סיפורים אמיתיים בני זמנינו ולימוד זכות על עם ישראל הנפלא והקדוש

[מרדכי מיכאלי]

ואני רוצה להאמין.....

 

[ישועה ורחמים]

אני מאמין שלא הלכת לנגן ולצייר בתל אביו...

על אף שלא הלכתי,
יש הרבה כאלה שכן, ויש הרבה יותר שהיו כפסע אחד משם...

 

[מרדכי מיכאלי]

יש הרבה כאלה שכן, ויש הרבה יותר שהיו כפסע אחד משם...

ולכן צריך שימת לב שלא יהיה כבל"ע את הקד'ש
ואיל אעלה אל אבי והנוער וכו'
השי"ת יהיה בעזרנו שלא ניכשל ולא נמעל בתפקידינו בכלל ובפרט

 

[יצחק משען]

*מאגר לויתן, והגיזומים בשמורת הטבע..* מאת הרב אברהם רינת.

מושב בית מאיר נמצא בפסגות הרי יהודה טבול בחורש טבעי, ובשמורות טבע.. בצמוד לשמורת המסרק ולשלוחת המשלטים.

גם בעירוב של בית מאיר היו אתגרים כמו בכל עירוב שלא ידעתי איך לפתור..

האתגר המשמעותי ביותר הוא תקציב. תחום העירוב סובל מהזנחה מתמשכת וחוסר תקצוב מהמועצות הדתיות ומשרד הדתות, גם תרומות היישובים מתקשים לגייס עקב חוסר עניין לציבור..

האתגר השני הוא "עצים" - חוט העירוב צריך לעבור בצורה ישרה מעמוד לעמוד ללא הפרעה. במידה והחוט נתפס בענף במקרים רבים העירוב נפסל. וכדי להתמודד עם אתגר העצים יש לבצע גיזום קבוע לאורך התווי.

לא תמיד ניתן לגזום את העצים, ישנם מקומות שמעמד העצים גבוה.. ולא ניתן לגזום ענף ללא אישור, וודאי שלא ניתן לגזום גיזום מסיבי.
במשך שנים נסיתי לחשוב, ולגייס, לנסות לשכנע, או להזיז את התווי - אך לא עלה בידי..

יום שישי בהיר אחד, אני בודק את העירוב ואני שם לב שהעצים ממוספרים, שאלתי על מה ולמה ממספרים את העצים? ענו לי.. זה בגלל תמר ולויתן.. פערתי עיניים, מי זאת תמר ואיך בדיוק תמר קשורה לעצים שלנו כאן.. והלוויתן בכלל לא הבנתי מאיפה שלפו אותו..
אתה יודע שמצאו בים מאגרי גז, למאגרים קוראים מאגר תמר ומאגר לויתן..
אוקי.. הבנתי.. אבל עדיין מה זה קשור לעצים בתוואי העירוב שלי..?
מעבירים כעת צינור גז מהמאגרים בים, לכל רחבי הארץ כדי שיהיה אפשר לשנע את הגז בקלות. מדובר בפרוייקט עצום שעלות מוערכת במליארדים, וכאן, ממש מתחת לעמודי העירוב יעבור צינור הגז.. וכהכנה לחפירות מסמנים את כל העצים שצריך לכרות או להעתיק כדי לחשוף את השטח.

הבנתי.. אך לקח לי כמה ימים להבין מה אני כבודק עירוב הולך לספוג ברגע שהחברה האיטלקית שזכתה במכרז תגיע עם באגרים שבמצב מקופל גבוהים יותר מעמודי העירוב..
זימנתי פגישה עם ועד המושב נציגי חברת הגז וקבלני הביצוע הסברתי להם בכמה מילים על העירוב לאורך התוואי, והבהרתי להם שאין שום תרחיש שבשבת המושב נשאר ללא עירוב. ולכן עליהם לקחת אחריות על קריעת חוטים, העתקת עמודים וכל מה שידרש כדי לשמור על תקינותו של העירוב.
בנוסף אמרתי להם, שכיון שתחום העירוב הוא מורכב, התיקונים יעשו על ידי אנשי מקצוע מהתחום, והם רק ישאו בעלויות.
סיימנו את הפגישה באווירה טובה, לחצו ידיים, והפרוייקט יצא לדרך..
לא אתיש אתכם בתיאורים של חצי שנה מאתגרת, תיקונים של בין 20 ל 30 חוטים קרועים בכל שבוע, של דילוגים מעל תעלה בעומק 3 מטר מצד לצד, של גלישה על מקל העירוב, ושל שימוש בבאגרים מפלצתיים כלחיים לעירוב.

