כהמשך לדברינו אמש אודות יחסו של מרן לרעיון הציוני ולמדינת ישראל וסמליה, אין מתאים יותר מהיום להביא את יחסו והשקפתו של מרן זיע"א על הצבא ועל חיילי צה"ל.
יה"ר שיהיו הדברים לזכר ולעילוי נשמת כל חללי מערכות ישראל וכל נפגעי פעולות האיבה, יהי זכרם ברוך, ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.
ביחסו של מרן זצ"ל לצבא הגנה לישראל אנו מוצאים הפרדה ברורה בין החיילים המגוייסים[1] לבין אלה שזממו לגייס גם את בחורי הישיבות.
יחסו של מרן למערכת הצבאית בכלל ולחיילי הצבא בפרט היה יחס חם של הכרת הטוב על פעלם ומסירות נפשם למען בטחון המדינה, למרות שאי אפשר לומר שהמלחמות נכללות בהגדרת "מלחמת מצוה"[2], בכל עת שעמדו חיילי הצבא לצאת למשימה צבאית היה מרן מעורר את שומעי לקחו להוסיף בתורה ובתפילה, ואף הורה פעם לקצר את תקופת בן הזמנים באומרו "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה"?
אלו דבריו בתקופת מלחמת לבנון:
אני פונה לכל ראשי הישיבות לבטל את בין הזמנים, אחינו בית ישראל נמצאים בצרה מהרשע הזה שרודף אותם עד חורמה, הקב"ה ירחם עליהם, יחזירם לביתם לחיים טובים ולשלום, חייבים אנו ללמוד תורה להיות למגן ולמחסה להם, כמו שהגמ' אומרת במכות י. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם, מי גרם שרגלינו עושות מלחמה? שערי ירושלים המצוינים בהלכה. כשלומדים תורה יש להם כח ובריאות להתגבר על שונאיהם, יפר עצתם ויקלקל מחשבותם, הקב"ה יכרית וישמיד ויאבד את כל שונאי ישראל.
רבותי! הכל תלוי בתורה, כמה שנעסוק יותר בתורה נגביר יותר את כוחם, תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו ועוזו בשחקים, כמה שנעסוק יותר בתורה התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא בעידנא דעסיק בה, לכן צריך להפסיק את הבין הזמנים.
אני פונה לכל ראשי הישיבות, שירחמו על אחינו הנמצאים בצרה ובצוקה, נמצאים בשדה הקרב, שיגינו בזכות התורה שלהם בעזה"י ויחזרו לבתיהם לחיים טובים ולשלום לא תאונה להם רעה ונגע לא יקרב אליהם. הקב"ה יצילם מכל צרה וצוקה, כמ"ש ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.
ובמבצע עופרת יצוקה אמר:
החיילים שלנו צבא הגנה לישראל מסכנים את עצמם, נכנסים בגוב האריות, זורקים עליהם טילים וכל מיני קשתות, 'חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה'. הם מסכנים את עצמם. כמה צריך לברך אותם, אלמלא הם היה לנו זמן ללמוד תורה? לפתוח ספר? כולנו היינו טרודים עם הטילים של הרשעים האלה, הנה תראו בשדרות, באשקלון, עושים שמות. הודות למי שעוצרים את הרשעים רק החיילים שלנו. ה' יעזור להם, 'אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר', יתברך שמו הקב"ה יגביר את החיילים שלנו, ינצור אותם ויעזור להם, ונפלו אויביהם לפניהם לחרב, בכל מקום שילכו 'וגבר ישראל'. הקב"ה יתן להם כח ובריאות ועוצמה ואומץ להכות באויבי ישראל.
לכן אנו צריכים להתפלל עליהם, בלעדיהם אנו לא יכולים ללמוד תורה ולהתפלל. כל אחד חייב להתפלל עליהם, הם נמצאים בצרה, נכנסים בתוך עזה בסכנה, צריך להתפלל שה' ישמרם מכל צוקה וצרה. הם חיילים שלנו עם ישראל, כל אחד עולם מלא, נתפלל עליהם שה' ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום מעתה ועד עולם. בכל שני וחמישי בשעת הוצאת ס"ת לעשות מי שברך לחיילים, אנו עושים מי שברך בכל שבת, אבל זה לא מספיק, גם בשני וחמישי צריך לעשות מי שברך להתפלל עליהם שיחזרו לבתיהם לחיים טובים ולשלום.
ביום הזכרון לחללי צה"ל לפני כארבעים שנה אמר מרן זצ"ל:
אמרו בגמרא (בבא בתרא י: ), הרוגי "לוד", אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. ופירוש הרוגי לוד, הם האחים פפוס ולוליינוס, במעשה שהיה, בת המלך נמצאה הרוגה, וחשדו הגויים שמישהו מישראל הרג אותה, וגזרו גזירה על כל העם, להשמיד להרוג ולאבד, ועמדו פפוס ולוליינוס, ופדו בנפשם את ישראל, שאמרו, אנחנו הרגנוה, והמלך הרג אותם לבדם, ונשארו כל ישראל לפליטה. ועליהם אמרו רבותיו, כי אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, לרוב גודל השכר שיש להם לעולם הבא. אין ספק שדברים אלה כוחם יפה גם לגבי חללי צה"ל הקבורים בארץ ישראל, אשר חרפו נפשם במערכות ישראל על גאולתינו ועל פדות נפשינו, מנשרים קלו מאריות גברו, תהי נשמתם צרורה בצרור החיים. וכבר התבטא פעם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל לאחד ממקורביו, כי עד שאנשים הולכים למרחקים לקברי הצדיקים, עליהם לדעת כי גם כאן בהר הסמוך (כוונתו היתה להר הרצל, הסמוך לישיבת קול תורה בבית וגן) יש כמה קברים של נשמות קדושות. עמנו למוד סבל ורווי דמעות, על נהרי נחלי דמי אחינו שנשפך כמים, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, ומאז חורבן בית קדשינו ותפארתינו, וגלות ישראל מעל אדמתו, נשפך דם ישראל כמים, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. ובת קול ממררת בבכי שלוש פעמים ביום ואומרת, "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם".
תמיד היינו מטרה לשנאת הגויים, שנאת עולם לעם עולם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, כמה מאות קהלות נרצחו באכזריות במסעי הצלב והאינקויזיציה, והאחרון הכביד, בשואה האחרונה אשר נהרגו כששה מליון יהודים ובתוכם גדולי ישראל צדיקים יסודי עולם, ועד עתה, בפרעות שעושים כנגדינו שכינינו הערבים הפלשתינאים, הפוגעים לא אחת בחיילינו. וכבר אמרו במסכת ראש השנה (כג.), אוי להם לאומות העולם שאין להם תקנה. ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת מטות), שכל אותם שנרצחו ביד אומות העולם הרשעים, הקדוש ברוך הוא טובל דמם על בגד שלובש עד שנעשה צבעו רווי דם, וכשיגיע יום הדין, אל קנא ונוקם מתעטף באותו הבגד, ורואה את כל גופות הנרצחים ביד בני עוולה, 'והיה צדק אזור מתניו', לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים, לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, וכמו שנאמר "ידין בגויים מלא גויות".
יום הזכרון צריך לשמש לנו לא רק כיום אבל על אבדן חללינו, שקשה סילוקם של בחורים כחורבן בית המקדש, אלא גם יום חשבון נפש, עלינו להתאמץ לחזור למסורת אבותינו, לשוב לתורה ולמעשים טובים, ולחנך את בנינו לתורה, וכמאמר הכתוב, שובו אלי ואשובה אליכם. והרי כמה וכמה מהאובדים על קדושת ה' לא נהרגו ולא נרצחו אלא בכדי שימשיך עמינו להתקיים בתורתו, וכמה וכמה נהרגו ממש על קדושת ה', שלא רצו להמיר דתם, ואם כן בודאי שבמותם ציוו לנו החיים, חיי התורה, וכמאמרו של רבינו סעדיה גאון, כי אין אומתינו אומה אלא בתורתה.
זכותם של חללי צה"ל מגיני ארץ קדשינו יחד עם כל קדושי עם ישראל תעמוד לעד להגן אלף המגן על משפחותיהם, ויעמדו בתפילה לפני כסא כבודו על כל עם ישראל לבל נוסיף לדאבה עוד, וכמו שנאמר, לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך, ויקויים בנו מקרא שכתוב, ושמתי מקום לעמי לישראל, ונטעתיו ושכן תחתיו, ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. וקראת ישועה חומותינו ושערנו תהלה, ותחזינה עינינו בבנין בית מקדשינו אהל בל יצען, בל יסע יתדותיו לנצח, וכל חבליו בל ינתקו, וכבר נאמר, כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה, מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל. ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ ובא לציון גואל במהרה בימינו. אמן (הלכה יומית).
בדרשותיו של מרן זצ"ל מתקופת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, משתפך מרן בדברים נרגשים על גורלם של החיילים והישגיהם, קצר המצע מהשתרע בהבאת דבריו במילואם, אך אצטט קטעים נבחרים מדרשות אלו.
ביום חמישי כט אייר ער"ח סיון תשכ"ז (יום הנצחון על צבא מצרים וצבא ירדן עם כיבוש עיר העתיקה חברון שכם ויריחו וכו'):
במה נקדם ה' על ששעה לתפילת עמו ישראל, והגביר כחם ועוצם ידם על הגבורות ועל התשועות, על הנסים ועל הנפלאות, אשר לא נבראו כמעט בכל הארץ ובכל הגויים, הנה קראנו בעתונים ושמענו בחדשות כי הנצר הנתעב התמקם במדבר סיני עם 130 אלף אנשי צבא, בתשעה מאות טנקים משוריינים, חלפה מחשבה במוחי, כנראה אלה הם תשע מאות רכב ברזל של סיסרא שנפל לפני עם ישראל, וב"ה הנותן נקמות לנו וכלי השריון שלו, ומטוסי המיגים שלו למעלה משלש מאות במספר ממינים שונים כולם הופלו והובסו בידי צבאות ישראל אשר מנשרים קלו ומאריות גברו, ברוך שובר אויבים ומכניע מיגים, אודך ה' כי אנפת בי, שעי"ז כל ישראל שבו בתשובה ונתקבלה תפלתם, ועוד ישוב אפך תנחמני. ונתקיים בנו נורא תהלות עושה פלא ... בחסדי ה' בטחנו שנגבר על אוייבנו, אבל כשהבטחון יצא לפועל ברוב עוז וגבורה במשך שלשה ימים של המלחמה בלבד, שמעו עמים ירגזון - אלו סין וברית המועצות. חיל אחז "יושבי פלשת" אנשי השחרור הפלשתנאי. אז נבהלו אלופי רבת עמון אילי סוריה יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי עיראק תעא"ו בזי"כ [=תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן], וע"ז נאמר: ואני על חסדך בטחתי, אולם יגל לבי "בישועתך", ישועתו כביכול, עם שחרור הכותל המערבי המשתוקק לבניו, ושחרור בית לחם עם קבר רחל המבכה על בניה כי איננו, וכעת ב"ה שבו בנים לגבולם.
וכידוע שכאשר היו חיילי ישראל במיצר על חסרון כלי מלחמה נגד הסורים [שישנה קבלה מרבני ארם צובה שהסורים זרע עמלק], הזמין להם הקב"ה אלפי רקיטות מפציצים מן השלל של חיילי מצרים, שנמצאו במדבר סיני, והפעילום נגד הסורים עד שהשמידום מן העמדות המבוצרות שבגבול ישראל - סוריה, הוי אומר "מלחמות אני עשיתי". מי יספר גבורות ה' ישמיע כל תהלתו? וכמו שכתבתי בחזון עובדיה ב' צד רכט, והקב"ה מצילנו "מידם".
חייל יהודי שבא מסיני בירך הגומל בדמעות שליש, שאלוהו פשר דבר וענה: פגז מצרי פגע בטאנק שלנו והתחיל לבעור בלהבות, נסינו להתפרץ החוצה, אבל מעצמת הפגז נתעקמה דלת הטאנק ולא נפתחה, פתחנו אני וחברי בקריאת שמע והתכוננו למות ולהשרף בתוך הטאנק מאין מוצא, ומיד פגע פגז אחר בדלת ואז נפער בה פרץ ... [מטושטש] ומיד יצאנו החוצה וניצולנו. זהו והקב"ה מצילנו "מידם".
ב"דרוש להספד על חללי הקרבות שנפלו על משמר עיר קדשנו ותפארתינו ירושלים, כ"ז אייר תשכ"ז":
מורי ורבותי! בגמ' בבא בתרא (י: ), רב יוסף בר' יהושע חלה וכו', ואמר שמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, והיינו פפוס ולולייאנוס (כמבואר בתענית יח: ) שאמרו לקיסר שהם הרגו את בתו כדי להציל את שארית ישראל, ונהרגו להצלת ישראל. ואין ספק שגם אלה שנפלו על משמרתם להצלת ישראל הם מעין הרוגי לוד ... וזכות זו נתגלגלה ע"י חיילי ישראל אשר מנשרים קלו מאריות גברו. ואלו שזכו למות מות גבורים ומות קדושים, ללא ספק הם במחיצה גבוהה בגן עדן. סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות, מרגלית בכל מקום שהיא מרגלית שמה ולא אבדה אלא לבעליה. ותהי זאת נחמתינו שנפלו על משמרתם קרבן אשה ריח ניחוח לה' והקריבם המלאך מיכאל השר הגדול, כמ"ש בתוס' סוף מנחות.
בשבת פר' חוקת תשכ"ז אחרי נצחון ישראל במלחמה, במסיבת עונג שבת בשירה וזמרה:
אנו בטוחים שגם בדורנו זה שב"ה רבו חובשי ביהמ"ד למעלה מרבבה יושבי בשבת תחכמוני בישיבות הקדושות, ומי גרם שעומדות היו רגלינו במלחמה, בשעריך ירושלים [שערים] המצויינים בתורה. ועכ"פ ודאי שלא הגענו לאותו דור דעה של חזקיה שעליו אמרו שקר החן והבל היופי "אשה יראת ה' היא תתהלל", זה דורו של חזקיה (סנהדרין כ.) שעלו יותר מדור משה ויהושע. אבל עלינו לומר שיר ושבחה להשי"ת השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו.
