"א לכאורה אינה ראיה, כי אפשר לומר בפשיטות שסבכה שנקרעה ראויה עדיין לאשה בביתה ובחצירה, ולכן מקבלת טומאה, אבל לא שיוצאת עימה לחוץ. והם לא רגילים לחלק בין ביתה וחצירה לבין רשות הרבים, כי אצלם לא היה בזה חילוק למעשה, אולם בזמן חז"ל הלוא היה בזה חילוק למעשה בין הבית לחוץ (וכמו שאמרו, א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה), א"כ אין ראיה מדין סבכה, ודחייה זו היא כעין הדחייה שניסה התשורת שי לדחות ראייתו בח"ב.
אשמח מאד אם מי מהחברים הקוראים יוכל להאיר את עיני בנושא הזה (אין צורך בדברים דחוקים, כאלו קראתי די והותר, אני מדבר על מי שיש בידו דברים ברורים ונהירים), ולמצוה רבה ייחשב לבאר דברי החכמים, ובפרט שנשותינו כבר נוהגות ההיתר על פי דבריהם ז"ל.

 

[חכם]

רבותי, מרן הרב יצחק באחד מהעלונים סיפר במפורש שמרן ע"ה ישב בשולחן שבת ואמר לרבנית למה את מכסה את כל שעריך כמו סבתא יכנה נהגנו לגלות ב' אצבעות לכתחילה וביקש ממנה שתגלה מעט. עכת"ד. הציטוט הוא כמעט מילה במילה. ואם לא היה אומר אותם מרן הראשון לציון שליט"א בריש גלי לכל השומעים בלווין וכו' לא הייתי מעיז לומר זאת.

ברור, מישהו עשה שהרבנית תרגיש רע בכך שהיא נוהגת כמנהג אמותינו, והרב עובדיה הרגיעה

 

[יוסף חיים הלוי]

. ואגב גם ראייתו של התשורת שי בח"א לכאורה אינה ראיה, כי אפשר לומר בפשיטות שסבכה שנקרעה ראויה עדיין לאשה בביתה ובחצירה, ולכן מקבלת טומאה, אבל לא שיוצאת עימה לחוץ. והם לא רגילים לחלק בין ביתה וחצירה לבין רשות הרבים, כי אצלם לא היה בזה חילוק למעשה, אולם בזמן חז"ל הלוא היה בזה חילוק למעשה בין הבית לחוץ (וכמו שאמרו, א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה), א"כ אין ראיה מדין סבכה,

אדרבה, בזמן חז"ל אשה לא היתה מכסה ראשה בבית ובחצר כי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו', וכל המושג 'כיסוי' שייך 'רק' ברה"ר, ואם כתוב שכיסוי רוב הראש נקרא כיסוי - ע"כ שהכונה לרה"ר.

אשמח מאד אם מי מהחברים הקוראים יוכל להאיר את עיני בנושא הזה

בגמ' שבת נ"ז ע"ב גבי כבול שהוא תחת השבכה כתב הרמב"ן וז"ל שהכיפה הזו למטה מן השבכה היא עומדת אבל השבכה היא מונחת על שערה בגובה של ראש והכיפה על פדחתה ושער של פניה בראש ומקצת שבכה מכסה על צד הכפה שכנגד הראש למעלה ויכולה היא לשלוף כיפתה בלא גילוי ראשה מן השבכה. ורשב"א שרי כיון שעל השער ממש הוא למטה מן השבכה קצת ע"כ. וכ"כ הרשב"א בקצרה בשם הרמב"ן וז"ל שהכיפה אינה כולה תחת השבכה אלא מקצתה כנגד גובה הראש ואפשר לה לשלוף הכיפה ועדיין השבכה מחפה את ראשה. ור"ש מתיר כיון דעל השער הוא ממש למטה מן השבכה ע"כ. ומפורש בדבריהם שהכיפה נמצאת על השער ממש למטה מן השבכה, וא"כ כששולפת את הכיפה נשאר שערה מקדימה מגולה ואעפ"כ שרי. ועי' ברשב"א לדף ס"ה ע"א שכתב עפ"י הגמ' שם שכיפה היתה שמה רק אשה שקרחת מפאת ראשה לכסות על מומה ואינה חובת כל אשה לעשות כן, וא"כ אשה ששערה רב היתה מכסה עם השבכה רק את רוב הראש, וצד הקדמי היה מגולה קצת. וכ"כ ר' משה דוד וואלי בביאורו על שה"ש עה"פ מבעד לצמתך וז"ל כי צד האחור של הראש מכוסה בשבכה כדי שלא יינקו החיצונים במתאחזים אל האחור. ומכאן למדנו שהנשים הבעולות צריכות לכסות ראשן כדי שלא יתאחזו בהן החיצונים ולא יינקו מן השערות שלהן. וצמתך הוא מלשון צומת הגידים כי הסבכה לכסות ולהסתיר קיבוץ השערות לטעם הנ"ל עי"ש. ומפורש שהשבכה שהיא כיסוי השער תפקידה לכסות רק את צד האחור של האשה וגם עפ"י הסוד כתב כן.