אך לסיכום אשתף שבמהלך החצי שנה הזו, נעשה גיזום וחישוף שלעולם לא היו מאשרים לי לבצע, וגם לא אלפית מכך..

תוקנו 360 חוטים קרועים בתשלום נאה..
ולבסוף החברה שילמה כ 50 אלף ש''ח עבור תקלות ופגיעות בעמודי עירוב, שבעזרתם שידרגנו את כל קו העירוב, הוספנו עמודים, החלפנו ראשי עמודים, גזמנו את הענפים בכל תוואי העירוב..

*מי יודע אם לא נמצאו המאגרים רק כדי לזכות את תושבי בית מאיר בעירוב מחודש..*

*שבת שלום*

 

[יצחק משען]

תמונה של השגחה...
לפני כ- 7 שנים נכנס אלי למשרד אדם מבוגר שמעולם לא פגשתי קודם, הוא נשלח להחתים אותי על טופס כלשהו.
שמתי לב שהאיש עצוב מאוד.
שאלתי אותו איך קוראים לו ולמה הוא כ"כ עצוב?
הוא ענה שקוראים לו חיים, וסיפר לי שיש לו בת שקוראים לה ציפי, היא שוטרת ואמא לשני ילדים, לפני 8 חודשים היא נדקרה בשער הפרחים בירושלים על ידי מחבל והפכה להיות נכה 100%.
מעבר לכך שהיא נכה, היא תקועה בבית החולים כבר שמונה חודשים, בגלל שאין באפשרותה הכלכלית לעבור לבית חדש ומונגש והסיוע של משרד הבטחון לא מספיק.
שאלתי אותו, כמה כסף חסר?
הוא ענה - מליון שקל.
אינני יודע מאיפה היה לי את האומץ והבטחון להגיד לו את המשפט הבא:
'אל תדאג, נגייס מליון שקל בעזרת ה' ובעזרת עם ישראל הנפלא.'
הוא הסתכל עלי כלא מאמין.
כשיצא מהמשרד חשבתי שזה מבחן לא פשוט באמונה שלך בבורא עולם ובעם ישראל, אמנם ניהלתי בעבר כמה פרוייקטים של גיוס כספים לעזור לאנשים, אבל מליון שקל הוא סכום עצום, מהיכן בכלל מתחילים?!
פניתי למספר משרדים ליחסי ציבור שיעזרו לי להרים קמפיין הדסטרט, אחד ענה - 'אני אחזור אליך', שני אמר - 'אני עסוק', ועוד ועוד...
למחרת קיבלתי טלפון מגל בייסברג, מכר (שבהמשך הפך לחבר) שגם לו יש משרד יחסי ציבור, הוא ביקש שאקפוץ אליו במידה ואני עובר באזור.
עניתי לו שבמקרה אני עובר באזור היום.
הגעתי אליו אחרי כמה שעות.
תוך כדי שיחה גל סיפר על כל מיני מעשים טובים שהוא עושה בחיים, ובהמשך שאל אותי 'יש לך איזה פרוייקט גדול של נתינה שאני יכול להשתלב בו?'
סיפרתי לו על הסיפור של ציפי, ומבלי לחשוב פעמיים אמר לי 'אני בפנים' וגייס את אחיו אלמוג , איש מדהים בפני עצמו, וכן את אנשי משרדו.
סתם כך ללא כל תמורה הוא לקח על עצמו את הפרוייקט באופן מלא.
אמרתי לו 'תדע לך שאבא שלי אומר תמיד שמי שעושה טוב מקבל טוב'.
תוך זמן קצר הם התחילו בפרוייקט בתנופה, במוטיבציה ובמקצועיות ראויה לציון.
הפרוייקט עבר עליות ומורדות, שלושה ימים לפני סיום הפרוייקט כשנותרו כמה עשרות אלפי שקלים על מנת לסיים אותו קיבלתי שיחת טלפון מצמררת מגל.
'לא תאמין מה קרה לנו. במשק שבמושב בצרון שבו נמצאים המשרדים התרחשה שרפה שכילתה את כל המשק.
כעשרה מטרים לפני המשרדים שלנו האש עצרה, כאילו יד נעלמה חסמה אותה ולא נתנה לה להגיע למשרדנו'
נזכרתי במשפט שאמרתי לגל בתחילת הפרוייקט 'מי שעושה טוב ,מקבל טוב'.
הפרוייקט הסתיים בהצלחה רבה, זכינו לחגוג עם ציפי ובעלה בני את כניסתם לבית החדש.
בערב ראש השנה ציפי נכנסה לביתה בדיוק שנה לאחר שהיא נדקרה.