כך בעינינו ראינו נפלאות ה' עם עבדיו בדרך נס שהגביה ידי חיילנו הטייסים ששיברו מלתעות עול והפיצו לרסיסים את כל שדות התעופה של מצרים עיראק ירדן וסוריה. רוח חזק מאת ה' מפרק הרים ומשבר "סלעים", ראשי תיבות סוריה לבנון עיראק ירדן מצרים. ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה.
המלחמה נכפתה עלינו ע"י צוררינו, ולא אנו שיזמנו לצאת לקרב, אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. כמה צעדים דיפלומטים קדמו למלחמת ששת הימים לרכך את קשיחות לבם של חוסין ושל נאצר, וכל מאמצינו עלו בתוהו. וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, כי בפרשת דברים, ואשלח מלאכים ממדבר קדימות אל "סיחון" (אותיות "חוסין"), מלך חשבון, אעברה בארצך, וכו', ולא אבה סיחון וכו' כי הקשה ה' את ערפו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה. וכל זה התרחש לעינינו כדי לזכות בשלמותה של ירושלים דדהבא, ונכבוש את כל ערי יריחו שכם ג'נין חברון וטול כרם רמאללה לטרון וקלקיליה, מרחבים ושטחים עצומים, במשך יומים, בבחינת יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.
המסקנא הנדרשת מאתנו לאור הגילויים האלה אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, האם נשב בחיבוק ידים? עלינו להתאזר בעוז ותעצומות לגבר חיילים ולקבץ פועלים לתורה וליראת ה' טהורה, תחלה וראש לבצר את חומות קהלינו "הדתיים", לפורר ולהרחיק כל שנאה ומדון מפלגתיים, נקרב עצמינו לחיות באהבה ובאחוה בלימוד התורה ועשיית חסד. ואח"כ לקרב רחוקים בזרוע במתק שפתיים לנצל את ההתעוררות שהתחילה פועמת בלבם לאור הנסים שחזו במו עיניהם. "מש"ה רבינ"ו" ר"ת מלחמת ששת הימים ראינו בהם נסים ונפלאות. וזהו בזכות התוה"ק שנתן משה רבינו.
בהספד שנשא מרן זיע"א בישיבת נחלים "על 12 חללי צה"ל הקדושים תלמידי הישיבה הקדושה "נחלים" ביום ט' כסליו תשל"ד (במלחמת יוה"כ)" אמר:
ירמיה הנביא קונן (איכה א, טו): סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי. חז"ל אמרו: לא היו ימים טובים לישראל כיוהכ"פ, נמצא שיוה"כ הוא מועד גדול ביותר, וזהו שכתוב "קרא עלי מועד לשבור בחורי", וכבר אמרו קשה סילוקן של בחורים כחורבן ביהמ"ק. מה נענה ומה נאמר על נפילת קדושים אלה לפני צר ואויב בעצם יוה"כ!
במה ננחם את הוריהם השכולים, אך רבותי! הרי לא היה קרבן שוא של תאונת דרכים, אלא קרבן ריח ניחוח לה', שמתו בהגינם על ישראל, ומתו מות קדושים ביוה"כ, שנמחלו כל עוונותיהם ... אלא שגם כי יסעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם מחץ מכתו ירפא וינחמנו במעשינו.
רבותי! נאמר (צפניה ב, ג): בַּקְּשׁוּ אֶת יְהֹוָה כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ, ודרשו חז"ל (יבמות עט.): באשר משפטו שם פעלו, עלינו להרים על נס גודל תשועת ה' השם נפשינו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, כי גדול הנס שנעשה לנו, שבר ה' מטה רשעים, שבט מושלים של מצרים וסוריה ועוזריהם. ונודע ה' משפט עשה באותם 3 מטוסי טוהולר, מפציצים כבדים שבאו להרוס ולנתוץ את בתי הזיקוק בחיפה, והנמיכו טוס לבלתי יגלום ע"י הרדאר, וע"י העננים נסתנוורו עיניהם והתנגשו בצלע ההר והתפוצצו ונשברו לרסיסים, והנשארים הרה נסו לאמר הישראלים טמנו לנו מלכודת, ויראו מגשת שנית, ועוד כהנה וכהנה נסים גלוים ונסתרים, לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו.
הבה אחים יקרים נחשוב את עצמינו כולנו כמגוייסים לצבא, אחינו חיילי צה"ל מאות אלפים כ"י עומדים בקו החזית ונמצאים בבחינת הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ואין כסות בקרה, ואנו לא נתרום את חלקינו, לגזול ממנוחתינו ושינתנו, ללמוד תורה ולהתפלל לשלומם, האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה? הלא כולנו צבאות השי"ת, גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל, ולכן אחי תלמידים חביבים התגברו בלימוד תורתינו הקדושה ביתר שאת ויתר עוז, כי אני חומה - זו תורה, ושדי כמגדלות - אלו תלמידי חכמים (ב"ב ט.), ועומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים (מכות י.), ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא (סנהדרין מט.).
וראה עוד בקובץ "בית יוסף" (אב תשע"ד) אגרת ממרן זיע"א לחיילי ישראל במלחמת ההתשה.
גם בספריו מצינו כמה וכמה התבטאויות ברוח זו על חיילי צה"ל, כגון בשו"ת יביע אומר חלק י (חו"מ סוף סימן ו), אודות מבצע אנטבה:
והנה בהתאסף ראשי עם גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה, ובתוך כדי הדיונים שהתעוררו בצדדי ההלכה, כנ"ל, הגיע ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל אלינו, ובישר לנו את הבשורה המרנינה, שכבר הצליחו אנשי צה"ל לחסל את המחבלים הרשעים, ואת עוזריהם באוגנדה, ולשחרר את מאת החטופים היהודים הי"ו, והם בדרכם לארץ ישראל. תהלות לאל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו, וכל אומות העולם המה ראו כן תמהו והשתוממו על גבורת ישראל, אשר מנשרים קלו מאריות גברו, והגדילו לעשות בעזהי"ת להציל לקוחים למוות, הם מאת החטופים, והביאום לישראל ברנה ושמחת עולם על ראשם. כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ברוך פודה ומציל. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. ברוך המקדש שמו ברבים.
טבעת המלך עמ' נג:
והנה מקרוב נשאלתי אודות חייל צה"ל קרבי, כהן, שהיה עומד על המשמר במוצב צה"ל, להגן מפני הערבים המחבלים, והבחין בכמה ערבים פלישתנאים שמתקרבים אל המוצב, ומיד פתח עליהם באש, ונהרגו כמה מהם, והנשארים הרה נסו. ובא לשאול אם הוא רשאי מהיום והלאה לישא כפיו לקיים מצות ברכת כהנים.
והורתי לו שהוא כשר לנשיאת כפים, כי הדבר ברור שאפילו אלו שצידדו להחמיר גם בהריגת נכרים, במקרה שלנו לכו"ע אין בזה חשש כלל ויש להורות לו שישא כפיו, כי אין לך מצב מלחמה גדול מזה, ובזה שפיר אמרינן טוב שבנכרים הרוג, והבא להרגך השכם להרגו, ואדרבא אילו היה החייל הזה אשר אינה ה' לידו, מתמהמה קמעא מלפתוח באש עליהם, מי יודע כמה נפשות מישראל היו נהרגים ח"ו מידי הרשעים המחבלים האלה, שהם שונאי ישראל מוצצי דם, כי לדם יארובו, וח"ו היה עובר על הפסוק לא תעמוד על דם רעיך. וזיכהו ה' לחסל אותם בעוד מועד, ויבורך מפי עליון על התשועה שעשה בישראל, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, וברור ללא כל ספק שחיילי צה"ל הכהנים שמגינים על ישראל ומחסלים את אויביהם ראוים לשבח ולתהלה, תחזקנה ידיהם, ושכרם כפול מן השמים, ויבורכו מפי עליון בכל הברכות שבתורה ... אבל במלחמת מגן נגד אויבי ישראל המחבלים הארורים שבזדון לבם רוצחים אנשים ונשים וטף באכזריות, וחיילי צה"ל שמים נפשם בכפם לקדם פני אויבי ישראל להציל נפשות ישראל, מגיע להם כבוד ויקר, והחיילים הכהנים בודאי שראוים לישא כפיהם ויבורכו מפי עליון, כאמור ואברכה מברכיך, ישאו ברכה מאת ה' , וישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום.
שו"ת יביע אומר חלק י (יו"ד סימן נה), וחזון עובדיה אבלות ג (עמ' רלח):
שאלה. חייל צה"ל דרוזי, שנהרג בידי הערבים הישמעאלים, על משמרת בטחון ישראל, האם יכולים לומר השכבה בבית הכנסת לעילוי נשמתו?
תשובה. הדרוזים מאמינים באל אחד, ואינם עובדי עבודה זרה כלל. וגם מאמינים בהשארת הנפש, ולא עוד אלא שהם מתגייסים לצבא הגנה לישראל ומוסרים את נפשם על הגנת תושבי מדינת ישראל, ושומרים על שבע מצות בני נח. ודינם כחסידי אומות העולם ... וכל שכן חיילים דרוזים אשר שמים נפשם בכפם להגן על עם ישראל, שמצוה להתפלל עליהם להשם יתברך להקל בדינם, ורחמיו על כל מעשיו. צא ולמד ממה שכתב הגאון ר' יצחק עטייה בספר רוב דגן (בקונטרס אות לטובה סי' מה), שמותר להתפלל לרפואה שלימה על גוי חולה אשר הוא מחסידי אומות העולם, כשם שאמרו חז"ל (גיטין נט.) מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. ואפשר שחיוב הוא לעשות כן, מפני דרכי שלום. ומה גם אם תתקבל תפלתו ותהיה שעת רצון, והחולה יתרפא, שאז יהיה קידוש ה' ברבים. וכן עשו כמה גדולי ישראל, ונתקבלה תפלתם, כי הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתם של צדיקים (יבמות סד.). וסיים, שהרב הגדול מהר"ר אליהו קצין הביא לו ראיה ממעשה של אלישע הנביא אשר ריפא את נעמן מצרעתו, וע"י כך נעשה גר תושב (סנהדרין צו: ). וכל שכן עתה שאנו בגלות וזקוקים לחסדי אוה"ע. והוסיף שכן בא מעשה לידי מר אביו הרב הגדול החסיד רבינו יהודה קצין (בעל מחנה יהודה), שבא אליו גוי אחד, ותינוק מוטל בידו כמו פגר מת, כאבן דומם, ואחר שהרב לחש עליו והתפלל עליו ובירכו, התעורר מתרדמתו, ומיד נתרפא, ויצא ממות לחיים, ונעשה קידוש ה' גדול ... ומכל זה נלמד גם לענין תפלת ההשכבה על החייל הדרוזי ששם נפשו בכפו להגן על ישראל, שבודאי ראוי הוא לומר עליו השכבה לעילוי נשמתו. כי לא ידח ממנו נדח. וירבה השלום בעולם.
שו"ת יביע אומר חלק ו (יו"ד סימן יד):
והנה בעוה"ר אלפי בחורים של צה"ל נהרגו במערכה של מלחמת יוהכ"פ האחרונה, הי"ד, ומי יודע אם לא בעון החמור הזה [פריצות בנות ישראל וניבול פה], דתבר גזיזי, כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. וכמו שנאמר: כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך וכו', ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ועל כן על בחוריו לא ישמח ה', כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה, ה' הטוב יכפר בעד, והיה המחנה הנשאר לפלטה גדולה.
ובכמה וכמה מתשובותיו ודרשותיו בשנת תשל"ד ניכר כי מוראות המלחמה תפסו את כל מחשבותיו של מרן זצ"ל, ראה לדוגמא בשו"ת יביע אומר ח"ח (חו"מ סימן ז):
נדרשתי לאשר שאלוני ובקשוני נשיא ועד עדת הספרדים בירושלים, וחברי הועד, לחוות דעתי בענין הקדש עזבון בליליוס (תיק 1176 - שנת תשט"ו). ולמרות הטירדות אשר כתרוני, מנוחה הדריכוני, לא יתנוני השב רוחי, ובפרט שבימים אלה אני עסוק למעלה ראש בעניני העגונות של חללי צה"ל, אשר נפלו בעוה"ר במלחמת יום הכפורים הי"ד, מכל מקום לרוב הפצרת חברי הועד הנ"ל, ולקרב השלום בין מחנות ישראל, אמרתי להשיב מפני הכבוד את אשר ראיתי לנכון אגב ריהטאי, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
שו"ת יביע אומר חלק ו (יו"ד סימן א):
יקרת מכתבו הגיעני במועדו, ובגלל שעברו עלינו ימים קשים במלחמת יום הכפורים לא תקפ"ץ, נתאחרה תשובתי וכעת לקחתי זמן להשיב לשאלתו בקצרה כמסת הפנאי.
ובהספד על הרב ר' יחזקאל הכהן מרחובות, יום ה' ד' כסלו תשל"ד, אמר מרן זצ"ל בלויה:
רבותי, זה עתה במלחמת יום הכפורים נפלו חללים מבני עמנו, למעלה מאלפים נפשות זכות קדושות וטהורות, ועדיין אנו בעיצומה של המערכה כי לא תדע מה ילד יום. שיחות השלום שמנהלים נציגי ישראל עם נציגי מדינות ערב נפסקו, ועינינו תלויות למרום. והנה האחרון הכביד טול לי רב שבהם, זה ר' יחזקאל שהיה חסידא קדישא פרישא.
אך מאידך מעולם לא עלה על דעת מרן זצ"ל שמשום כך צריכים בחורי הישיבות להתגייס לצבא, בעיניו היה לימוד התורה הערך הנעלה ביותר מכל שיקול שבעולם, מרן חזר ושינן באזני שומעי לקחו השכם והערב כי רק בזכות התורה יש קיום לעולם בכלל ולחיילים בפרט, עם כל הכבוד שהוא רחש לחיילי צה"ל, עמד מרן על המשמר והגן בחירוף נפש על עולם התורה שלא יפגע כי הוא זה.
אצטט מספר ציטוטים מכמה מקומות בספר מעדני המלך חלק ג' (עמ' 43 ואילך):
כתיב (ישעיהו נה, ז) 'יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח'. על הרשע לעזוב את דרכו הרעה, אך יש אדם שאינו רשע, אלא הינו מתפלל שחרית מנחה וערבית ומקיים את כל המצוות, רק יש לו מחשבות שאינן הגונות.