והלא מהר"ם אלשקאר מדבר שם בתשובה באשה הנמצאת בביתה ודחה בתוקף את חומרת הזוהר לאסור לאשה לגלות את שערות ראשה 'בביתה', אבל ברשות הרבים הוא לא דיבר

לא מובן ולא נראה כלל.
ז"ל השאלה שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו לפי מה ששמענו מי שהורה ואמר כי שקר נחלו אמותינו הנוהגות לגלותו כי הוא איסור גמור ובפי' אמרו ז"ל שער באשה ערוה ולכן ראוי להוכיחן ולהזהירן שלא לגלותו ע"כ.

רואים שהשואל שאל 'מדינא דגמ'' ולא מדין 'הזוהר', ומדין 'שער באשה ערוה'. וכאן הבן שואל - האם היה צד בעולם לאסור לאשה 'בבית' מדין שער באשה ערוה? הרי בזמן חז"ל היו הולכים גלויות ראש בבית לגמרי! וע"כ שכל הנידון שם הוא 'בחוץ'.

ועוד כתב: ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם ואין זה צריך לפנים דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל אדרבה שהתירוהו בפירוש ואפילו לק"ש והעידו שנהגו לגלותו ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל ואיפש' דאפילו בעודן על אדמתן בזמן שבית המקדש קיים כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט וכו' עי"ש.
וכאן הבן שואל - כש'העידו שנהגו לגלותו' בזמן הראשונים, היכן זה היה? בבית? הרי הראשונים השוו פניה ידיה ורגליה להדדי, ושם מיירי אפילו בחוץ, וע"ז כתבו שגם שערה שאינה מתכסה בצדעיים מותר, ומהר"ם אלאשקר כתב שעל זה הוא מדבר, כך שהדבר פשוט שמדובר 'בחוץ'.

מה שכתב מהר"ם אלאשקר 'באשת איש' - כונתו ברורה כפי שכתב בהמשך, באשת איש 'ובמכוין להסתכל עליה', דהיינו 'מצידו', ולא 'מצידה', ודוק היטב שם.

יש להביא מן החדש, מה שנדפס לאחרונה ממש בספר גאון יעקב למהר"ם אלאשקר על הטור בסי' תק"ס, שהביא את הסוגיא של בת צידעא, וכתב: וזו אחת מן הראיות שהבאתי בתשובה שאלה להתיר לאנשי המערב שנהגו שם הנשים לגלות שערן מחוץ לצמתן וקורין לו לבשון ערבי זרוף. מיוה לטוח בסיד בנות עניים או בשמן הטוב כבנות עשירים אין לעשות כן זכר לחרבן הבית כמו שנתבאר דעושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת אותו דבר ע"כ. ושם לא הזכיר כלל שמדובר 'בבית'. וזה גם ראיה גדולה לכל הנ"ל.

 

[ספרא וסייפא]

כיצד בדיוק נלמד ההיתר ממהר"ם אלשקאר להתיר לאשה "לצאת" ברשות הרבים בשער היוצא מצמתן? והלא מהר"ם אלשקאר מדבר שם בתשובה באשה הנמצאת בביתה ודחה בתוקף את חומרת הזוהר לאסור לאשה לגלות את שערות ראשה 'בביתה', אבל ברשות הרבים הוא לא דיבר וכתב כן בפירוש כמה פעמים בתשובה, פעם אחת כתב "אנן לאו באשת איש עסיקינן", ומוכח שאינו מדבר באשה הנראית לאחרים, ועוד כתב, ובואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה "בתוך ביתה" מההיא דשער באשה ערוה בבלי דעת באי זה שער אמרו ולמאי הילכתא איתמ' בגמ'... ע"כ. וגם מזה מוכח שבזה עוסקת כל התשובה הנ"ל, ועוד כתב: אטו "באשת איש" וברשיעי עסקינן? ע"כ, ואם מדבר באשה היוצאת לרחוב הלא ודאי באשת איש עסקינן, כי לכל העוברים היא אסורה באיסור אשת איש, והיה לו לכתוב "אטו ברשיעי עסקינן?" וממה שהוסיף "באשת איש" וברשיעי לא עסקינן מוכח שאינו מדבר באשה הנראית לאחרים.