 

[יצחק משען]

*פיתחו לי פתחו של מקפיא* - סיפור שליחות של סטודנטים.

ממש לפני שטסנו לפולין ופתחנו את 'הבית הישראלי' לסטודנטים יהודיים,
הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאוּרי.
אורי הוא חב״דניק שהיה איתי בצבא -
אני הייתי חצוצרן והוא היה קברן,
וסך הכל היה הגיוני שנחלוק את אותו המתחם..
אורי שליח אמיתי שיודע את רזי המקצוע,
דקה אחרי השחרור הוא טס לניו זילנד ופתח בית חבד במקום הכי דרומי בגלובוס.
בשיחה איתו אורי סגר אותי על כל מה שצריך להתכונן אליו מבחינת כשרות ויהדות, אך גם אמר שבשר יהיה קשה, ושפתיו היו חתומות.

באחד הימים ישבתי לקפה עם אחד מהישראלים פה,
והוא זרק שתכל׳ס הוא היה שמח לאכול בשר כשר,
אבל הוא קונה טרפות מהסופר המקומי כי זה פשוט לא נגיש, לא במחיר ולא בזמינות.
ואני… אני הבנתי שזו ההזדמנות שלי.
ימוּת העולם עכשיו זו לא רק תאוות הבשר שלי,
עכשיו זו כבר עבודת ה׳ של ציבור - וה׳ בצד של המנצחים.
בעוד חברי לוגם קפה ומדבר על חוסר הזמינות
לפרגיות אני נכנס לאתר יד2 של הפולנים,
משוטט לי ומחפש אחר מקפיא.
אני את ההשתדלות שלי אעשה -
וה׳ יביא את הפולקע.
לא נגמר היום וכבר בביתנו היה מוצב מקפיא,
וקודשא בריך הוא, עכשיו תורך.
לקראת הערב שכבר שכחתי את הסיפור החסידי שדמיינתי לעצמי, הגיעה הודעת וואטסאפ מוזרה:
״בורשה יש יהודי שחסר לו מניין, הוא מוכן לשלם נסיעות, מי שמעוניין שיפנה ל..״
ואני רגע רגע,
ורשה זה אומנם 3.5 שעות נסיעה ואני לא יכול ללכת להשלים לכבודו מניין,
אבל מה עושה שם היהודי?
-סוחר
עכשיו אתם יודעים איך זה,
אין יותר חסידי מסוחר!
במוחי עגלת הפריץ כבר התעופפה באוויר וריח האנטריקוט מילא את החלל,
ניגון מיוחד הולחן תחת כיסא הכבוד ואכן התשובה לא איחרה לבוא:
שאול היקר הוא סוחר בשר שפעם בחודש מנהל ברחבי פולין שחיטת עופות, ופעם בשלושה חודשים שחיטת בקר.. ולא פחות ולא יותר - בסופ״ש הזה שאול שוחט ממש לידינו!! גם בקר.
שאול הבטיח להביא בשר במחיר הוגן ואפילו השווה לסופר המקומי כך שאטרקטיבי לסטודנטים לאכול כשר.
בשבת האחרונה התארחו אצלנו 47 סטודנטים ועכשיו כל יהודי יודע -
בקטוביץ יש מקפיאים מלאים עוף ובשר כשר,
תעשו מאמץ קטן - והפריץ יתחיל לרקוד