יש אנשים שמתפללים כדת וכדין, ויתכן שהם לובשים שני תפילין דרש"י ודרבנו תם, ובמחשבתם חושבים על אברכי הישיבות שהם עריקים אינם הולכים לצבא, מביטים עליהם בעין רעה, אלו מחשבות אוון! זה אפיקורסות ומינות! כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין צט סע"ב) היכי דמי אפיקורס? כגון דאמר מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו לדידהו תנו! מה אנו מרויחים מהאברכים האלה שיושבים ועוסקים בתורה? הם לומדים בשביל עצמם להתקדם בלימודם, וכי אני מרויח מזה איזה דבר? וכי אני צריך ליהרג במלחמה בשבילם?
אלו מחשבות אוון, כמו אפיקורסות! וכי אתה יודע שאלה שעוסקים בתורה מקיימים את העולם? 'אני חומה ושדי כמגדלות' (שה"ש ח, י), אני חומה - זו תורה, ושדי כמגדלות - אלו תלמידי חכמים (פסחים פז.)! מי גורם שישראל יוכלו לנצח במלחמות אם לא התלמידי חכמים שלנו? כמו שנאמר 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם', ודרשו בגמ' מכות דף י (ע"א): אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה! שערים המצוינים בהלכה שבירושלם הם נותנים כח לשכינה, 'תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו'.
אדם שיש לו מחשבות כאלה מה אני מרויח מאלה שיושבים ועוסקים בתורה וממיתים עצמם באהלה של תורה, נקרא שמו אפיקורס, ועליו מבקש הפסוק 'יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו'.
יש אנשים עם כיפה על ראשם ובתוך ראשם יש שרצים בעוונות הרבים, לא הכיפה קובעת אם האדם דתי או לא, אלא האם יש לו דעות דתיות ומחשבות והשקפות דתיות. על מחשבה כזו יכול להפסיד את כל חלקו בעולם הבא, כמו שאמרו "אין להם חלק בעולם הבא"!
יש שאינם יודעים שתלמידי החכמים מקיימים את התורה, ואחרי שידע יחזור מדעותיו. אך יש אדם שיש לו דעות משלו, הוא חולק על חכמים ועל התורה, אדם כזה הינו כמו קורח! 'בני קורח לא מתו', בכל דור ודור יש בני קורח כאלה, גם בדורנו. ואיש אוון כזה גם צריך לעזוב את מחשבותיו ולחזור בתשובה שלימה, ולדעת שלומדי התורה הם שמתקנים את העולם ומקיימים אותו, 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', זו תורה שנאמר בה 'והגית בו יומם ולילה', בלעדיה חוזר העולם לתוהו ובוהו!
צריך להחזיק טובה לאברכים שלנו, בזכותם העולם קיים, בזכותם מצליח הצבא שלנו, ובזכותם יש שפע פרנסה וכל הטובות, 'ותלמוד תורה כנגד כולם'.
כשהייתי בתל-אביב הייתי מדבר כעשרים דקות לפני מוסף של שבת, הקהל היו אנשים פשוטים ולא פעם הייתי שומע מהם בגנות תלמידי חכמים אך לא הייתי מגיב. הם היו אומרים מה עושים הבחורי ישיבות הבטלנים האלה וכיוצא בזה. רק מידי פעם הייתי אומר דברי תורה על שבח התורה ולומדיה.
כעבור שנה, אותו אדם שהיה מדבר תמיד נגד האברכים ומקטרג עליהם, בא ואמר לי, אדוני הרב חבל שבאת רק עכשיו, אם היית בא לפני חמש שנים הייתי עושה את בני תלמיד חכם! כעת בנו לומד באוניברסיטה ואינו יכול לכפר על עוונו, אך אמסור בידך כל חודש סכום כסף שתחלקו לאברכים תלמידי חכמים, וכך היה, הוא נהפך לאדם אחר.
סיפר רבנו על רב אחד שכתב כמה ספרים והדעות שלו משובשות, כי טוען שבני הישיבות צריכים ללכת לצבא וכו', ואותו רב רוצה להיות רב בעפולה, ורבנו אמר שלא טוב שהוא יהיה שם רב, שלא יקלקל את הציבור שם (רבנו, טו).
היום החליטו בבג"ץ בהרכב של אחד עשר שופטים כי הפטור שניתן לבחורי ישיבות מהצבא אינו חוקי, ושהכנסת צריכה בתוך שנים עשר חדש לחוקק חוק בקשר לזה, ואם לאו, הבג"ץ יכריע בענין. וכשבאתי לרבנו דיבר אתי על הענין הזה והיה מצטער מאוד, והוסיף: אלו המן ועשרת בניו שהחליטו החלטה כזו... (רבנו, נ)
נשיא המדינה בא אל רבנו בעקבות דבריו על בתי המשפט והשופטים, ובעקבות ההפגנה המתוכננת של הציבור החרדי לעשות ביום ראשון הקרוב, אחר כך דיבר אתי רבנו בענין הזה ואמר לי: כולם מחזיקים מהשופטים כאילו מי יודע מה הם, ואני עשיתי מהם קטנים כאלה שאמרתי שאפילו ילד בן שבע בתלמוד תורה שלנו יודע תורה יותר מהם (רבנו, נט. וראה בעמ' ר, שסב).
היטיב לבאר באופן חד את הבעייתיות שבגיוס לצבא, מוהר"ר הראש"ל הגרי"צ יוסף שליט"א בילקוט יוסף כיבוד אב ואם (פ"ט הע' ס), ואביא את דבריו להשלמת היריעה:
וגם מה שהיתה הכלה יוצאת לבשל ולכבס, היינו בזמנם שהצבא היה קדוש וטהור ללא תערובת המינים ח"ו, עדר עדר לבדו ישכון לבלתי היות שם ערוב, והיו אנשי הצבא אנשי חיל יראי ה', והרי אפילו מי שהיה חושש מעבירה של שיחה בין תפילין של יד לתפלין של ראש היה חוזר מעורכי המלחמה מחשש שמא אותו עוון יקטרג עליו בעת הסכנה, ולכן נצחו נצחונות מושלמים ללא כל פגיעה בנפש, משא"כ בזמנינו שהמצב בצבא כיום ידוע הוא בעוה"ר בתערובת המינים ובניוול פה חמור, ואף ההימצאות יחד עם חיילים חילוניים בודאי גורם לירידה ביראת שמים, בכך ששומעים אותם מדברים על ענייני חולין בניוול פה ודברי כפירה, וכל שכן כאשר נמצאות שם נשים.
והדבר פשוט וברור ששירות בנות בצבא בכל צורה שהיא, כולל שירות לאומי, הוא איסור מוחלט על פי ההלכה, כפי שפורסם בזמנו על ידי כל גדולי ישראל. וגיוס בנות לצבא הוא בכלל יהרג ואל יעבור, שהוא בגדר אביזרייהו דגילוי עריות, וחרב באה לעולם בעוון ניוול פה. ולצערינו הרב יש כיום אצל חלק מהחילוניים שמחוסר הבנה לצרכי הדת הינם עושים כפיה אנטי דתית בכמה וכמה עניינים כנודע, הן בחילול שבת ושאר איסורים, והשי"ת יערה עליהם רוח ממרום לעוררם לחזור בתשובה.
ומכאן שאם יש חשש שעל ידי שאדם יתגייס לצבא יתדרדר מבחינה רוחנית, כפי שהנסיון הרב הוכיח אצל רבים רבים שהתגייסו לצבא והיו שומרי מצוות, ולאחר שסיימו את השירות הצבאי עזבו את הדת בעוה"ר, בודאי שיש להימנע מלהתגייס לצבא כזה, כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. ואף שאי אפשר לעולם בלא זה, אך אשריו למי שהוא שומר עצמו שלא לרדת במדרגות רוחניות, וכמו שאמרו בכיוצא בזה אי אפשר לעולם בלא בורסקי כו', אך אוי לו למי שהוא בורסקי וכו'.
ואמנם יש הבאים בטענות אידיאולוגיות של שמירה על בטחון המדינה וכיוצא, וכפי הידוע היו גדולי תורה שבזמנו ראו בהקמת המדינה על ידי הציונים החילוניים כ"אתחלתא דגאולה" כו', ובפרט כאשר ראו קיבוץ הגלויות אחר החורבן הנורא שהיה בשנות השואה האיומות ה' ירחם, אולם כנגד זה רבים מגדולי הדור ראו בהקמת המדינה על ידי כופרים ורשעים כדבר חמור מאד שגרם להעברה על הדת בעוה"ר, ורבבות רבבות עזבו את הדת עם עלייתם לארץ בקום המדינה, [וגם יתכן שהקמת המדינה גרמה לשפיכות הדמים יותר ממה שהיה עד הקמת המדינה, בצירוף כל המלחמות והפיגועים שהיו מאז הקמת המדינה].
ויש שהמשילו את ענין הקמת המדינה, להורים שהיו חשוכי בנים במשך שנים, ולאחר הרבה תפילות וטיפולים קשים ביותר זכו לבן, אך פגום בשכלו, כך שעם כל השמחה העצומה על לידת הילד, היתה מהולה בצער גדול על כך שהוא פגום בשכלו. וכך בהקמת המדינה, שבעצם קיבוץ הגלויות לארץ היה ענין גדול, ואין ספק שהיתה בזה יד ההשגחה לקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, אך לא אל הנער הזה התפללנו, לאחר שאנו עדים להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות נורא ואיום, ספרי פורנוגרפיה וסרטים מבישים בקולנוע ובטלויזיה, ועל הכל שמאות אלפי ילדי ישראל מתחנכים במוסדות חילוניים ולומדים שם להתנכר לכל קדשי ישראל ולפנות עורף לצור מחצבתם ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים אשר לא יכילו המים, הלזה קוינו וצפינו במשך כאלפים שנות הגלות כו', ועדיין שכינתא בגלותא, ואין כאן אתחלתא דגאולה אלא סוף הגלות, וכמו שביאר כל זה בשו"ת יביע אומר חלק ו' או"ח סימן מא.
ואמנם בשנים האחרונות ב"ה אנו עדים גם לגל גדול של חזרה בתשובה, ונתקיימה בנו הנבואה 'הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'', אך עדיין רבה הדרך לפנינו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה באמת, הן מבחינה מדינית וצבאית והן מבחינה מוסרית ורוחנית, והוא רחום יכפר עון ויחיש לגאלינו גאולה שלימה אמן. וראה עוד שם בסוף ההערה אודות ישיבות ההסדר, וקול קורא נגד הנח"ל החרדי, בחתימת גדולי ישראל ועל צבאם מרן מלכא זצ"ל.
בניגוד לדעתו ודמעתו של מרן זצ"ל, ברצוני לצטט מספר שורות מדבריהם של כמה מרבני הציונות בהקשר לגזירת גיוס זו, שעליה הזיל מרן נחלי דמעות, ולמען ביטולה הקיז את דם התמצית של בריאותו:
מה עניין גזירה למצות הגיוס? זו לא גזירה, סך הכל רוצים לעשות סדר בציבור החרדי, שרק בני הישיבות המעטים העילויים השקועים בלימוד יומם ולילה הם לבדם לא יתגייסו, אך כל השאר ימלאו את חובתם. יעבור זמן וכל הצעקות יירגעו (ה' דב ליאור בכנס ברמלה).
חלק גדול מהציבור החרדי השניאו את הדת על הציבור החילוני, וחלק מרבניו מתנהג בצורה הגורמת חילול שם שמים, ואח"כ עוד מגיעים בטענות על הציבור הדתי לאומי. שיערכו חשבון נפש פנימי לעצמם (הנ"ל).
מצות הגיוס חובת גברא ממש, כמו הנחת תפילין. אכן ישנה בעיה גדולה של הציבור החרדי שאינו מכיר במדינה ואינו מתגייס לצבא, איך אפשר לומר שלא לשרת בצבא בגלל שעושים שם עבירות שונות וחשש סכנה רוחנית (הנ"ל).
מצוה וענין גדול בתרומת בנות לשירות הלאומי (הנ"ל).
ודאי אנחנו בעד המצוה של חובת הגיוס לצבא, ולכן אבוא לעצרת המליון בכדי להתפלל על הצבור החרדי שיתגייס כולו לצבא מרצון ובהסכמה (ה' שלמה אבינר).
חובה גמורה על כל בן ישיבה, גם מהציבור החרדי להתגייס לצבא. והרי כל אבותינו היו לוחמים, אברהם, משה, יהושע, דוד המלך, א"כ למה בני הישיבות יגרעו וישתנו מזה? (הנ"ל).
[לא אכחד, כי ראיתי ציטוטים נוספים מהנ"ל, אך דומני כי גם הנייר יתבייש מדברים כאלו].
השקפתו של מרן זצ"ל על הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר, והסברו המנומק של מרן מדוע אין מקום ללימודים נוספים לצד לימוד התורה הקדושה
אחת הטענות המשכנעות לכאורה בגודל החשיבות של הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר, הוא לימודי המקצועות שיסייעו ביד הבחור להתפרנס לאחר נישואיו, ובנוסף בכך הוא יתרום גם את כישוריו למען החברה בישראל, וטענה זו כחה יפה גם לישיבות ההסדר [לסוגיהן], במסגרתן לומדים הבחורים במשך תקופה ומתגייסים לצבא בחלק מהתקופה, ובכך לכאורה הינם ממלאים את כל חובותיהם בצורה המושלמת ביותר, גם חובת לימוד התורה, וגם חובת ההתגייסות לצה"ל.
בעיני מרן זצ"ל לא היה מקום לשאלה, האם להעדיף את הלימוד בישיבות אלה על פני הלימוד בישיבות הרגילות שבהן אין לימודי חול ואין הסדר עם הצבא על גיוס לתקופת מה, מרן זצ"ל העדיף את הלימוד הרציף ללא שום תערובת, בפרט כשהשואל היה בחור שמבחינתו המסגרת התורנית היא גם אופציה, אלא שהוא התלבט באיזה מסגרת לבחור [וזאת בלא להיכנס לבעיית מכשירי האייפון ודומיהם והגישה לאינטרנט (ויותר יאה לקרותו "אינטר-מת") המצויים ביד רבים מנערי מוסדות אלו, ומה יעשה הבן ולא יחטא], ואצטט מספר ציטוטים מדבריו של מרן על כך, בכתב ובעל פה, בתוספת מעט מנימוקיו לשם הבנת טעמו של דבר:
באופן כללי, כשאנו מנסים להגדיר את דרכו הסלולה של מרן זצ"ל בנושאים אלו, אין ניסוח מתאים יותר מדברי חז"ל באבות דרבי נתן (סו"פ כח): "רבי יהודה בן אילעי אומר כל העושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל עושין אותו עיקר בעולם הבא. דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל - עושין אותו טפל בעולם הבא. משלו משל למה הדבר דומה, לאיסטרטיא [מעבר] שהיא עוברת בין שני דרכים אחת של אור ואחת של שלג, אם מהלך כנגד האור הרי נכווה באור, ואם מהלך נגד שלג הרי הוא לוקה בצינה. כיצד יעשה, ילך בינתיים ויזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה".