כדבריך כתב הרב זאב שכטר במאמרו בקובץ אור ישראל כ"א, וזה לשונו:

"בשדי חמד (חלק ז' דת יהודית אות ב') הביא מדברי הפוסקים שאסרו גילוי אף מקצת משיער האשה במקום הרבים, וחרם גדולי ישראל כנגד אלו הנתלים בדברי מהר"ם אלשקר להתיר שיער שחוץ לצמתה בשוק, כי המהר"ם אלשקר לא התיר שיער שחוץ לצמתה אלא רק בביתה בפני בעלה ולא בשוק ח"ו, שהוא איסור דאורייתא, שהרי המהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) כתב בזה הלשון, בואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שיער לאשה "בתוך ביתה" מההיא דשיער באשה ערוה, וכו', עכ"ל. וא"כ לא דיבר מחוץ לבית כלל, ועוד כתב שם "ואנן לאו באשת איש עסקינן", עכ"ל, וא"כ מדבר רק בבית לפני הבעל, ולא בפני אחר כלל, ואיך יבואו להתיר על סמך זה שיער שחוץ לצמתה בשוק ח"ו, שהוא איסור דאורייתא ממש.

ובספר משא חיים (להגאון ר' חיים פלאג'י, מנהגים, מערכת נ' אות ק"נ) נדפס האיסור שהסכימו עליו רבני סאלוניקי ובראשם הגאון ר' רפאל אשר קובו (בעל שער אשר), על אשר התחילו הנשים שם לפרוץ גדר ולגלות מקצת שערם, באומרם שסומכות על המהר"ם אלשקר, אז נתוועדו הרבנים הנ"ל והסכימו בחרם גמור ובגזירת נח"ש על אלו הלובשות המלבוש הגורם לגילוי שיער "ואפי' במקצת היוצא מחוץ לצמתן", ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו אין איסור בזה, הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, לא יאבה ה' סלוח לו".

אבל זה אינו, כי המעיין בדברי מהר"ם אלשקר יראה שכבר בפתח דבריו דיבר על "הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו", וכתב על זה שאין לחוש לו כיוון שנהגו לגלותו. ומהלשון 'נהגו לגלות' משמע בפשטות שנהגו לגלות ברה"ר, דאם מתכוון רק לבית, היה לו לפרש.

וכן בתשובתו ציטט את דברי הראשונים שבתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן לו, כיוון דליכא הרהור, והביא את הרשב"א שכתב ששערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששים לו, ועל זה כתב שלכולי עלמא אין בזה צד איסור ונהגו לגלותו מימי קדם, וכך נהגו בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד. ומאותם הראשונים למדו האחרונים היתר לרווקה לגלות שערותיה ברה"ר, והיתר לנשואה לשיער שחוץ לצמתה, וכן נפסק להלכה ברמ"א (או"ח סי' ע"ה).

ובמשנה ברורה שם (ס"ק י"ג) הביא את דברי האליה רבה דמותר לקרות ק"ש אפילו נגד שיער של אשה אחרת, דכיון דרגילין בהן ליכא הרהורא. והיינו שהיה פשוט לו דאיירי ברה"ר, ובאשה אחרת הרגילה לגלות שיער שחוץ לצמתה. ובביאור הלכה הוסיף ש"כן משמע מסתימת כל הפוסקים, ודלא כחת"ס שהחמיר בזה".

ובתשובת מהר"ם אלשקר הביא ראיה מדברי הגמ' "עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא רב אמר בת צדעא... ופירש בעל הערוך ז"ל דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט וטחה אותו שיער, ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה, זה עושה בת עניים. אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתיפו, ע"כ. וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום, שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שער הצדעים יורד על פניה, והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר". ומוכח מדבריו שמדבר על מנהג הנשים ברשות הרבים שכל אחד יכול לראות בעיניו, ולא רק בדבר שעושה האשה בביתה פנימה.