 

[יצחק משען]

סיפור אמיתי שהיה איתי הערב
יש חנות מסויימת שאני קונה בה מוצרים קבועים [שכל אחד במשקל 20 ק"ג ומעלה] והם מכירים אותי ועושים לי מחירים קבועים ומדברים בסחבק אהלן יצחק מה שלומך גבר וכדו' וגם סוחבים לי את המוצר לרכב, המוכרים נראים חילונים גמורים עם כל המשתמע מכך שזה קעקועים ורסטות ולפעמים יש שם יצורים שלא ברור מה הקשר שלהם
היום באתי אחרי השעה של הסגירה והם קיבלו אותי בצהלה כדרכם והתחילו לספר לי על עצמם, שפתאום גיליתי שבכלל הם לא כאלה רחוקים כמו שחשבתי אלא מתפללים ומברכים ונהנים מרוחניות וכנראה שהיתה להם איזה נפילה בשלב כל שהוא בחיים
אבל המוסר העיקרי שהם אמרו לי בצער שלפעמים אנשים שופטים אותם לפי המראה החיצוני שלהם ומתייחסים אליהם כמו גויים וזה מה שגורם להם לא להתקרב לבתי כנסת וכדו' וסיפרו לי כמה מקרים שפגעו בהם והעליבו אותם וזה גרם להם להתרחק
כמובן אמרתי להם הנה אני לא כמו החרדים שאתם אומרים אלא אני בא ומדבר איתכם בצחוק ולא שופט אותכם כלום, ודבר שני בואו תתפללו איתנו מתי שבא לכם ואיך שבא לכם, יש גם מקוה פתוח כל היום לכל מי שרוצה ואף אחד לא יגיד לכם כלום ואל תחשבו שכולם כמו שאתם אומרים
דיברנו עוד אבל המוסר העיקרי שלעולם גם אם אתם רואים אדם שנראה כמו עשו הרשע ח"ו תדעו שאולי עבר עליו משהו בחיים שגרם לו להיראות ככה, תתייחסו אליו בכבוד ותקרבו אותו ולכו תדעו אולי בזכותכם הוא יחשב מסלול מחדש

 

[פשוט]

סיפור אמיתי שהיה איתי הערב
יש חנות מסויימת שאני קונה בה מוצרים קבועים [שכל אחד במשקל 20 ק"ג ומעלה] והם מכירים אותי ועושים לי מחירים קבועים ומדברים בסחבק אהלן יצחק מה שלומך גבר וכדו' וגם סוחבים לי את המוצר לרכב, המוכרים נראים חילונים גמורים עם כל המשתמע מכך שזה קעקועים ורסטות ולפעמים יש שם בנות שלא ברור מה הקשר שלהם
היום באתי אחרי השעה של הסגירה והם קיבלו אותי בצהלה כדרכם והתחילו לספר לי על עצמם, שפתאום גיליתי שבכלל הם לא כאלה רחוקים כמו שחשבתי אלא מתפללים ומברכים ונהנים מרוחניות וכנראה שהיתה להם איזה נפילה בשלב כל שהוא בחיים
אבל המוסר העיקרי שהם אמרו לי בצער שלפעמים אנשים שופטים אותם לפי המראה החיצוני שלהם ומתייחסים אליהם כמו גויים וזה מה שגורם להם לא להתקרב לבתי כנסת וכדו' וסיפרו לי כמה מקרים שפגעו בהם והעליבו אותם וזה גרם להם להתרחק
כמובן אמרתי להם הנה אני לא כמו החרדים שאתם אומרים אלא אני בא ומדבר איתכם בצחוק ולא שופט אותכם כלום, ודבר שני בואו תתפללו איתנו מתי שבא לכם ואיך שבא לכם, יש גם מקוה פתוח כל היום לכל מי שרוצה ואף אחד לא יגיד לכם כלום ואל תחשבו שכולם כמו שאתם אומרים
דיברנו עוד אבל המוסר העיקרי שלעולם גם אם אתם רואים אדם שנראה כמו עשו הרשע ח"ו תדעו שאולי עבר עליו משהו בחיים שגרם לו להיראות ככה, תתייחסו אליו בכבוד ותקרבו אותו ולכו תדעו אולי בזכותכם הוא יחשב מסלול מחדש