כך ממש היה מרן זצ"ל מהלך בין שתי דרכים אלו כל ימי חייו בזהירות ובעירנות שלא לנטות ימין או שמאל, כפי שכבר כתבתי והדגשתי כמה פעמים מעולם מרן לא פסל שום אדם באשר הוא, בלבו הרחום והרחב היה מקום גם לאנשים שרחקו דרכיהם מדרכיו כרחוק מזרח ממערב, ומאידך גיסא לא היה מונע עצמו מלהורות לעם את הדרך הנכונה והישרה אשר ילכו בה, כפי שהורתה חכמת תורתו, וכפי הנסיון והתוצאות שראו עיניו במהלך השנים בהבדלים שבין סוגי מקומות הלימוד.
שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן נו:
שאלה: תלמיד שחשקה נפשו בתורה, וברצונו לעבור מבית הספר לישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה במשך כל שעות היום, והוריו דורשים ממנו בכל תוקף לעבור לישיבה תיכונית, האם חייב להישמע להוריו משום מצות כיבוד אב ואם?. ...
לפיכך גם בנידון שלנו שההורים דורשים מהבן שילך ללמוד בישיבה תיכונית, שצריכים ללמוד שם דברים רבים אחרים מלימודי חול עם תלמוד תורה, והבן סבור שיצליח יותר ללמוד תורה בישיבה קדושה שכל עסקו יהיה בתורה, והמציאות מוכיחה שבענין תלמוד תורה בבקיאות ובפלפול יש הצלחה רבה בישיבות שכל עסקם בתורה, מאשר בישיבות תיכוניות שעוסקים גם בדברים אחרים, וכמאמר החכם, מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת. (והובא בשו"ת התשב"ץ חלק א' סימן עב). לכן אין לבן לציית להוריו בדבר הזה, שגדולה מצות לימוד תורה יותר ממצות כיבוד אב ואם. ועיין במדרש (שמות רבה פרשה ו' סימן ב') שדרשו על הפסוק: כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה, כשהחכם מתעסק בדברים הרבה, הרי הם מערבבים אותו מן החכמה, ויאבד את לב מתנה, מן התורה שניתנה מתנה בלבו של אדם. ע"ש. וכתב הגאון הנצי"ב בספר העמק דבר (בהרחב דבר במדבר פרק כא פסוק כ'), בד"ה וממתנה נחליאל, שאפילו אם הוא כבר חכם בתורה, אם מתעסק בדברים הרבה, בתחלה מתערבב בחכמת העיון והפלפול, שאינו מבין הדברים כהוגן, ולבסוף משכח תלמודו. שכאשר אדם זוכה לתורה, בתחלה זוכה במתנת הזכרון, ואחר כך נוחל חכמת הפלפול והסברא הישרה, ומחדש חידושי תורה, [וכן אמרו (ע"ז יט.), ילמוד אדם תורה, ואח"כ יהגה. (כלומר, שאחר שיגרוס יעיין בתלמודו להקשות ולתרץ ולפלפל ולדמות מילתא למילתא. רש"י). וראה עוד בסוכה (כט.)]. וכשמאבד זכותו, מגיע לחילופי הדברים, שמתחלה מתערבב בחכמת העיון, ואחר כך שוכח תלמודו. ע"ש. ומכל שכן שאם בתחלת לימודו לומד גם לימודי חול עם התורה, שהדברים הנ"ל שייכים ביתר שאת. ...
בסיכום: תלמיד שנפשו חשקה בתורה, רשאי ללכת ללמוד תורה בישיבה שלומדים בה תורה בכל שעות היום, אפילו אם הדבר הוא בניגוד לדרישת ההורים שרוצים שילמד בישיבה תיכונית, ואין בזה מצות כיבוד אב ואם, שגדולה מצות תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, וכמו ששנינו: ותלמוד תורה כנגד כולם. ומכל מקום אם הדבר אפשרי נכון להשתדל לעשות כן על ידי השפעה של רבנים חשובים ותלמידי חכמים על ההורים ולפייסם בדברים, כדי שהדבר יעשה גם ברצונם, ולהודיע גודל מצות תלמוד תורה וחשיבותה. והאמת והשלום אהבו.
שו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן עה), הליכות עולם (חלק ח עמ' שנ):
שאלה: נער שסיים לימודיו בבית ספר יסודי, האם עדיף להמשיך לימודיו בישיבה תיכונית, לקיים משנת חז"ל יפה תלמוד עם דרך ארץ, או עדיף יותר להמשיך ללמוד בישיבה קדושה, אשר בה כל הזמן מוקדש ללימוד התורה בלבד? ...
לאור כל האמור נראה שכל שישנה אפשרות שימשיך את לימודיו בישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה בלבד, אין ספק שעדיף ללכת לישיבה כזאת יותר מאשר ללכת ללמוד בישיבה תיכונית, כדי שיוכל להיות מושלם בכל מקצועות התורה, כי מי לנו גדול מהרמב"ם שהעיד על עצמו באגרותיו: שכל מה שעסק בחכמות אחרות כפילוסופיא ורפואה וכדומה, אינו אלא לשמש לרקחות ולטבחות לתורה הקדושה להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, ועם כל זה התאונן על כי נתמעטה עונתה של התורה. ואמר החכם מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת, כמו שכתב בשו"ת התשב"ץ חלק א' (סימן ע"ב). ואשרי חלקו של השם כל מעינותיו בתורתינו הקדושה, כי היא חיינו ואורך ימינו. וכמו שנאמר: אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, כי מוצאי מצא חיים. ובפרט אם נתברך בכשרונות מעולים והוצק חן בשפתותיו, שאם ישקוד על דלתות תורתינו הקדושה, יהיה מורה הוראות בישראל וממצדיקי הרבים, שמעלתו גדולה מאוד, ובפרט בדורינו זה. ...
מעדני המלך חלק ג' (פרק ט'):
אם הקב"ה זיכהו בבנים בעלי חכמה בינה ודעת ורוצה שיהיו גדולי תורה, בדרך שאדם רוצה לילך מסייעין בידו, בשמים יסייעו על ידו שבניו יהיו גדולי תורה. אם הוא רוצה באמת בכל לבו, בניו יהיו גדולי תורה.
צריך גם כן להתפלל לקב"ה, 'ה' יתן דעת ותבונה', קודם כל מה שעליו לעשות יעשה, לא יחפש להם בית ספר ממלכתי דתי - ממלכתי לא דתי, מי שעושה כך שוטה! אתה רוצה שבנך יהיה תלמיד חכם, תלך למקום שהמורים תלמידי-חכמים, יאצילו מהודם עליו, ישים אותם בתלמוד תורה שילך מחיל אל חיל אחר כך ילכו לישיבות בבתי מדרשות, לא ישיבות תיכונית, מה יצא ממנו?
בתפקידנו כרבנים ראשיים היינו עושים מכרז שיבואו להבחן בהלכות דיינות, מי היה בא להבחן? אפילו אחד מאלה הישיבות התיכוניות לא היה מעיז לבוא, כי היה יודע שיכשל מראש, כי אין לו חכמה, לוקחים אותם 'ששה חודשים בשמן המור' מגייסים אותם, ואח"כ מחזירים אותם ללמוד, ועוד הפעם יוצאים, מסכן האדם הזה נפשו מפוזרת לא מצומצמת בתורה. אלא היו באים רק מהישיבות הקדושות שעוסקים בתורה יומם ולילה, לא יודעים מה זה צבא שום דבר, אלה אין בעולמם אלא תורה, הם היו עוברים את הבחינה, אבל ההם לא היו באים בכלל. עכשיו מעודדים אותם שיבואו ונותנים להם בחינות שיוכלו לעבור אותם, משתדלים לקרב אותם כדי להכניס את 'אנשי שלומנו', זה הכל.
אבל האמת היא שלא תמצא את התורה אלא באדם שכל כולו עסוק בתורה. וכי אנו יותר מאביי שהיה אומר (עירובין סה.) 'אי אמרה לי אם קריב לי כותחא, לא תנאי'? הוא היה יתום מאב ואם, כשנתעברה בו אמו מת אביו, ואח"כ כשנולד מתה גם אמו, ואסף אותו רבה בר נחמני לביתו, ואשתו של רבה בר נחמני היתה כמו אמא שלו, וכל פעם שאומר 'אמרה לי אם', מתכוין על הרבנית הזאת אשתו של רבה בר נחמני. היה אומר, אם תגיד לי פעם אחת הרבנית לך תביא לי מהחנות ספל של לבן, כל אותו היום לא יכולתי ללמוד כי לא הייתי מיושב בדעתי, לכן לא היתה אומרת לו שום דבר. כל מוחו היה רק תורה, ולכן נעשה גדול הדור.
אם אדם לא משעבד את כל מוחו ושכלו ודעתו לתורה, אינו יכול להיות גדול הדור בשום אופן. אם ענקי הרוח כמו אביי ורבא היו כך, מה יעשו אזובי קיר בדורותינו? ואם אתה הולך מעסיק אותו בישיבה תיכונית מה ישאר משכלו? אבל כשכל כולו דבוק בתורה, אח"כ יצמח ממנו 'ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים'.
חלילה וחס, אין לנו דבר נגד הישיבות התיכוניות, הם לומדים שם, לומדים ומשרתים את עם ישראל, וכוונתם לשם שמים, אין לנו טענות עליהם, אבל אנחנו מדברים לגבי בחירת רבנים דיינים בישראל, ומי שרוצה שבנו יהיה רב בישראל, שיזכה את הרבים, שיגדיל תורה ויאדירה, שיהיה דיין בישראל, שכל הדן דין אמת נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית (שבת י.), לא יכול להיות שכל הבא ליטול את השם יבוא ויטול, אלא צריך להיות אדם שכל כולו שקוע ומסור לתורה, ואז הקב"ה בעצמו מסייע בידם.
כשהולך לתלמוד תורה, עולה מחיל אל חיל לישיבות קדושות, והולך ועולה במעלות רמות ושוקד על התורה. זה העיקר, אם אין שקידה לא שווה כלום. 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי כי מוצאי מצא חיים', משם תצא מהם תורה, יהיו גדולי הדור, יהיו מזכי הרבים, יהיו דרשנים טובים, הכל צפוי להם. במידה שאמרנו 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן'.
לכן הדבר תלוי בידו של האדם, הוא עצמו כבר גדול בשנים, עסוק בפרנסתו, אבל צריך לדאוג על הדור העתיד, יש לו בנים, יש לו נשמות קדושות שהפקיד הקב"ה בידו, ומה אפשר לצפות מהם, שיהא בנו נגר ופחח? כמה נגרים ופחחים איכא בשוקא. צריך שיהיה דבר שיש בו נחת רוח לבורא יתברך, שיזכה את הרבים, 'אחד ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה', צריך לדאוג כבר משחר נעוריו.
כיוצא בזה, ילד שסיים את חק לימודיו בבית הספר ועומד עתה בפרשת דרכים; יש שמייעצים אותו לילך לישיבה תיכונית, ויש מייעצים שילך לישיבה קדושה שילמד תורה. והנה אביו משכיל פרופסור דוקטור אומר לו תלך לישיבה תיכונית, לא ישמע לו! אלא ילך לתלמוד תורה, זהו עתידו שילמד תורה. למרות שאביו אינו אומר לו שיעבור עוון, אלא מונע ממנו תורה.
ישמע חכם ויוסף לקח, ההולך לישיבה תיכונית אינו יכול להיות גברא רבא דיין בישראל, לא יוכל להיות מורה הוראות בישראל! לכן ילך לישיבה קדושה, ימסור עצמו על התורה, ולאחר כך 'נוצר תאנה יאכל פריה', 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו', יהיה דיין. גם יקבל מעמד של כבוד כמו שופט, עורכי דין עומדים לפניו בדחילו ורחימו שלא ינזוף בהם ויקפחו את פרנסתם, גם יקבל משכורת מכובדת, וגם גימלאות הגונות.
לכן דעו, אין למעלה מישיבה קדושה! אני לא למדתי בישיבה תיכונית ולא מכונית ולא בשום מקום... למדתי בפורת יוסף, וכל הזמן עסקנו בתורה, 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך'. בכל לילה לא הלכנו לישון לפני אחת - שתיים, התורה היא החיים שלנו, כמו שאמר דוד המלך 'תורתך שעשועי', היינו נהנים ושמחים בתורה. כשבאנו לבחינות, אמרו "חזק וברוך, לא צריך להבחן". זה כוחה של תורה!
על כן אדם שבא לשאול אותי, הורי רוצים שאלך לישיבה תיכונית, מה אעשה? אומר לו אל תלך לישיבה תיכונית אלא לישיבה קדושה ותהיה תלמיד חכם גדול, תהיה דיין! רצונך לצאת חצי חכם - חצי עורך דין? רחמנא ליצלן מחצי חכם... תהיה חכם של בית הקברות שיודע לומר רק אשכבות? תהיה חכם כהוגן! בזה אין לשמוע להורים, זהו ענין של תורה.
לכן אם שואלים מה להעדיף, ישיבת הסדר או ישיבה קדושה, אמנם גם ישיבת הסדר כוונתם לשם שמים, אך אדם ששואל, אומר לו: תראה חביבי, ישיבת ההסדר הם אנשים חשובים ויקרים המוסרים את נפשם על עם ישראל. מאידך, גם אתה מוסר את עצמך על למוד התורה! 'אורייתא - קודשא בריך הוא - וישראל, חד הוא'. על ידי כך תגדל בתורה, תהיה מנהיג בישראל, דיין שדן דין אמת לאמיתו, תהיה מורה הוראות בישראל, זהו יותר חשוב מההסדר.
כלפי המון העם ודאי ההסדר יותר חשוב, הם עושים קידוש שם שמים, החיילים מוסרים את נפשם על עם ישראל, ואילו לומדי התורה נקראים בפיהם "משתמטים". והאמת שהם מוסרים נפשם על למוד התורה. מחר כשירצו לחפש מנהיג גדול בעל רוח שיוכל להורות הוראה לעם ישראל ושהוראותיו יהיו אמיתיות הלכה למעשה אין בהם נפתל ועיקש, במי תמצא את התורה הזו אם לא באדם שכל ימיו לא הסיח את דעתו אפילו רגע מהתורה? צריך להעריך את כוחותיהם של לומדי התורה.