ומה שכתב "בואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה בתוך ביתה", כוונתו לספר הזוהר שהזכיר קודם לכן, שיש המחמירים כדברי הזוהר לאסור את גילוי השיער הזה אפילו בתוך הבית, ועל זה כתב "מעתה לפי דרכם שער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשער קרייה רחמנא נמי, דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו', וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן, ומאי שנא אותו שער, ואי משום דדרכן להיות מגולין האי נמי דרכו להיות מגולה". וגם מסוף דבריו מוכח בפשטות שמדבר על שיער הרגיל להיות גלוי ברשות הרבים, שהרי משווה אותו לפניה ידיה ורגליה המגולים ברשות הרבים.

 

[ספרא וסייפא]

וכן גם נראה ממה שכתב בסוף התשובה: ובכמה וכמה דברים הקילו רבותינו ז"ל "כדי שלא תתגנה האשה על בעלה" ע"כ, וביותר נראה כן ממה שכתב: דכיון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצות הגולה "שתחת יד ישמעאל" ע"כ, וידוע ומפורסם שבכל מלכויות ישמעאל היו מכסות ראשן הרבה יותר מגבול השיער בצאתן לחוץ לרחובות קריה, ואיך יאמר מהר"ם שברוב ארצות ישמעאל נהגו לגלות מקצת שיער, הא ודאי בורכא

אין שום ראיה מזה, כי שייך שלא תתגנה על בעלה גם ברה"ר, וכן מוכח מדברי חז"ל במקומות רבים.

ומה שכתבת שידוע ומפורסם בכל מלכות ישמעאל שהיו מכסות הרבה, זה לא היה בכל זמן ובכל מקום, ולא תמיד היו הנשים צנועות, ראה לדוגמא בספר שבחי ר' חיים ויטאל (עמ' 16) על נשות יהודי דמשק:

"נשותיהם הולכות חצופות בלבושיהן, תכשיטין מגונות כמו כאלו הפינגאניס אשר בראשיהן [קישוט דמוי ספל מתכתי - פינג'אן - העומד בצורה בולטת על כיסוי הראש], ודדיהן מגולות, וממלאין חיקן בגדיהן כדי שיראו דדיהן גדולות, ומוליכות אלו הליזאריס [סדין לבן כעין שמלה, שעטפו בו את גופן] והנוקאביסן [כיסוי הפנים] דקין להראות גופן, ומשימין תוך חיקם מיני בשמים לגרות יצר הרע באנשים".

ועכ"פ מהר"ם אלשקר דיבר רק בשיער הצדעים שהוא יכול להיות גלוי אם לא מכסים את האוזניים והלחיים, ושיער היוצא חוץ לכיסוי, כדלקמן.

 

[ספרא וסייפא]

וניסה להביא מקורות אחרים להיתר זה מדיוקים דחוקים בלשון הרמב"ן ועוד

לא ברור מדוע נזקק להיתרים דחוקים ודיוקים בלשון הרמב"ן, כאשר הדבר מפורש בכמה וכמה ראשונים, שהיו הנשים הנשואות מוציאות שיער חוץ לצמתן, והיו רגילים לראות את אותו שיער, ולכן מותר לקרוא ק"ש כנגדו וכנ"ל.

והיו מהאחרונים שנדחקו בביאור "חוץ לצמתן", אבל הביאור הוא פשוט, שבזמן הגמ' הוציאו הנשים צמה מחוץ לכיסוי, ראה כאן בהקדמה שהביא ביאור ארוך בזה, והוכיח זאת מדברי הגמ', והיו שערות שיצאו מהצמה כדרכו של עולם, וזהו המכונה שיער שחוץ לצמתה.

 

[ספרא וסייפא]

לכן גם הוסיף בסוף התשובה שבכמה וכמה דברים הקילו רבותינו כדי שלא תתגנה אשה על בעלה, ולא מסתבר כלל לומר שזהו כשיוצאת לרחוב (וכמו שכתב החפץ חיים בכגון דא, שהוא תירוץ של יצר הרע

החפץ חיים כתב זאת על גילוי הראש לגמרי ברה"ר, שהוא איסור דאורייתא, ועל זה כתב שתתייפה לבעלה ולא לאחרים, אבל פשוט ש"לא תתגנה על בעלה" הוא גם ברה"ר.