נכון וחשוב ביותר! וה' יראה ללבב.
רק חיוך ואהבה וקירוב אמיתי.

 

[רוצה להיות טוב]

סיפור נפלא שהייתי עד לו לפני מספר ימים, וחיזק אותי מאד! באופן אישי.
ישבתי בבית מדרש על יד ביתי, ומספר מקומות על ידי ישב יהודי מבוגר כבן שבעים עם ספר מוסר כל שהוא,
לפתע הוא התרומם ממקומו והחל להסתובב ברחבי בית המדרש אנא ואנא טרוד ודאוג ופתאום התיישב לידי ואמר בכאב עצום [הייתי יכול לכתוב 'פרץ בבכי, אבל אני מחוייב לעובדות].
"תראה מה ראיתי עכשיו", הוא פתח והראה בספר שבו למד קודם לכן, "כתוב פה שיש ארבעה כתות שאינן מקבלות פני שכינה, ואחת מהם היא כת חנפים!"
"אני לא ידעתי שזה כזה איסור חמור להחניף" "הרבה פעמים בטעות החנפתי לכל מיני אנשים",
הוא היה ממש שבור ורצוץ
ניסיתי להרגיע אותו שעיקר איסור חנופה זה לרשעים ואדרבא במקומות מסויימים [לרב דרך משל] מצוה להחניף
אבל זה לא מאד עזר, הוא היה מתוסכל שכל כך הרבה שנים הוא החניף, "ורק חשבתי שזה לא לגמרי יפה, אבל לא ידעתי שזה כל כך חמור! מה, לא מקבל פני שכינה?!" הוא היה ממש נחרד ומזועזע.
אותי באופן אישי זה חיזק מאד. הלוואי ואני הייתי לומד ככה מוסר.

 

[יצחק משען]

*שלום. סיפור מדהים ומומלץ: חוויה בבסיס נחל ביום כיפור תשע"ג*

ביום כיפור שנת תשע"ג, בהסכמת אשתי היקרה, נסיעתי לבסיס צבאי של הנח"ל ליד ערד ללוות את החיילים שנשארו שם ביום כיפור.
רוב החיילים השתחררו, אבל בכל זאת נותרו מספר משמעותי של חיילים.
בתחילת יו"כ היה קצת קשה לגייס מניין, לאט לאט הגענו למניין ויותר. המניין היה כלל ישראלי (אשכנזים, מרוקאים, תימנים ואתיופים). אמנם היינו מעט אך הייתה תפילה נהדרת. שרנו, למדנו, והייתה התרוממות רוח.

כך היה גם למחרת בתפילות שחרית ומוסף. יצאנו להפסקה ואחרי תפילת מנחה לפני שעת הנעילה אמרתי לכל החיילים: עכשיו נלך לאסוף את כל החיילים כולם, גם החילונים שכולם יבואו להתפלל אתנו את תפילת הנעילה.
החיילים קצת התביישו אז אמרתי שאני הולך לקרוא לחיילים לבוא להתפלל.

עברתי שם עם קיטל וטלית, חיילים הסתכלו אליי במבט שאומר בחיים לא ראינו בגדים כאלו. כל חייל שראיתי הצעתי לו לבוא אתנו להתפלל את התפילה החשובה ביותר בשנה.
היה אחד שפניתי אליו: "רוצה לבוא להתפלל תפילת נעילה?" ענה לי: "בכיף, אבל אני דרוזי!"