דעו! אם רוצים למצוא דיין שדן דין אמת לאמיתו, לא ימצא כן אלא רק במי שהשקיע את כל כוחותיו בתורה, רק הוא יוכל להיות בקי בכל חושן משפט ואבן העזר. אך זה שחצי זמנו כך וחצי זמנו כך, אפילו יהיה בעל כשרונות לא יהיה באותה רמה של זה שהשקיע כל חייו בדברים אחרים.
עמי הארץ קוראים לבחורי הישיבות "משתמטים", הם אינם יודעים, הם בורים, 'לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו'. בודאי שארצה ששם שמים יתקדש, והגם שההסדר נקראים בפי המון העם "צדיקים מוסרי נפש", ולומדי התורה "משתמטים", הלא בעולם הבא 'עליונים למטה תחתונים למעלה', בשמים יהיה לא כמו שמבינים ההמון, יש אנשים שכאן הם אנשים רמים עליונים, שם הם למטה בשפל המדרגה. ויש אנשים שכאן הם כלום, אך שם הם יהיו למעלה, מפני שהשקיעו את עצמם בלימוד התורה. יש צנועים רבים שלא גלינו את חכמתם, 'ואת צנועים חכמה', והם למעלה למעלה בעולמות העליונים. אם כן לא כפי מה שההמון רואים קובע, אלא התורה היא קובעת!
לכן אם יבוא אדם לשאלני, בודאי אורה לו כדברי רבי נהוראי בסוף קידושין "מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". "אלא תורה" בלבד! לא נשק ולא תחמושת ולא צבא ולא מאומה, אנו רוצים שגדולי הדור ידעו תורת אמת לאמיתה.
בימים האחרונים קבלתי ספר שו"ת עמוק, וכותב לי המחבר: "אני הייתי לומד בישיבה תיכונית, ובאתי פעם לשיעור של כבודו שדיבר בשבח התורה, מיד קמתי ועברתי לישיבה, ועתה נעשיתי תלמיד חכם בזכות כבודו"! זכה להיות תלמיד חכם! אשרי אדם שזוכה לכך, אם על ידי לשון רכה תשבר גרם, או אמצעים אחרים. יתייעץ עם חכמים מה ניתן לעשות. שיהיה הדבר נוגע ללבו, לא ישב בביתו כמו אדון, אלא יחקור וידרוש, והקב"ה ישלח לו את עזרו כשיראה כמה הוא מצטער ורוצה באמת את טובת בנו, יפתח את מוחו לטובה וירצה ללכת לישיבה כשיראה בצער אביו ועוניו. כשאדם מגיע למצב שאינו יכול בעצמו, הקב"ה עוזרו, 'הבא ליטהר מסייעין אותו'.
למרות כל האמור מעולם לא מנע מרן את רגליו מביקור בישיבות ההסדר, במסירת שיעורים ושיחות מוסר, הספדים וכדו', כשהוא מרעיף עליהם דברי שבח ועידוד וחיזוק שיתמידו בלימוד התורה, ויהיו לגדולי תורה ומזכי הרבים.
דוגמא מעניינת להליכה זו בין שתי הדרכים, מצאתי בספר 'רבנו' (עמ' ער):
רבי ישראל מאיר יונה מוסר שיעור בשעלבים, ובאים שם בחורים מישיבת הסדר שם, ושואלים את ר' ישראל שאלות בענין סדר הלימוד וכו', ומתוך השאלות היה ניכר שהם ישמעו למה שיאמר להם, ויתכן שזה יהיה לא לפי רוח ישיבת ההסדר שהם לומדים בה, ושאל את רבנו איך יתנהג איתם? רבנו אמר לו שבשיעור ידבר הכל כרגיל, אבל אם ישאלו אותו בחורים איך להתנהג יאמר להם שישאלו את ראש הישיבה שלהם.
והיינו שלמרות דעתו השלילית של מרן על סדר הלימוד שלהם, לא אבה להורות לו לעשות ההיפך מדעת רבותיהם, אלא בשיעור ידבר את ההשקפה הישרה ככל הנ"ל באופן כללי, ובאופן פרטי יאמר להם לשאול את ראש הישיבה שלהם, בתקוה שהם יבינו שאין זה מן הראוי ולא משורת דרך ארץ לומר להם לעזוב את דרכם, ואם יהיו ראוים יבינו זאת לבד.
בעיני מרן זצ"ל לא היה מקום לשאלה, האם להעדיף את הלימוד בישיבות אלה על פני הלימוד בישיבות הרגילות שבהן אין לימודי חול ואין הסדר עם הצבא על גיוס לתקופת מה, מרן זצ"ל העדיף את הלימוד הרציף ללא שום תערובת, בפרט כשהשואל היה בחור שמבחינתו המסגרת התורנית היא גם אופציה, אלא שהוא התלבט באיזה מסגרת לבחור [וזאת בלא להיכנס לבעיית מכשירי האייפון ודומיהם והגישה לאינטרנט (ויותר יאה לקרותו "אינטר-מת") המצויים ביד רבים מנערי מוסדות אלו, ומה יעשה הבן ולא יחטא], ואצטט מספר ציטוטים מדבריו של מרן על כך, בכתב ובעל פה, בתוספת מעט מנימוקיו לשם הבנת טעמו של דבר:
באופן כללי, כשאנו מנסים להגדיר את דרכו הסלולה של מרן זצ"ל בנושאים אלו, אין ניסוח מתאים יותר מדברי חז"ל באבות דרבי נתן (סו"פ כח): "רבי יהודה בן אילעי אומר כל העושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל עושין אותו עיקר בעולם הבא. דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל - עושין אותו טפל בעולם הבא. משלו משל למה הדבר דומה, לאיסטרטיא [מעבר] שהיא עוברת בין שני דרכים אחת של אור ואחת של שלג, אם מהלך כנגד האור הרי נכווה באור, ואם מהלך נגד שלג הרי הוא לוקה בצינה. כיצד יעשה, ילך בינתיים ויזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה".
כך ממש היה מרן זצ"ל מהלך בין שתי דרכים אלו כל ימי חייו בזהירות ובעירנות שלא לנטות ימין או שמאל, כפי שכבר כתבתי והדגשתי כמה פעמים מעולם מרן לא פסל שום אדם באשר הוא, בלבו הרחום והרחב היה מקום גם לאנשים שרחקו דרכיהם מדרכיו כרחוק מזרח ממערב, ומאידך גיסא לא היה מונע עצמו מלהורות לעם את הדרך הנכונה והישרה אשר ילכו בה, כפי שהורתה חכמת תורתו, וכפי הנסיון והתוצאות שראו עיניו במהלך השנים בהבדלים שבין סוגי מקומות הלימוד.
שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן נו:
שאלה: תלמיד שחשקה נפשו בתורה, וברצונו לעבור מבית הספר לישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה במשך כל שעות היום, והוריו דורשים ממנו בכל תוקף לעבור לישיבה תיכונית, האם חייב להישמע להוריו משום מצות כיבוד אב ואם?. ...
לפיכך גם בנידון שלנו שההורים דורשים מהבן שילך ללמוד בישיבה תיכונית, שצריכים ללמוד שם דברים רבים אחרים מלימודי חול עם תלמוד תורה, והבן סבור שיצליח יותר ללמוד תורה בישיבה קדושה שכל עסקו יהיה בתורה, והמציאות מוכיחה שבענין תלמוד תורה בבקיאות ובפלפול יש הצלחה רבה בישיבות שכל עסקם בתורה, מאשר בישיבות תיכוניות שעוסקים גם בדברים אחרים, וכמאמר החכם, מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת. (והובא בשו"ת התשב"ץ חלק א' סימן עב). לכן אין לבן לציית להוריו בדבר הזה, שגדולה מצות לימוד תורה יותר ממצות כיבוד אב ואם. ועיין במדרש (שמות רבה פרשה ו' סימן ב') שדרשו על הפסוק: כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה, כשהחכם מתעסק בדברים הרבה, הרי הם מערבבים אותו מן החכמה, ויאבד את לב מתנה, מן התורה שניתנה מתנה בלבו של אדם. ע"ש. וכתב הגאון הנצי"ב בספר העמק דבר (בהרחב דבר במדבר פרק כא פסוק כ'), בד"ה וממתנה נחליאל, שאפילו אם הוא כבר חכם בתורה, אם מתעסק בדברים הרבה, בתחלה מתערבב בחכמת העיון והפלפול, שאינו מבין הדברים כהוגן, ולבסוף משכח תלמודו. שכאשר אדם זוכה לתורה, בתחלה זוכה במתנת הזכרון, ואחר כך נוחל חכמת הפלפול והסברא הישרה, ומחדש חידושי תורה, [וכן אמרו (ע"ז יט.), ילמוד אדם תורה, ואח"כ יהגה. (כלומר, שאחר שיגרוס יעיין בתלמודו להקשות ולתרץ ולפלפל ולדמות מילתא למילתא. רש"י). וראה עוד בסוכה (כט.)]. וכשמאבד זכותו, מגיע לחילופי הדברים, שמתחלה מתערבב בחכמת העיון, ואחר כך שוכח תלמודו. ע"ש. ומכל שכן שאם בתחלת לימודו לומד גם לימודי חול עם התורה, שהדברים הנ"ל שייכים ביתר שאת. ...
בסיכום: תלמיד שנפשו חשקה בתורה, רשאי ללכת ללמוד תורה בישיבה שלומדים בה תורה בכל שעות היום, אפילו אם הדבר הוא בניגוד לדרישת ההורים שרוצים שילמד בישיבה תיכונית, ואין בזה מצות כיבוד אב ואם, שגדולה מצות תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, וכמו ששנינו: ותלמוד תורה כנגד כולם. ומכל מקום אם הדבר אפשרי נכון להשתדל לעשות כן על ידי השפעה של רבנים חשובים ותלמידי חכמים על ההורים ולפייסם בדברים, כדי שהדבר יעשה גם ברצונם, ולהודיע גודל מצות תלמוד תורה וחשיבותה. והאמת והשלום אהבו.
שו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן עה), הליכות עולם (חלק ח עמ' שנ):
שאלה: נער שסיים לימודיו בבית ספר יסודי, האם עדיף להמשיך לימודיו בישיבה תיכונית, לקיים משנת חז"ל יפה תלמוד עם דרך ארץ, או עדיף יותר להמשיך ללמוד בישיבה קדושה, אשר בה כל הזמן מוקדש ללימוד התורה בלבד? ...
לאור כל האמור נראה שכל שישנה אפשרות שימשיך את לימודיו בישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה בלבד, אין ספק שעדיף ללכת לישיבה כזאת יותר מאשר ללכת ללמוד בישיבה תיכונית, כדי שיוכל להיות מושלם בכל מקצועות התורה, כי מי לנו גדול מהרמב"ם שהעיד על עצמו באגרותיו: שכל מה שעסק בחכמות אחרות כפילוסופיא ורפואה וכדומה, אינו אלא לשמש לרקחות ולטבחות לתורה הקדושה להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, ועם כל זה התאונן על כי נתמעטה עונתה של התורה. ואמר החכם מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת, כמו שכתב בשו"ת התשב"ץ חלק א' (סימן ע"ב). ואשרי חלקו של השם כל מעינותיו בתורתינו הקדושה, כי היא חיינו ואורך ימינו. וכמו שנאמר: אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, כי מוצאי מצא חיים. ובפרט אם נתברך בכשרונות מעולים והוצק חן בשפתותיו, שאם ישקוד על דלתות תורתינו הקדושה, יהיה מורה הוראות בישראל וממצדיקי הרבים, שמעלתו גדולה מאוד, ובפרט בדורינו זה. ...
מעדני המלך חלק ג' (פרק ט'):
אם הקב"ה זיכהו בבנים בעלי חכמה בינה ודעת ורוצה שיהיו גדולי תורה, בדרך שאדם רוצה לילך מסייעין בידו, בשמים יסייעו על ידו שבניו יהיו גדולי תורה. אם הוא רוצה באמת בכל לבו, בניו יהיו גדולי תורה.
צריך גם כן להתפלל לקב"ה, 'ה' יתן דעת ותבונה', קודם כל מה שעליו לעשות יעשה, לא יחפש להם בית ספר ממלכתי דתי - ממלכתי לא דתי, מי שעושה כך שוטה! אתה רוצה שבנך יהיה תלמיד חכם, תלך למקום שהמורים תלמידי-חכמים, יאצילו מהודם עליו, ישים אותם בתלמוד תורה שילך מחיל אל חיל אחר כך ילכו לישיבות בבתי מדרשות, לא ישיבות תיכונית, מה יצא ממנו?
בתפקידנו כרבנים ראשיים היינו עושים מכרז שיבואו להבחן בהלכות דיינות, מי היה בא להבחן? אפילו אחד מאלה הישיבות התיכוניות לא היה מעיז לבוא, כי היה יודע שיכשל מראש, כי אין לו חכמה, לוקחים אותם 'ששה חודשים בשמן המור' מגייסים אותם, ואח"כ מחזירים אותם ללמוד, ועוד הפעם יוצאים, מסכן האדם הזה נפשו מפוזרת לא מצומצמת בתורה. אלא היו באים רק מהישיבות הקדושות שעוסקים בתורה יומם ולילה, לא יודעים מה זה צבא שום דבר, אלה אין בעולמם אלא תורה, הם היו עוברים את הבחינה, אבל ההם לא היו באים בכלל. עכשיו מעודדים אותם שיבואו ונותנים להם בחינות שיוכלו לעבור אותם, משתדלים לקרב אותם כדי להכניס את 'אנשי שלומנו', זה הכל.
אבל האמת היא שלא תמצא את התורה אלא באדם שכל כולו עסוק בתורה. וכי אנו יותר מאביי שהיה אומר (עירובין סה.) 'אי אמרה לי אם קריב לי כותחא, לא תנאי'? הוא היה יתום מאב ואם, כשנתעברה בו אמו מת אביו, ואח"כ כשנולד מתה גם אמו, ואסף אותו רבה בר נחמני לביתו, ואשתו של רבה בר נחמני היתה כמו אמא שלו, וכל פעם שאומר 'אמרה לי אם', מתכוין על הרבנית הזאת אשתו של רבה בר נחמני. היה אומר, אם תגיד לי פעם אחת הרבנית לך תביא לי מהחנות ספל של לבן, כל אותו היום לא יכולתי ללמוד כי לא הייתי מיושב בדעתי, לכן לא היתה אומרת לו שום דבר. כל מוחו היה רק תורה, ולכן נעשה גדול הדור.