והנה כמה ראיות על קצה המזלג,

ראה ביומא (דף ע"ח), שכלה מותרת בנעילת הסנדל ביום התענית, כדי שלא תתגנה על בעלה. ונעילת הסנדל הוא דבר שיוצאים בו לרה"ר.

וכן הוא בשבת (דף ס"ד), שאסרו חכמים לצאת לחצר בתכשיטים, והתירו כבול ופאה נכרית, כדי שלא תתגנה על בעלה. ואיירי שם בחצר הרבים, בחצר שאינה מעורבת.

וכן הוא בריטב"א למסכת שבת (דף נ"ט) שגזרו חכמים על העטרות לכלות, אבל לשאר נשים התירו כדי שלא תתגנה על בעלה. ובגמ' סוטה (דף מ"ט) מבואר שעטרות לכלות הוא "עיר של זהב" שהוא תכשיט בצורת ירושלים וחובשות אותו הנשים ברה"ר, כדאמרינן בגמ' שבת (דף קל"ח) שרבי אליעזר מתיר לצאת עמו בשבת, כי דרכה של אשה חשובה לצאת בעיר של זהב, כדי להראות חשיבותה על חברותיה (ראה בריטב"א שם). וגם האוסר, אסר רק בגלל שנחשב משאוי.

וכן הוא ברבינו יהונתן על הרי"ף למסכת שבועות (דף ה מדפי הרי"ף), ובבית הבחירה למאירי מסכת שבת (דף ס"ד), שאשה בימי נדותה אסורה לכחול ולפרכס, שלא יחמוד אותה בעלה, וזקנים הראשונים היו דורשים "והדוה בנדתה שתהא יושבת בבגדי נדות", ובא ר' עקיבא והתיר כדי שלא תתגנה על בעלה, ודרש את הפס' באופן אחר.

וכן הוא בפסקי רי"ד למסכת כתובות (דף ד'), שגם הכלה הנמצאת בתוך שלושים לאבלות, מותר לה להתקשט בתכשיטים כדי שלא תתגנה על בעלה. וכתב בים של שלמה כתובות (פרק א'), "אין מונעין תכשיטין לכלה שאירע לה אבל, אפילו אירע לה אבל תוך שלשים יום לשמחתו, אין מונעין תכשיטין ממנה, אפילו תוך ימי אבילות, אף שאין הכרע כל כך לדבריהם, ראוי להקל, דאבילות דרבנן, וכדי שלא תתגנה על בעלה הוא דאורייתא".

וכן הוא בכתובות (דף י"ז), "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה". וב"ים של שלמה" שם ביאר שמדובר בהתבוננות ולא בראיה בעלמא: "דווקא להסתכל קאמר, דומיא דהמסתכל בקשת, שהוא דרך עיון והבטה, אבל דרך ראיה בעלמא שרי, אפילו בשאר אשה". ואמנם לא נפסקה הלכה כר' יונתן, אבל מוכח שלשיטתו הותר איסור הסתכלות כדי לחבבה על בעלה ושלא תתגנה בעיניו.

 

[ספרא וסייפא]

אשמח מאד אם מי מהחברים הקוראים יוכל להאיר את עיני בנושא הזה (אין צורך בדברים דחוקים, כאלו קראתי די והותר, אני מדבר על מי שיש בידו דברים ברורים ונהירים), ולמצוה רבה ייחשב לבאר דברי החכמים, ובפרט שנשותינו כבר נוהגות ההיתר על פי דבריהם ז"ל

אם עיניים לך, בוודאי ראית שהדברים ברורים ונהירים, אבל מה שכתבת שנשותינו נוהגות ההיתר ע"פ דבריהם, אינו נכון כלל. כי אין שום קשר בין ההיתר של מהר"ם אלשקר לשיער היוצא מחוץ לכיסוי, לבין ההיתר לגלות את הראש עצמו, שהוא באיסור דאורייתא (ואף אשה קרחת ללא שום שיער, חייבת לכסות את ראשה, שהוא מנהג הנשים מאז קללת חוה המובאת בעירובין דף ק' לכסות ראשן, והיות והמנהג הוזכר בתורה באגב, למדה מזה הגמ' בכתובות ע"ב שהוא איסור דאורייתא, וכן סוברים רוב הפוסקים).