לפתע ראיתי בחור יושב על המטה שלו, אוחז בכריך לחם ומשחק בפלאפון. נגשתי אליו ואמרתי לו:
"תרצה אולי לבוא להתפלל אתנו תפילת נעילה?"
"אני לא יכול. אני לא דתי!" הוא סינן לעברי.
"גם לחילונים מותר להתפלל. זה התפילה הכי חשובה בשנה" ניסיתי להסביר.
"הם אולי יכולים. אצלי זה משהו אחר!"
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"אתה יודע כמה כריתות עברתי היום במזיד?"
"כריתות? במזיד? נשמע שאתה קצת מכיר את המושגים!"
"ברור. אני בוגר ישיבה חברון' בירושלים. עברתי מה שעברתי (לא רצה לפרט). והחלטתי שאני לא רוצה להיות יותר דתי, התנתקתי מכל העבר שלי, התגייסתי לצבא וזרקתי הכל. זהו, מצטער, אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות שקר בעצמי, להגיע פתאום לתפילת נעילה... אחרי שאכלתי ביום כיפור במזיד. סליחה!".

חבקתי אותו חזק. ואמרתי לו: "בוא, אתה תתפלל לידי, אני זקוק למישהו שמכיר את המנגינות טוב! רק תגיד את המילים. אל תחשוב על מה היה ועל תחשוב על מה יהיה. ה' בוחן אותנו לפי המקום שאנו נמצאים בו כעת".

הוא התלבט קצת ובסוף הסכים. אחרי דרשת ההתעוררות לחיילים, הוא נעמד לידי כעוזר שליח ציבור. בהתחלה עשה עצמו כמנותק מהתפילה. אך כשהגענו בסליחות לקטע של "שמע קולנו" פתאום הוא נשבר והחל לבכות... הוריד את הראש על השולחן ובכה עוד ועוד.

בסיום התפילה כל החיילים רקדו ושרו עם הרבה התרוממות רוח.

עשינו הבדלה, ואז הוא ניגש אליי ואמר לי: "אני חייב לשתף אותך: אתה לא מתאר לעצמך כמה סבלתי כשאכלתי בצום. תוך כדי שאני לועס את הלחם אני סופר לעצמי כמה איסורי דאורייתא אני עובר במזיד. מתפלפל בראשי האם זה נחשב כרת אחד או כל לעיסה זה איסור כרת נפרד. התפללתי בסתר ליבי שאם יש אלוקים שיהרוג אותי כבר או שיעשה לי איזה נס. ואז פתאום הגעת וגררת אותי לתפילה. שם כבר לא הייתי מסוגל להתאפק ובכיתי כמו תינוק. לא יודע איך אתקדם מכאן הלאה, אבל אלוקים הראה לי שעם כל מה שעברתי הוא בטוח עדיין קיים".

החלפנו מספרי טלפון. אחרי כמה חודשים הוא התקשר לעדכן שהוא התחיל תהליך של חזרה בתשובה. אחר שנה וחצי בערך הוא הודיע לי שהוא התארס עם מישהי (דתייה כמובן).

_"לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב, יד, יד)_

(הרב הלל מרצבך, יד בנימין)

 

[יצחק משען]

כתב משה נעמן :
דמעות של פירוד שהתחלפו בדמעות של אחדות...
לפני שבועיים בשבת שובה בבוקר נקראתי יחד עם חבריי בצו 8 לגבול הצפון. היום זכינו לקיים את תפילות יום הכיפורים בקיבוץ בית זרע, אחרי 93 שנה שהקיבוץ קיים. ועד השנה לא היתה הסכמה שיתקיים מניין בכיפור.
השנה אנחנו החיילים קיימנו את תפילות כיפור במתחם הפלוגה בקיבוץ.

אנחנן כאן 12 חיילים דתיים והזמנו את חברי הקיבוץ בהודעת ווצאפ סתמית בקבוצת הקיבוץ.