אם אדם לא משעבד את כל מוחו ושכלו ודעתו לתורה, אינו יכול להיות גדול הדור בשום אופן. אם ענקי הרוח כמו אביי ורבא היו כך, מה יעשו אזובי קיר בדורותינו? ואם אתה הולך מעסיק אותו בישיבה תיכונית מה ישאר משכלו? אבל כשכל כולו דבוק בתורה, אח"כ יצמח ממנו 'ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים'.
חלילה וחס, אין לנו דבר נגד הישיבות התיכוניות, הם לומדים שם, לומדים ומשרתים את עם ישראל, וכוונתם לשם שמים, אין לנו טענות עליהם, אבל אנחנו מדברים לגבי בחירת רבנים דיינים בישראל, ומי שרוצה שבנו יהיה רב בישראל, שיזכה את הרבים, שיגדיל תורה ויאדירה, שיהיה דיין בישראל, שכל הדן דין אמת נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית (שבת י.), לא יכול להיות שכל הבא ליטול את השם יבוא ויטול, אלא צריך להיות אדם שכל כולו שקוע ומסור לתורה, ואז הקב"ה בעצמו מסייע בידם.
כשהולך לתלמוד תורה, עולה מחיל אל חיל לישיבות קדושות, והולך ועולה במעלות רמות ושוקד על התורה. זה העיקר, אם אין שקידה לא שווה כלום. 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי כי מוצאי מצא חיים', משם תצא מהם תורה, יהיו גדולי הדור, יהיו מזכי הרבים, יהיו דרשנים טובים, הכל צפוי להם. במידה שאמרנו 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן'.
לכן הדבר תלוי בידו של האדם, הוא עצמו כבר גדול בשנים, עסוק בפרנסתו, אבל צריך לדאוג על הדור העתיד, יש לו בנים, יש לו נשמות קדושות שהפקיד הקב"ה בידו, ומה אפשר לצפות מהם, שיהא בנו נגר ופחח? כמה נגרים ופחחים איכא בשוקא. צריך שיהיה דבר שיש בו נחת רוח לבורא יתברך, שיזכה את הרבים, 'אחד ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה', צריך לדאוג כבר משחר נעוריו.
כיוצא בזה, ילד שסיים את חק לימודיו בבית הספר ועומד עתה בפרשת דרכים; יש שמייעצים אותו לילך לישיבה תיכונית, ויש מייעצים שילך לישיבה קדושה שילמד תורה. והנה אביו משכיל פרופסור דוקטור אומר לו תלך לישיבה תיכונית, לא ישמע לו! אלא ילך לתלמוד תורה, זהו עתידו שילמד תורה. למרות שאביו אינו אומר לו שיעבור עוון, אלא מונע ממנו תורה.
ישמע חכם ויוסף לקח, ההולך לישיבה תיכונית אינו יכול להיות גברא רבא דיין בישראל, לא יוכל להיות מורה הוראות בישראל! לכן ילך לישיבה קדושה, ימסור עצמו על התורה, ולאחר כך 'נוצר תאנה יאכל פריה', 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו', יהיה דיין. גם יקבל מעמד של כבוד כמו שופט, עורכי דין עומדים לפניו בדחילו ורחימו שלא ינזוף בהם ויקפחו את פרנסתם, גם יקבל משכורת מכובדת, וגם גימלאות הגונות.
לכן דעו, אין למעלה מישיבה קדושה! אני לא למדתי בישיבה תיכונית ולא מכונית ולא בשום מקום... למדתי בפורת יוסף, וכל הזמן עסקנו בתורה, 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך'. בכל לילה לא הלכנו לישון לפני אחת - שתיים, התורה היא החיים שלנו, כמו שאמר דוד המלך 'תורתך שעשועי', היינו נהנים ושמחים בתורה. כשבאנו לבחינות, אמרו "חזק וברוך, לא צריך להבחן". זה כוחה של תורה!
על כן אדם שבא לשאול אותי, הורי רוצים שאלך לישיבה תיכונית, מה אעשה? אומר לו אל תלך לישיבה תיכונית אלא לישיבה קדושה ותהיה תלמיד חכם גדול, תהיה דיין! רצונך לצאת חצי חכם - חצי עורך דין? רחמנא ליצלן מחצי חכם... תהיה חכם של בית הקברות שיודע לומר רק אשכבות? תהיה חכם כהוגן! בזה אין לשמוע להורים, זהו ענין של תורה.
לכן אם שואלים מה להעדיף, ישיבת הסדר או ישיבה קדושה, אמנם גם ישיבת הסדר כוונתם לשם שמים, אך אדם ששואל, אומר לו: תראה חביבי, ישיבת ההסדר הם אנשים חשובים ויקרים המוסרים את נפשם על עם ישראל. מאידך, גם אתה מוסר את עצמך על למוד התורה! 'אורייתא - קודשא בריך הוא - וישראל, חד הוא'. על ידי כך תגדל בתורה, תהיה מנהיג בישראל, דיין שדן דין אמת לאמיתו, תהיה מורה הוראות בישראל, זהו יותר חשוב מההסדר.
כלפי המון העם ודאי ההסדר יותר חשוב, הם עושים קידוש שם שמים, החיילים מוסרים את נפשם על עם ישראל, ואילו לומדי התורה נקראים בפיהם "משתמטים". והאמת שהם מוסרים נפשם על למוד התורה. מחר כשירצו לחפש מנהיג גדול בעל רוח שיוכל להורות הוראה לעם ישראל ושהוראותיו יהיו אמיתיות הלכה למעשה אין בהם נפתל ועיקש, במי תמצא את התורה הזו אם לא באדם שכל ימיו לא הסיח את דעתו אפילו רגע מהתורה? צריך להעריך את כוחותיהם של לומדי התורה.
דעו! אם רוצים למצוא דיין שדן דין אמת לאמיתו, לא ימצא כן אלא רק במי שהשקיע את כל כוחותיו בתורה, רק הוא יוכל להיות בקי בכל חושן משפט ואבן העזר. אך זה שחצי זמנו כך וחצי זמנו כך, אפילו יהיה בעל כשרונות לא יהיה באותה רמה של זה שהשקיע כל חייו בדברים אחרים.
עמי הארץ קוראים לבחורי הישיבות "משתמטים", הם אינם יודעים, הם בורים, 'לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו'. בודאי שארצה ששם שמים יתקדש, והגם שההסדר נקראים בפי המון העם "צדיקים מוסרי נפש", ולומדי התורה "משתמטים", הלא בעולם הבא 'עליונים למטה תחתונים למעלה', בשמים יהיה לא כמו שמבינים ההמון, יש אנשים שכאן הם אנשים רמים עליונים, שם הם למטה בשפל המדרגה. ויש אנשים שכאן הם כלום, אך שם הם יהיו למעלה, מפני שהשקיעו את עצמם בלימוד התורה. יש צנועים רבים שלא גלינו את חכמתם, 'ואת צנועים חכמה', והם למעלה למעלה בעולמות העליונים. אם כן לא כפי מה שההמון רואים קובע, אלא התורה היא קובעת!
לכן אם יבוא אדם לשאלני, בודאי אורה לו כדברי רבי נהוראי בסוף קידושין "מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". "אלא תורה" בלבד! לא נשק ולא תחמושת ולא צבא ולא מאומה, אנו רוצים שגדולי הדור ידעו תורת אמת לאמיתה.
בימים האחרונים קבלתי ספר שו"ת עמוק, וכותב לי המחבר: "אני הייתי לומד בישיבה תיכונית, ובאתי פעם לשיעור של כבודו שדיבר בשבח התורה, מיד קמתי ועברתי לישיבה, ועתה נעשיתי תלמיד חכם בזכות כבודו"! זכה להיות תלמיד חכם! אשרי אדם שזוכה לכך, אם על ידי לשון רכה תשבר גרם, או אמצעים אחרים. יתייעץ עם חכמים מה ניתן לעשות. שיהיה הדבר נוגע ללבו, לא ישב בביתו כמו אדון, אלא יחקור וידרוש, והקב"ה ישלח לו את עזרו כשיראה כמה הוא מצטער ורוצה באמת את טובת בנו, יפתח את מוחו לטובה וירצה ללכת לישיבה כשיראה בצער אביו ועוניו. כשאדם מגיע למצב שאינו יכול בעצמו, הקב"ה עוזרו, 'הבא ליטהר מסייעין אותו'.
למרות כל האמור מעולם לא מנע מרן את רגליו מביקור בישיבות ההסדר, במסירת שיעורים ושיחות מוסר, הספדים וכדו', כשהוא מרעיף עליהם דברי שבח ועידוד וחיזוק שיתמידו בלימוד התורה, ויהיו לגדולי תורה ומזכי הרבים.
דוגמא מעניינת להליכה זו בין שתי הדרכים, מצאתי בספר 'רבנו' (עמ' ער):
רבי ישראל מאיר יונה מוסר שיעור בשעלבים, ובאים שם בחורים מישיבת הסדר שם, ושואלים את ר' ישראל שאלות בענין סדר הלימוד וכו', ומתוך השאלות היה ניכר שהם ישמעו למה שיאמר להם, ויתכן שזה יהיה לא לפי רוח ישיבת ההסדר שהם לומדים בה, ושאל את רבנו איך יתנהג איתם? רבנו אמר לו שבשיעור ידבר הכל כרגיל, אבל אם ישאלו אותו בחורים איך להתנהג יאמר להם שישאלו את ראש הישיבה שלהם.
והיינו שלמרות דעתו השלילית של מרן על סדר הלימוד שלהם, לא אבה להורות לו לעשות ההיפך מדעת רבותיהם, אלא בשיעור ידבר את ההשקפה הישרה ככל הנ"ל באופן כללי, ובאופן פרטי יאמר להם לשאול את ראש הישיבה שלהם, בתקוה שהם יבינו שאין זה מן הראוי ולא משורת דרך ארץ לומר להם לעזוב את דרכם, ואם יהיו ראוים יבינו זאת לבד.
בדרך זהב זו ממשיך ומהלך מר בריה דמרן זיע"א מורנו עטרת ראשנו מרן הראשון לציון שליט"א, שאמנם מכתת את רגליו להרבות תורה ודעת גם בישיבות התיכוניות כדרכו בקודש, ומאידך גיסא משיב לשואליו את הדרך הנכונה והראויה לחפצים להתעלות בתורה וביראה, ואצטט מספר ציטוטים מנומקים מספרו החדש והנחוץ לכל בן עליה "אגרות השקפה ומוסר":
ב"ה. כ"ב אב תשע"ח
לכבוד האברך השקדן, דבק בתורה רבו, זוכה ומזכה את הרבים בדבר ה' זו הלכה, מוקיר ורחים רבנן, הרה"ג רבי אליהו דניאל אוזן שליט"א, יו"ר אגודת "להבין ולהשכיל"
באשר שואלים אותו היאך להסביר לבחורים צעירים הרוצים ללמוד בישיבה תיכונית, שעדיף יותר ללמוד כל היום רק תורה, וכן אברך עדיף שיקבל משכורת מהכולל, מאשר לעסוק במלאכה, מה המקורות לדבר זה.
הנה הרמב"ם (בפ"ג מהל' ת"ת ה"י) כתב, שכל המשים אל לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה אלא יתפרנס מן הצדקה, ה"ז מחלל את ה', ומבזה את התורה, ונוטל חייו מהעוה"ב, לפי שאסור ליהנות בעוה"ז מד"ת. וכבר אמרו חכמים אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וכן צוו ואמרו, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכו'. וכן האריך בזה הרמב"ם בפי' המשניות (בפ"ד דאבות).
אולם כבר עמד ע"ז מרן הכס"מ שם, והוכיח במישור מכמה מקומות בתלמוד שהחכמים ותלמידיהם היו מתפרנסים מן הצבור, וכמו שאמרו בחולין (קלד: ) בשק של דינרי זהב הובא לביהמ"ד ונשלח עבור בני הישיבה. ובגיטין (ס: ) ההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה, ולבסוף בי רבה, ולבסוף בי רב יוסף וכו'. ופרש"י שיפורא, כמו שלש עשרה שופרות היו במקדש, שהיו נותנים בו התרומות שנשלחו לבני הישיבה, ובסוטה (כא.) אמרו שר' יוחנן היה מתפרנס ע"י הנשיא כדי שיוכל לעסוק בתורה. וכן ראינו שכל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו, היו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור. ועוד, שאפי' אם נודה שהלכה מעיקר הדין כדברי רבינו, מ"מ כבר הסכימו כל חכמי הדורות להתיר. משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. שאילו לא היתה פרנסת הלומדים ומלמדים מצויה מתרומות הצבור, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת מישראל ח"ו. אבל בהיותה מצויה יוכלו לעסוק בתורה תדיר, ויגדיל תורה ויאדיר. והאריכו בזה הרשב"ץ בתשובה (סי' קמב) ומרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ב).
וכן הביא ממהרש"ל שכתב "ואמת שאם לא כן כבר היתה בטלה תורה מישראל, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו", ומסיק יותר ד"עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים, אפי' יודע חכמה ומלאכה שיוכל ליגע בה ולהרויח כדי לפרנס את ביתו בוז יבוזו לו באהבת התורה ולומדיה, כי אי אפשר שיבטל מלימודו" ע"ש. ולכן הוא דין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות, אם מדינא אם מתקנה, ד"עת לעשות לה' הפרו תורתך", שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או שהוא רב ומורה הוראה, ואין להימנע מזה אפי' ממידת חסידות. ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצר הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו, ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לתלמוד תורה, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שאי אפשר לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כל שכן בדורינו דור יתמא דיתמי, וגם אין לנו הנשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי אי אפשר לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה. לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצר הרע שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מידת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מה"ת. ומי יתן והיו נמצאים אנשים מתנדבים לפרנס הרבה תלמידי-חכמים, היו מתרבים בני תורה גדולי ישראל ובעלי הוראה כרצון השי"ת, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה.