וכן הקשה מרן הגר"ש משאש וזה לשונו בשו"ת תבואות שמש אה"ע סימן קל"ח, "מה שהביא ראיה מדברי מהר"ם אלשקר בתשובה סי' ל"ה שהתיר חוץ לצמתן משום דהורגלו לגלות, והביא ראיה מראבי"ה דכל אלו שהזכירו לערוה דוקא שאין רגילות לגלותו ע"ש, גם מזה אין ראיה. דלא דיבר אלא בדבר שלא נאמר בתורה להדיא כגילוי של צמתה, אבל ללמוד מזה לגילוי הראש לגמרי שהוא מן התורה, זה אי אפשר לשנות מה שכתוב בתורה. ועיין בכנסת הגדולה שהביא דברי שדי חמד (אס"ד מערכת ד' אות ב') בענין זה ממש שרצו ללמוד ממהר"ם אלשקר כמו שכתבנו, וכתב עליהם דטח עיניהם מראות וכו' ע"ש".

וכן הקשה הגר"מ שטרנבוך בספרו דת והלכה סימן א': "ובשדי חמד מביא עוד מספר "משא מלך" דקצת חכמים שלמדו בבחרותם ושנו ופירשו, רצו לפקפק בהסכמתם, ותלו עצמם באילן גדול המהר"ם אלשקר, אמנם טח עיניהם מראות מהשכיל לבותם, ותלו בוקי סריקי באיש אלהים קדוש, דכל השקלא וטריא שלו היא בשערות שיצאו חוץ לצמתן וכו' ולא בכל הראש או אפי' קצת שיער" (לשונות חריפים ביותר).

והמעיין בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) יראה שכן הוא הדבר, וצדקו דברי "משא מלך", כי כל דבריו שם הוא בענין שיער שחוץ לצמתן, ולא דן כלל להתיר גילוי שיער מהראש עצמו. וזה לשונו שם: "שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו... כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו, והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו לק"ש, פירש הראב"ד ז"ל דאפשר במקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק מקום צנוע וערוה הוא אפי' לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר, ושערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד. ובאשה אחרת אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה ובשערה ע"כ. וכן נמי כתב בעל ארחות חיים אבל פניה ידיה ורגליה ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם.

ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו, ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל, ואפשר דאפילו בעודן על אדמתן, בזמן שבית המקדש קיים, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים, דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא, רב אמר בת צדעא, שנאמר אם אשכחך ירושלם וגו', ופירש בעל הערוך ז"ל, דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט, וטחה אותו שיער, ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה זה עושה בת עניים. אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתייפו ע"כ. וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום, שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שיער הצדעים יורד על פניה והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר".

 

[ספרא וסייפא]

ומפורש בדבריהם שהכיפה נמצאת על השער ממש למטה מן השבכה, וא"כ כששולפת את הכיפה נשאר שערה מקדימה מגולה ואעפ"כ שרי. ועי' ברשב"א לדף ס"ה ע"א שכתב עפ"י הגמ' שם שכיפה היתה שמה רק אשה שקרחת מפאת ראשה לכסות על מומה ואינה חובת כל אשה לעשות כן, וא"כ אשה ששערה רב היתה מכסה עם השבכה רק את רוב הראש, וצד הקדמי היה מגולה קצת.

אין משם ראיה כלל, ובוודאי שלא "מפורש בדבריהם". דיש לומר בפשטות שכאשר היתה שולפת את הכיפה היתה מושכת קצת את הסבכה ומכסה גם את המקום הזה, וממילא לא היה גלוי.

וגם אשה שקרחת מפאת ראשה, היתה שמה את הכיפה כדי לוודא שהכיסוי לא יזוז מעט ואז יגלה מומה, אבל אין להוכיח מכאן שכל הנשים היו מגלות את אותו מקום.