נכנס החג והיינו בהלם. עשרות חברים באו לתפילת "כל נדרי״ וערבית. בבוקר באו מבוגרים מותיקי הקיבוץ לתפילת ״יזכור״ והשיא היה הגעתם של עשרות רבות של גברים, ילדים נשים וטף שהגיעו בהמוניהם לסיום תפילת ״נעילה״ ותקיעת שופר.

אנשים התרגשו עד דמעות. לא עלה בדעתי שזה מה שיגלגל לנו הקב"ה. המשמעות של הפסוק ״בעל מלחמות זורע צדקות״ קיבלה משמעות חדשה היום.

לפני שבועיים לא האמנתי שלא אהיה בבית המדרש בימים הנוראים. והנה מצאתי את עצמי בעל תוקע, גבאי, חזן ודרשן בקיבוץ בית זרע, מוקף בעשרות מחברי הקיבוץ הנפלאים שהרעיפו עלינו אהבה והתרגשו יחד איתנו בתפילות. הכי מרגש היה שבצאת הצום החברים מהקיבוץ לא הפסיקו להודות ולבקש בדמעות שנבוא בשנה הבאה...

לפני שנה היו לי ביום כיפור דמעות של כאב וצער ממראות הפירוד בצאת כיפור, והשנה התהפכו הדמעות להתרגשות ושמחה של אחדות.

"וחתום לחיים טובים כל בני בריתך"

משה נעמן
גדוד הבוקע
5035

 

[יצחק משען]

ויאמר יצחק, איני מכיר את האדם המדובר כאן, אך מכיון שמשתמע מהדברים שהוא מסר נפש למען ישראל, למרות שיתכן שהוא לא הבין את גודל הענין, אני מביא את הדברים ככתבם [וגם כזכור לכם איני מבין את כל הר"ת המורכבים שלהם], ויהי זכרו ברוך