גם מהר"ח בן עטר בספר ראשון לציון (סי' רמו סעי' כא) כתב, שבזמנינו שנתמעטו הלבבות והדעות, הלואי וילמד כל היום ויטיב לדעת את הדינים הנצרכים, ולכן יותר טוב שילמוד כל היום ויטול פרנסתו מאחרים.
ובביאה"ל (סי' קנו) כתב, כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה. וזהו שאמרו בברכות (לו: ) הרבה עשו כר"ש בן יוחאי ולא עלתה בידם. רצונו לומר, דוקא הרבה. וכעין זה כתב הרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטין ויובלות) "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו, לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשאו האלהים, ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו וכו', ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללויים". ע"כ. ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו כל צרכיו כדי שיעסוק בתורה, בודאי לא שייך זה ויששכר וזבולון יוכיח. עכ"ד הביאה"ל. וכ"כ בשו"ת אג"מ כרך ה' (יו"ד סי' קסז). וכבר הפליגו בשבח המחזיקים בלומדי התורה, וכמו שאמרו במדרש בראשית רבה (פרשה עב סי' ה, ופרשה צט סי' ט), שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צרכו כדי שיעסוק בתורה. ולכן משה הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר, שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, ועל זבולון נאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. וכמבואר כ"ז בתשובת מרן אאמו"ר זיע"א שהובאה בספר הלכות כיבוד אב ואם (עמ' נו). וע"ש עוד.
ובשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ב סי' קטז) כתב בענין קבלת פרס לפרנסתם מהכוללים כדי שיוכלו להתגדל בתורה, וז"ל: "בדבר ת"ח הרוצים להתעסק בתורה ולהחכים בה בידיעת התורה בכמותה ואיכותה, ונהנים לפרנסתם ממה שנוטלים פרס בכוללים, וכן הרבנים וראשי הישיבות הנוטלים פרס לפרנסתם, אם שפיר עבדי, או שיש להתפרנס ממעשה ידיהם. הנה ודאי שפיר עבדי, שכן נפסק ברמ"א (יו"ד סי' רמ"ו סכ"א) שאפי' לבריא מותר, ומותר לחכם ולתלמידיו לקבל מילגה מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעי"ז יכולין לעסוק בתורה בריוח. והש"ך (סק"כ) הביא אף מהכס"מ שפסק כן אפי' אם נימא שאין כן דעת הרמב"ם, משום שכל חכמי ישראל קודם זמן רבינו, ואחריו, נוהגין ליטול שכרם מהציבור, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שאילו לא היה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת מישראל, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק בה. והוא לשון הכס"מ (פ"ג מהל' ת"ת ה"י בסופו).
ובס' "בדרכי עבודת ה'" מהגר"מ שטרנבוך (חוקת תשע"ח, עמ' ג) כתב: "שמעתי פעם מפי הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לבאר מה שאמר משה רבינו (במדבר טז ט) "המעט כי הבדיל אתכם אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני ה' לשרתם", שמשה רבינו טען לעדת קורח מה לכם לחפש 'שטעלע' (משרה), והרי עצם הדבר שהקב"ה הבדיל אתכם מכל ישראל לדרגת שבט לוי, זהו השטעלע הגדולה ביותר, שבני לוי הם משרתי ה' ובני התורה, והם מחזיקים את כל העולם כולו בזכות ובכוח התורה, ואין חשיבות גדולה מזו, ומה להם לחפש 'שטעלע' חוץ מעצם הדבר שהם בני תורה משבט לוי. והוסיף הגר"י אברמסקי, שזהו הוראה לתלמידי חכמים שבכל דור שהם שבט לוי, שאם זוכים ללמוד בכולל כל ימי חייהם בלא שום משרה, ראוי להם לשמוח מאד בגורלם שזכו לשבת בכולל וללמוד, ולא לחפש משרה חשובה בישיבה או בכולל, אלא לדעת שעצם מה שהם לומדים בכולל זהו המשרה הגדולה ביותר, שהרי כל בית ישראל קיימים וחיים בזכות מה שהם לומדים את התוה"ק".
ואף לאלו שאין להם כשרונות לשמש כרבנים וכלי קודש, ע"פ דברי היערות דבש (ח"א דרוש ב') יש להמשיך בלימוד חמשה שנים אחר הנישואין בלא לשוטט בחוצות על המחיה ועל הכלכלה, ובשנים אלו ימלא כריסו בתורה ומוסר ויראת שמים, ואח"כ יוכל לצאת להתפרנס, ויתפלל הרבה שימצא אומנות נקיה וקלה שאינה מביאה לידי נסיונות קשים והרהורים רעים ולא תעבירנו על דעתו ועל דעת קונו, ויקבע עיתים לתורה כמבואר בסי' קנ"ה.
...
בברכת התורה ולומדיה
יצחק יוסף
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
יצחק יוסף
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
בס"ד, ג' תמוז תש"פ
לכבוד הבחור החשוב והיקר כש"ת ה"ה .......... נ"י
שלום וברכה,
במענה לשאלתו בעניני השקפה, שהוא בחור בן עשרים, לומד בישיבה גדולה שיעור ג' בישיבה חשובה בירושלים, ואביו משכנע אותו שיצא ללמוד מקצוע ולעבוד, שבזה גם יעבוד את ה' וגם תהיה לו פרנסה, שמבלעדי זה לא יוכל להתחתן ולפרנס בית, שבדור זה קשה להתפרנס מקצבה של כולל שהיא זעומה ביותר. וגם לוחץ עליו שימצא איזה עבודה בימי בין הזמנים בלילות.
ראשית, תסביר לאביך שיחי' שעל פי ההלכה צריך ללמוד תורה ולהיעזר בנדיבי עם שב"ה כיום מחזיקים אברכים. ואין כאן כיבוד אב ואם, כי אתה ואביך חייבים לשמוע לצו ההלכה, וכך ההלכה אומרת. ואשר על כן כל בחור שזכה להכנס לישיבה, לשאוף להיות ת"ח, שהוא הדבר הטוב ביותר שיש בעוה"ז, ויגדל חשקך לעסוק בתורה הקדושה, וגם בזה תוכל להתפרנס בכבוד, להיות רב ומורה הוראות בישראל, או דיין, או ר"מ בישיבה, או מורה ומחנך במקצועות תורניים וכיוצא, ולקבל שכר בטלה, וטוב לך בעוה"ז ובעוה"ב.
והנה שנינו בקידושין (פב.), אמר רבי נהוראי, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ולכאורה דברי רבי נהוראי אלה סותרים למה ששנינו באבות (פרק ב' משנה ב') רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון.
ובברייתא קידושין (כט.), חייב אדם ללמד את בנו תורה וללמדו אומנות. ובגמרא שם (ל: ) למדו דבר זה מהפסוק (בקהלת ט') ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות. פרש"י, שכשאין לו במה להתפרנס, עומד ומלסטם את הבריות.
ובברכות (דף ס"ג ע"א) דרש בר קפרא, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקיה.
וכן אמרו (בברכות ח.) גדול הנהנה מיגיעו יותר מיר"ש, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
ובכתובות (דף ה' ע"א) תניא, משדכין על התינוקות בשבת ללמדו ספר וללמדו אומנות. ופירש רש"י, שאין זה בכלל ממצוא חפצך, כי מצוה היא ללמדו אומנות, שנאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת, כלומר, למוד אומנות שתחיה ממנה יחד עם התורה ע"כ.
אולם נראה שהדברים מגיעים למה ששנינו בברייתא (ברכות ל"ה ע"ב), תנו רבנן, ואספת דגנך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבם? תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. (פירש רש"י, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שאם יצטרך לבריות ולא יעסוק במלאכתו סופו להבטל אף מדברי תורה). רשב"י אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה! אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכרכם וכורמיכם, ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י עצמם. אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם. עכ"ל.
ולפ"ז נראה, שמה ששנינו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, זוהי מדת כל אדם, שאם לא יתעסק גם בדרך ארץ, סופו להתבטל אף מדברי תורה, וכמו שסיים וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, לפיכך צריך לנהוג בהם מנהג דרך ארץ, כדברי רבי ישמעאל.
ואמרו חז"ל (במדרש שוחר טוב מזמור כ"ג), כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך, יכול אפי' יושב ובטל, תלמוד לומר בכל מעשה ידיך, אם עשית אתה מתברך, ואם לאו אינך מתברך.
אולם רבי נהוראי דיבר רק לאותם נערים אשר אדיר חפצם להתעלות במעלות התורה ויראת ה' טהורה, ובפרט לאלה אשר חנן אותם ה' כשרונות נעלים בתפיסה מהירה וזכרון מופלא, אשר נשקף להם עתיד מזהיר להיות מורי הוראות בישראל, ולדון דין אמת לאמיתו, ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ולזכות את הרבים להגדיל תורה ולהאדירה, אשר אין לך מדה טובה הימנה. ולכן אמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שידע את נפש בנו הזכה והטהורה, ושקידתו על דלתות התורה, כי גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו. וכמו שאמרו בברכות (מ"ח ע"א) בוצין בוצין מקטפיה ידיע.
וכבר אמרו בקידושין (כ"ט ע"ב), שאף על פי שהוא קודם לבנו ללמוד תורה, אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו. הרי שגם רבותינו התחשבו בכשרונות התלמיד, שאם ההצלחה בלימודו מאירה לו פנים ורואה סימן יפה בתלמודו, מוטלת חובה עליו ביתר שאת ויתר עוז לתת כל מעיניו בתורה. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, כי אין מחסור ליראיו. ואין למדים מן הכלל על הפרט.
וכן הוא בפני יהושע (בקידושין פ"ב ע"א) שכתב, שרבי נהוראי אינו חולק על רבן גמליאל שאמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כי בודאי מדת כל אדם ללמוד תורה עם המלאכה שיתפרנס ממנה, שאין כל אדם זוכה שמלאכתו תהיה נעשית ע"י אחרים, וחלילה יכול לבוא לידי ליסטות או לבזיון התורה. אבל רבי נהוראי דיבר כלפי עצמו, לפי שראה שבנו זריז וממולח וצדיק גמור, ובודאי שיזכה שתהיה מלאכתו נעשית ע"י אחרים, לכן אמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה ע"כ.
ומרן החיד"א בספר כסא רחמים במסכת סופרים (פרק ט"ז הלכה א') כתב, בחון לשון הזהב של רבי נהוראי, לפי רוב הענוה אשר במאמרו, לא דיבר דרך תוכחה או אזהרה, אלא הוא אומר מה שהוא עושה לבנו, וישנו בנותן טעם לשבח ע"כ.
ולפי מה שהסברנו, יש להוסיף, שלכן לא אמר זאת דרך תוכחה או אזהרה, שאין לכל אדם ללמד את בניו אלא תורה, מפני שאין זו מדת כל אדם אלא ליחידי סגולה שכמותו בלבד.
וכן הגאון רבי פנחס הלוי איש הורוויץ בספר המקנה (קידושין שם) הסביר כעין דברי הפני יהושע, שאין כל הכוחות שוים בענין זה, שהדבר תלוי, אם לבו בטוח בה' באמונה שלמה שיזמין לו פרנסתו כדי שיוכל ללמוד תורה, צדיק באמונתו יחיה, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ועל זה אמרו במדרש תנחומא לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, אלו תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ואדיר כל חפצם בתורת ה', ולא יליזו מנגד עיניהם יומם ולילה בסוד ה' עלי אהלים, והם הזוכים לכתרה של תורה, ועל כגון זה אמרו חז"ל בביצה (דף ט"ו ע"ב), אמר הקב"ה, בני, לוו עלי והאמינו בי ואני פורע, שכפי חוזק האמונה כן יהיה ה' מבטחו. ולכן אמר רבי נהוראי מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. אך מי שאין מבטחו חזק ולבו דואג ונוטה אנה ואנה, אין לו לסמוך על הנס, ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי, ותהיה ברכת ה' עליו בכל אשר יעשה. ולכן אמרו הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, כי לא היה בטחונם חזק ולכן לא הועילו. ועל זה אמרו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ עכ"ד.
וכיום יש נדיבי עם שב"ה מאפשרים ללמוד תורה, ולהחזיק את עולם התורה, אשריהם ואשרי חלקם. כי התורה שלנו ארוכה מארץ ורחבה מני ים וצריכים להספיק ללמוד תלמוד בבלי ירושלמי ב"י ש"ע ונושאי כליו וספרי השותי"ם. וגם בזמנינו יש יצר הרע והתורה מצילה את האדם מהפיתויים שיש כיום בחוץ.
ובעצם הדבר שכב' זכה ללמוד בישיבה קדושה, יש לו לשמוח על כך, כי ראיתי בני עלייה והמה מועטים ביחס למליונים שיש בעולם, ושנינו בקידושין (דף פ"ב ע"א), אמר רבי נהוראי, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ולכן כל שישנה אפשרות שימשיך את לימודיו בישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה בלבד, אין ספק שעדיף ללכת לישיבה כזאת יותר מאשר ללכת ללמוד בישיבה תיכונית, כדי שיוכל להיות מושלם בכל מקצועות התורה, כי מי לנו גדול מהרמב"ם שהעיד על עצמו באגרותיו: שכל מה שעסק בחכמות אחרות כפילוסופיא ורפואה וכדומה, אינו אלא לשמש לרקחות ולטבחות לתורה הקדושה להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, ועכ"ז התאונן על כי נתמעטה עונתה של התורה. ואמר החכם מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת, כמו שכתב בשו"ת התשב"ץ חלק א' (סי' ע"ב).
ואשרי חלקו של השם כל מעינותיו בתורתינו הקדושה, כי היא חיינו ואורך ימינו. וכמו שנאמר: אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, כי מוצאי מצא חיים.
ובפרט אם נתברך בכשרונות מעולים והוצק חן בשפתותיו, שאם ישקוד על דלתות תורה"ק, יהיה מורה הוראות בישראל וממצדיקי הרבים, שמעלתו גדולה מאוד, ובפרט בדורינו זה.
וזו לשון הרמב"ם (בפרק י"ג מהלכות שמיטה ויובל הלכה י"ב): ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם כל שבטי ישראל, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות לרבים דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, ולא זוכים לעצמם בכח גופם, אלא הם חיל השם יתברך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו, לדעת את ה', ולהבין ולהורות בתורת ה', והלך ישר כמו שעשהו ה' ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכהו בעולם הזה בדבר שיספיק לו פרנסתו, כמו שזיכה לכהנים הלוים, וכן אמר דוד, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. עכ"ל.