 

[ספרא וסייפא]

וכ"כ ר' משה דוד וואלי בביאורו על שה"ש עה"פ מבעד לצמתך וז"ל כי צד האחור של הראש מכוסה בשבכה כדי שלא יינקו החיצונים במתאחזים אל האחור. ומכאן למדנו שהנשים הבעולות צריכות לכסות ראשן כדי שלא יתאחזו בהן החיצונים ולא יינקו מן השערות שלהן. וצמתך הוא מלשון צומת הגידים כי הסבכה לכסות ולהסתיר קיבוץ השערות לטעם הנ"ל עי"ש. ומפורש שהשבכה שהיא כיסוי השער תפקידה לכסות רק את צד האחור של האשה וגם עפ"י הסוד כתב כן.

כוונתו שאע"פ שמוציאה צמתה, הרי הצד האחורי של הראש מכוסה בסבכה (ומוציאה הצמה רק מתחת לסבכה).

ולכן בהמשך דבריו כתב שהנשים מכסות ראשן, ולא כתב שמכסות חצי ראשן, או רק את הצד האחורי.

ולשיטתך הוא התיר לגלות את רוב הראש ולכסות רק מאחור, וזה בוודאי חידוש מחודש שלא העלה אדם על דעתו מעולם.

 

[ספרא וסייפא]

יש להביא מן החדש, מה שנדפס לאחרונה ממש בספר גאון יעקב למהר"ם אלאשקר על הטור בסי' תק"ס, שהביא את הסוגיא של בת צידעא, וכתב: וזו אחת מן הראיות שהבאתי בתשובה שאלה להתיר לאנשי המערב שנהגו שם הנשים לגלות שערן מחוץ לצמתן וקורין לו לבשון ערבי זרוף. מיוה לטוח בסיד בנות עניים או בשמן הטוב כבנות עשירים אין לעשות כן זכר לחרבן הבית כמו שנתבאר דעושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת אותו דבר ע"כ. ושם לא הזכיר כלל שמדובר 'בבית'. וזה גם ראיה גדולה לכל הנ"ל.

זה גם מה שכתב בתשובתו הנ"ל בסימן ל"ה, ולא היית צריך להרחיק לכת לספרו גאון יעקב (ציטטתי דבריו לעיל).

 

[ספרא וסייפא]

עיין למרן שליט"א בילקוט טהרה עמ' תד וז"ל
"ודע שמותר לאישה לצאת לרה"ר ולגלות כמה ב' ג' אצבעות משערות ראשה מלפנים"

זה פלא גדול, כי בספרו אוצר דינים לאשה ולבת (עמ' שס"ט) כתב "מרן אאמו"ר מורה ובא שהוא כשיעור שתי אצבעות, 4 סנטימטר, ונכון יותר כשיעור אצבע אחת בלבד".

וא"כ תימה כיצד התיר כעת שלוש אצבעות.

ובאופן כללי, תמוה כיצד השתרבב מהר"ם אלשקר לנדון זה, שהרי בדבריו לא מבואר כלל היתר גילוי הראש עצמו, לא אצבע ולא שתיים (וכנ"ל באריכות), והגר"ע יוסף הביאו פעמיים ולא הזכיר כלל את ההיתר של שתי אצבעות - פעם ראשונה בשו"ת יביע אומר חלק ו' (או"ח סי' י"ג), שהביא את מהר"ם אלשקר שהתיר לגלות שיער חוץ לצמתה, וזה לשונו שם: "ששערה על כתיפה, דהיינו שמניח קצת מסוף השערות, שאין איסור בגילוי קצת שער כזה, וכמ"ש כיו"ב מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) שאין איסור במה שנהגו לגלות שערן חוץ לצמתן, והביא ראיות לדבר", ופעם שניה בשו"ת יביע אומר חלק ד' (אה"ע סי' ג'), שרצה להביא ראיה להתיר לאשה ללבוש מטפחת בלא רדיד עליה, ע"פ דברי מהר"ם אלשקר הנ"ל, וזה לשונו: "ודמי למ"ש מהר"ם אלשקר להתיר במקום שנהגו הנשים לצאת בשערות שחוץ לצמתן".

ומאידך גיסא, בנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף אוצר דינים לאשה ולבת הנ"ל כתב טעם לדבר, "וראה בירחון אור תורה מה שכתב בזה ידידנו הרה"ג משה לוי שליט"א, שכנראה טעמו של אאמו"ר שליט"א דבכהאי גוונא עדיין לא הוי רובו של טפח, דטפח הוא שמונה סנטימטר לפי מנהגנו כידוע, וסבירא ליה דאסור מן התורה לגלות טפח משערה ברשות הרבים... ואם רובו של טפח יש לאסור על כל פנים מדרבנן, דרובו ככולו, ורק מיעוטו של טפח יש להתיר".

ואמנם זה חידוש מחודש שאין לו מקור, אבל גם הגר"מ פיינשטיין כתב בסגנון זה לערך, ואם זו סיבת ההיתר, מדוע להביא את מהר"ם אלשקר שאין לו קשר לנדון.

 

[יוסף חיים הלוי]

דיש לומר בפשטות שכאשר היתה שולפת את הכיפה היתה מושכת קצת את הסבכה ומכסה גם את המקום הזה, וממילא לא היה גלוי.

ודאי שאפשר לומר ולהכניס כל דבר שרוצים בשביל לדחות מה שלא רוצים שיהיה כתוב...
היא גם היתה שמה 'שאל' על כל גופה כשהיתה מורידה את הכיפה מפאת ראשה, וגם היתה קופצת ג' קפיצין ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עליך.

כוונתו שאע"פ שמוציאה צמתה, הרי הצד האחורי של הראש מכוסה בסבכה (ומוציאה הצמה רק מתחת לסבכה).

ולכן בהמשך דבריו כתב שהנשים מכסות ראשן, ולא כתב שמכסות חצי ראשן, או רק את הצד האחורי.

שוב פעם, מפרש דברי הבל בדברים מפורשים והעיקר לדחות. תקרא טוב שוב פעם את כל הציטוט ותבין.

זה גם מה שכתב בתשובתו הנ"ל בסימן ל"ה, ולא היית צריך להרחיק לכת לספרו גאון יעקב

גם בזה חוסר הבנה. כתבתי ששם הוא לא הזכיר 'בית', וזה ההבדל הגדול.

 

[תלמידו של מרן!]

ודאי ודאי שאשה צנועה תחמיר על עצמה, אין ספק שכך היו מורים מרנן ורבנן רבינו הגדול מרן זיע"א ובנו ממשיך דרכו, ואין איסור לכסות כל שיער הראש, וע"כ פשוט וברור שיש בזה מן הצניעות.
אספר פה מה ששמעתי מא' מגדולי הדור מרבני הספרדים שליט"א [לא אזכיר את שמו כדי שחלילה לא יכשלו פה בזלזול בכבוד תורתו], שוחחתי עמו בענין הנ"ל, ואמר לי בבת שחוק שאם יתירו ב' אצבעות מקדימה, ב' אצבעות מאחורה, וב' מהצדדים, אולי כדאי שנשים יתחילו ללכת עם כיפה במקום מטפחת...

 

[ספרא וסייפא]

ודאי שאפשר לומר ולהכניס כל דבר שרוצים בשביל לדחות מה שלא רוצים שיהיה כתוב...
היא גם היתה שמה 'שאל' על כל גופה כשהיתה מורידה את הכיפה מפאת ראשה, וגם היתה קופצת ג' קפיצין ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עליך.

הכיפה כיסתה רק מעט מלפנים, אפשר בנקל למשוך את הכיסוי על זה בכדי שלא ישאר גלוי.

לשיטתך, אותן נשים שהיו בעלות מום ורצו להיראות כמו כולן, בעצם הכריזו על עצמן עם אותה הכיפה, שהן בעלות מום. וזה בוודאי מופרך.

לכן מוכרח לומר כפי שכתבתי, שכולן כיסו היטב את ראשן, ואותן שהיו בעלות מום הניחו כיפה כי הכיסוי היה מחליק מראשן והיה נראה המום (כפי שהיום יש אלמנטים נגד החלקה).

 

[ספרא וסייפא]

שוב פעם, מפרש דברי הבל בדברים מפורשים והעיקר לדחות. תקרא טוב שוב פעם את כל הציטוט ותבין.

לתועלת הדיון, מומלץ שתגיב לגופו של ענין. מילים ריקות אינן עושות רושם על מאן דהו.

 

[ספרא וסייפא]

גם בזה חוסר הבנה. כתבתי ששם הוא לא הזכיר 'בית', וזה ההבדל הגדול.

גם בקטע המקביל בתשובתו בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן ל"ה, הוא לא הזכיר בית, וכל מעיין ישר הקורא את הקטע מבין שמדובר ברה"ר.

 

[אוצרות]

מתוך גיליון השיעור השבועי בלווין