סיפור מעצים על גדולתו של אל״מ אסף חממי- הי״ד
מפקד חטמ״ר דרומית
אוגדת עזה .
הציל את תושבי קיבוץ נירים :
קוראים לי קובי ואני הייתי קשר המ״פ של אסף אי שם בשנים 2009-2010 כשהוא שירת כמ״פ הפלוגה המסייעת של גדוד רתם גבעתי.
אני יכול לספר המון על הלוחם שחממי היה, על רוח הקרב שלו, על הדבקות במטרה, על החתירה שלו למגע. אני יכול לספר לפרטים, כאילו זה היה ממש אתמול, על הפעם ההיא בקו כיסופים שחצינו את גדר המערכת במרדף אחרי מחבלים שניסו לחדור לשטחנו וברחו, כשברקע המג״ד צורח בקשר שנחזור, וחממי בשלו…
אני יכול לספר על ״תרגילי יום שישי״ שחממי ייסד על הר דב ועל איך הוא תירגל חובש טרי, שישי אחרי שישי, לפתוח לי ולו ורידים עם זיעה נוטפת על העיניים ופקד עליו בחיוך לנסות שוב אחרי שהוא פספס ופספס, כי מבחינת חממי, מחר מלחמה.
אבל יש סיפור אחד, לא על קרבות ולא על רבאק. סיפור על פיצה. כן, פיצה. אבל כזה שמעיד כמו אלף עדים על האדם שחממי היה.
זה היה בקו הר דב.
הפלוגה שלנו הייתה אחראית, בין יתר המשימות, על פתיחת צירים וליווי שיירות למוצבים שעל ההר והכל בליווי ובפיקוד של החפ”ק.
הימים התחילו מוקדם מאוד והתארכו והתמשכו בהתאם למשימות ולצרכים של הפלוגות במוצבים.
לחממי הייתה סמכות לתעדף, לדחות וגם לייתר משימות שוליות, אבל עם DNA כמו שלו, הוא הוציא שיירות שלמות למוצב העליון בשעות הערב כשכולם כבר על ״האדים של הדלק״ כדי להוריד חייל שצריך לצאת לבית, וגם התייחס לזה באותה הרצינות שבה הוא ליווה טנקים למוצבים.
השבתות על ההר היו עמוסות במיוחד עבורנו, אבל הייתה שבת אחת עמוסה במיוחד.
היא התחילה בפתיחת צירים, המשיכה בטנק תקול באחד המוצבים, העלנו טכנאים, הורדנו חיילים, ליווינו משאיות אספקה טיפלנו בבלת״מים, ומה לא.
בצהרי אותה שבת הספקנו לתת גיחה קצרה למוצב שלנו וגילינו באופן לא מפתיע שהחמין שוב נשרף במשמרת של הטבח הפחות מוכשר…
הבטן קרקרה אבל המשימות קראו לנו לחזור. בסוף אותו יום מטורלל חזרנו למוצב בשעות הערב המאוחרות, מזמן אחרי ארוחת הערב.
כולנו למעשה סיימנו את הלו״ז היומי והתפנינו לעניינים שלנו.
כולנו, חוץ מחממי שישב במשרד וטיפל במינהלות (על הכיסא במשרד הוא היה נרדם בכל יום ואף אחד למעשה לא ראה אותו ישן על מיטה מתישהו).
אני והחופ״ל שהיה איתי בחפ״ק החלטנו להוציא נסיעה לקרית שמונה כדי להביא למפל״ג מגשי פיצה. פיצוי מתבקש אחרי יום כזה.
כשחזרנו, חממי עדיין ישב במשרד, מטפל בענייני הפלוגה כשלידו מונח גביע קוטג׳, שגם אליו הוא לא התפנה. הגשנו לו שני משולשי פיצה מהבילים SOS. הוא פתח את העיניים בחיוך מבסוט ואמר תודה. שניה לפני שהצלחת עברה ליד שלו, הוא עצר ושאל ״רגע, הבאתם לכל הפלוגה או רק למפל״ג?״
״רק למפל״ג״, ענינו.
חממי אמר לנו בנימוס ״תודה רבה, אבל אני אסתדר פה על הקוטג׳״.
הסברנו לו שהחיילים כבר אכלו מזמן ושהבאנו לנו את הפיצה כי לא אכלנו ושבכל מקרה הקופה די ריקה…
הוא לא התרצה, ואמר לנו שהוא אוכל את מה שהחיילים שלו אוכלים.
היינו די המומים ולא הבנו איך בכלל אפשר לסרב לאוכל נורמלי אחרי כזה יום, ובטח שלפיצה חמה.
לקח קצת זמן, אבל הבנו שזה האיש; שום דבר חומרי לא עניין אותו.
מלא כרימון בערכים של אחווה, רעות, ערבות הדדית, דוגמא אישית וטוב לב, ברמות הגבוהות והמובהקות ביותר.
בדיעבד, לפעמים אני חושב שהתהלך בינינו מלאך לבוש במדים.
אז כן, זה רק סיפור על פיצה, אבל מנהיגים גדולים נמדדים ברגעים הקטנים, בדיוק כמו הרגע הזה.
מי יתן ונהיה ראויים לו.
יהי זכרו ברוך.

 

[נין]

אשריכם ישראל. מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אוביך לך ואתה על במותימו תדרוך.
כי לא ידח ממנו נידח.
אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך, ומשם יקחך.

 

[חכם באשי]

טרי מאתמול

נס בזכות מצוות מים אחרונים | מ' אביו של החייל שניצל אמש מפגיעת הכטב"מ למשי וגדלוביץ ב'קול ברמה': "אחד החיילים ביקש מחברי השולחן לעשות איתו זימון, והם קמו ליטול מים אחרונים. ביציאה הם שמעו את הזמזום וראו את הכטב"מ מתרסק על חדר האוכל. הוא וכל מחלקת הביינישים שישבו הכי קרוב למקום הפגיעה ניצלו בזכות המצווה".

 

[נין]

טרי מאתמול

ידוע שמים אחרונים הוא לתת חלק לס"מ, וא"כ לא היה צריך חלק בכטב"מ.

 

[יצחק משען]

הבת שלנו גרה בגרעין תורני. בעלה יצא לעוד סבב של מילואים. זה מה שכתב לה השכן הלא דתי. אלו הפנים האמיתיות של העם שלנו ובזכותם ננצח