והמהרש"א (תמורה טז ע"א) כתב, מאי ותצנח. מאי אשמועינן שתצנח מעל החמור, וקאמר דאינו אלא משל שנתן לה איש בעל תורה שלא יוכל לפרנס את אשתו כמו החמור שצועק על מזונותיו, כך האשה צועקת על מזונותיה, וע"כ אמרה תנה לי ברכה וגו' שיוכל לפרנס אותי, והשיב לה כי נתתי לך גולות עליות וגו', כדאמרינן בברכות (לה ע"ב) בעושין תורתן קבע ומלאכתן עראי שמלאכתן מתברכת מלמעלה וק"ל.
בברכת התורה
יצחק יוסף
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
יצחק יוסף
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
[1] בספריו של מרן זצ"ל פזורות לרוב שאלות לחיילים, ולא כאן המקום למנותם. וראה בשו"ת יחו"ד ח"ב סי' יא יד, שם ח"ג יח, ח"ד נט, אבלות א עמ' תקיג לגבי אסירי המחתרת ועוד.
[2] המושג "מלחמת מצוה" כולל פרטים רבים שאינם שייכים במלחמות של ימינו, וכבר האריך בהגדרות אלה בשו"ת ציץ אליעזר בכמה וכמה מקומות, אך בספרי מרן זצ"ל לא מצאתי שהתייחס במפורש להגדרות אלו, כי אם מר בריה מוה"ר הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף כיבוד אב ואם (פ"ט הע' ס), והבאתי את דבריו להלן. ואמנם בשו"ת יביע אומר חלק י (חו"מ סימן ו אות כג) בתוך דבריו אודות מבצע אנטבה שנערך בעיצומה של השבת כתב: ומכל שכן שאין איסור בזה אם נהרגים בשעת מלחמה להציל החטופים, דהוי מלחמת מצוה. ואף לד' הרמב"ם (ספ"ו מהל' יסודי התורה) שכ': "כל שלמה שבשיר השירים קדש חוץ מהאלף לך שלמה", אלמא דלא פסקינן כשמואל הנ"ל. וע' בכ"מ שם. ועוד שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא עפ"י בי"ד של ע"א. מ"מ במלחמת מצוה לכ"ע מצוה להציל אף כשיש סכנת נפשות, וכאן נחשב למלחמת מצוה. ויש להוסיף מ"ש עוד הרמב"ם (בפ"ב מהל' שבת הכ"ג): "ואפילו יחיד הנרדף מפני עכו"ם הרודפים אחריו להורגו מצוה להצילו ולחלל עליו את השבת, ואפי' לתקן כלי זיין להצילו מותר". ע"כ. וכ"פ הטוש"ע (סי' שכט). ולכן גם כאן בהיות שהיה הדבר דחוף להצילם שעה אחת קודם, (בטרם יפוג תוקף האולטימטום שהוא יום ראשון בצהרים, לאחרי הארכה מיום חמישי), היה מותר להטיס את כל המטוסים עם החיילים והרופאים וכל הכרוך בזה, כדי להחיש מפלט לחטופים הנצורים בבית הנתיבות של שדה התעופה באוגנדה, לשבור זרוע רשעים, ולהביא את החטופים לחוף מבטחים, ואין לומר הרי בידינו להיעתר לדרישת הטירוריסטים החוטפים לשחרר את ארבעים המחבלים מכלאם, מבלי להצטרך לחלל שבת ומבלי לסכן חיי מאת היהודים החטופים, שעכ"פ הרי יש גם בזה חשש סכנה לעתיד, הן ע"י המחבלים המשתחררים, והן שע"י שישיגו את מבוקשם יש לחוש פן יאמרו ידינו רמה, וימסרו עצמם לחטוף מטוסים נוספים על נוסעיהם היהודים, ויבואו בדרישות מופרזות כהנה וכהנה, עד שיגיע הדבר לסכנת נפשות ממש. עכ"ל.
מכל מקום ודאי שאין המדובר שם על מלחמת מצוה כפשוטה, כי אם מצד הצלת הנפשות שהיתה כרוכה במבצע זה, שהרי במבצע זה לא היתה המטרה לשם כיבוש הארץ.
ויש שרצו להסתמך על לשון מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן יד) לגבי כהנים "חיילי צה"ל שהשתתפו בקרבות נגד צבאות מצרים ירדן וסוריה, במערכות ישראל, ופגעו והרגו מחיילי האויב", וזו לשונו:
כל שכן כאן שכהנים שהם חיילי צה"ל עומדים לגונן על ישראל ועל ארצנו הקדושה, שאין ספק שמצוה רבה הם עושים לקדם פני צבאות האויב הבאים לזרוע הרס ולהשמיד ולהרוג ולאבד אנשים נשים וטף, וזהו מה שפסק הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה א), שעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם היא בכלל מלחמת מצוה. ואם כן בודאי שאין ספק שכהנים אלה כשרים לנשיאות כפים ... ואמנם האריכו האחרונים בתשובותיהם בדין חיילים כהנים שחזרו ממערכות המלחמה אם כשרים הם לנשיאות כפים, כשיודעים שפגעו בצבאות האויב ... אולם הם דיברו לפי מקומם ושעתם, והדיון נסב בעיקר מפני שהרגו מצבאות וחיילי האויב, אשר בתוכם יהודים שגוייסו לצבא, אבל כאן במלחמת מגן זו ששמו נפשם בכפם לקדם פני האויב, להציל נפשות ישראל, אדרבה ראוי לומר להם תחזקנה ידיהם ויישר כחם. והדבר ברור ללא צל של ספק שכשרים והגונים הם לנשיאות כפים, ויבורכו מפי עליון. ויקויים על ידם ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. ע"כ.
אך ברור ללא ספק שגם כאן אין הכונה מלחמת מצוה במלוא מובן המילה, שהרי בהמשך דברי הרמב"ם (פרק ז-ח מהל' מלכים) נתבארו פרטים רבים במלחמת מצוה, ומעולם לא עלה על דעת מרן זצ"ל שחובה על כל הבחורים להתגייס וגם על כלה מחופתה. ועוד, שבנידון זה ממש כתב מרן זצ"ל במקום אחר מספריו (טבעת המלך עמ' נד, וצוטט למעלה), והשמיט את הפרט של מלחמת מצוה.
ועי' בשו"ת יביע אומר חלק י (או"ח סי' כה) שדן אודות חייל שקיבל אוכל תוך כדי חילול שבת, וצידד מצד פקוח נפש, אך לא הזכיר את הענין של מלחמת מצוה, וקצת מוכח שאינו מלחמת מצוה, וז"ל:
ונראה להוסיף טעם להתיר בנ"ד, שההסעה שנעשית ע"י חייל צה"ל, לא ברור כלל שנעשית במזיד, בכוונה לחלל שבת, שאין אדם חוטא ולא לו, אלא שקרוב הדבר לומר, שחשב שבתנאים אלו הוא כמו הצורך לפקוח נפש, כיון שהיא שעת מלחמה כנגד אויבי ישראל, ואומר מותר שוגג הוא. כמ"ש התוס' בכורות (כג רע"א).
ושו"ר עתה בקונ' מלחמת מצוה שהאריך בבירור ענין זה. עי"ש.
[2] המושג "מלחמת מצוה" כולל פרטים רבים שאינם שייכים במלחמות של ימינו, וכבר האריך בהגדרות אלה בשו"ת ציץ אליעזר בכמה וכמה מקומות, אך בספרי מרן זצ"ל לא מצאתי שהתייחס במפורש להגדרות אלו, כי אם מר בריה מוה"ר הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף כיבוד אב ואם (פ"ט הע' ס), והבאתי את דבריו להלן. ואמנם בשו"ת יביע אומר חלק י (חו"מ סימן ו אות כג) בתוך דבריו אודות מבצע אנטבה שנערך בעיצומה של השבת כתב: ומכל שכן שאין איסור בזה אם נהרגים בשעת מלחמה להציל החטופים, דהוי מלחמת מצוה. ואף לד' הרמב"ם (ספ"ו מהל' יסודי התורה) שכ': "כל שלמה שבשיר השירים קדש חוץ מהאלף לך שלמה", אלמא דלא פסקינן כשמואל הנ"ל. וע' בכ"מ שם. ועוד שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא עפ"י בי"ד של ע"א. מ"מ במלחמת מצוה לכ"ע מצוה להציל אף כשיש סכנת נפשות, וכאן נחשב למלחמת מצוה. ויש להוסיף מ"ש עוד הרמב"ם (בפ"ב מהל' שבת הכ"ג): "ואפילו יחיד הנרדף מפני עכו"ם הרודפים אחריו להורגו מצוה להצילו ולחלל עליו את השבת, ואפי' לתקן כלי זיין להצילו מותר". ע"כ. וכ"פ הטוש"ע (סי' שכט). ולכן גם כאן בהיות שהיה הדבר דחוף להצילם שעה אחת קודם, (בטרם יפוג תוקף האולטימטום שהוא יום ראשון בצהרים, לאחרי הארכה מיום חמישי), היה מותר להטיס את כל המטוסים עם החיילים והרופאים וכל הכרוך בזה, כדי להחיש מפלט לחטופים הנצורים בבית הנתיבות של שדה התעופה באוגנדה, לשבור זרוע רשעים, ולהביא את החטופים לחוף מבטחים, ואין לומר הרי בידינו להיעתר לדרישת הטירוריסטים החוטפים לשחרר את ארבעים המחבלים מכלאם, מבלי להצטרך לחלל שבת ומבלי לסכן חיי מאת היהודים החטופים, שעכ"פ הרי יש גם בזה חשש סכנה לעתיד, הן ע"י המחבלים המשתחררים, והן שע"י שישיגו את מבוקשם יש לחוש פן יאמרו ידינו רמה, וימסרו עצמם לחטוף מטוסים נוספים על נוסעיהם היהודים, ויבואו בדרישות מופרזות כהנה וכהנה, עד שיגיע הדבר לסכנת נפשות ממש. עכ"ל.
מכל מקום ודאי שאין המדובר שם על מלחמת מצוה כפשוטה, כי אם מצד הצלת הנפשות שהיתה כרוכה במבצע זה, שהרי במבצע זה לא היתה המטרה לשם כיבוש הארץ.
ויש שרצו להסתמך על לשון מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן יד) לגבי כהנים "חיילי צה"ל שהשתתפו בקרבות נגד צבאות מצרים ירדן וסוריה, במערכות ישראל, ופגעו והרגו מחיילי האויב", וזו לשונו:
כל שכן כאן שכהנים שהם חיילי צה"ל עומדים לגונן על ישראל ועל ארצנו הקדושה, שאין ספק שמצוה רבה הם עושים לקדם פני צבאות האויב הבאים לזרוע הרס ולהשמיד ולהרוג ולאבד אנשים נשים וטף, וזהו מה שפסק הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה א), שעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם היא בכלל מלחמת מצוה. ואם כן בודאי שאין ספק שכהנים אלה כשרים לנשיאות כפים ... ואמנם האריכו האחרונים בתשובותיהם בדין חיילים כהנים שחזרו ממערכות המלחמה אם כשרים הם לנשיאות כפים, כשיודעים שפגעו בצבאות האויב ... אולם הם דיברו לפי מקומם ושעתם, והדיון נסב בעיקר מפני שהרגו מצבאות וחיילי האויב, אשר בתוכם יהודים שגוייסו לצבא, אבל כאן במלחמת מגן זו ששמו נפשם בכפם לקדם פני האויב, להציל נפשות ישראל, אדרבה ראוי לומר להם תחזקנה ידיהם ויישר כחם. והדבר ברור ללא צל של ספק שכשרים והגונים הם לנשיאות כפים, ויבורכו מפי עליון. ויקויים על ידם ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. ע"כ.
אך ברור ללא ספק שגם כאן אין הכונה מלחמת מצוה במלוא מובן המילה, שהרי בהמשך דברי הרמב"ם (פרק ז-ח מהל' מלכים) נתבארו פרטים רבים במלחמת מצוה, ומעולם לא עלה על דעת מרן זצ"ל שחובה על כל הבחורים להתגייס וגם על כלה מחופתה. ועוד, שבנידון זה ממש כתב מרן זצ"ל במקום אחר מספריו (טבעת המלך עמ' נד, וצוטט למעלה), והשמיט את הפרט של מלחמת מצוה.
ועי' בשו"ת יביע אומר חלק י (או"ח סי' כה) שדן אודות חייל שקיבל אוכל תוך כדי חילול שבת, וצידד מצד פקוח נפש, אך לא הזכיר את הענין של מלחמת מצוה, וקצת מוכח שאינו מלחמת מצוה, וז"ל:
ונראה להוסיף טעם להתיר בנ"ד, שההסעה שנעשית ע"י חייל צה"ל, לא ברור כלל שנעשית במזיד, בכוונה לחלל שבת, שאין אדם חוטא ולא לו, אלא שקרוב הדבר לומר, שחשב שבתנאים אלו הוא כמו הצורך לפקוח נפש, כיון שהיא שעת מלחמה כנגד אויבי ישראל, ואומר מותר שוגג הוא. כמ"ש התוס' בכורות (כג רע"א).
ושו"ר עתה בקונ' מלחמת מצוה שהאריך בבירור ענין זה. עי"ש.
הודעה חשובה ונחוצה
בהכנת המאמרים המתפרסמים כאן באתר הושקעו מאמצים רבים, בליקוט החומר, בשיכתוב ההקלטות, בעריכת הדברים ובהדפסתם, והדברים מפורסמים כאן על דעת שלא להעתיק מהם בשום פנים ואופן ללא רשות העורך והמסדר, והעובר על כך גזל בידו, ושארית ישראל לא יעשו עוולה
החפץ לפרסם ממאמרים אלו יוכל לפנות אלינו ובשמחה רבה נסייע בידו בפרסום הדברים לפי התנאים המתבקשים
לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושאים אלו ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
בהכנת המאמרים המתפרסמים כאן באתר הושקעו מאמצים רבים, בליקוט החומר, בשיכתוב ההקלטות, בעריכת הדברים ובהדפסתם, והדברים מפורסמים כאן על דעת שלא להעתיק מהם בשום פנים ואופן ללא רשות העורך והמסדר, והעובר על כך גזל בידו, ושארית ישראל לא יעשו עוולה
החפץ לפרסם ממאמרים אלו יוכל לפנות אלינו ובשמחה רבה נסייע בידו בפרסום הדברים לפי התנאים המתבקשים
לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושאים אלו ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
נערך לאחרונה:
