סיפורים אמיתיים בני זמנינו ולימוד זכות על עם ישראל הנפלא והקדוש

[מרדכי מיכאלי]

ואני רוצה להאמין.....

 

[ישועה ורחמים]

אני מאמין שלא הלכת לנגן ולצייר בתל אביו...

על אף שלא הלכתי,
יש הרבה כאלה שכן, ויש הרבה יותר שהיו כפסע אחד משם...

 

[מרדכי מיכאלי]

יש הרבה כאלה שכן, ויש הרבה יותר שהיו כפסע אחד משם...

ולכן צריך שימת לב שלא יהיה כבל"ע את הקד'ש
ואיל אעלה אל אבי והנוער וכו'
השי"ת יהיה בעזרנו שלא ניכשל ולא נמעל בתפקידינו בכלל ובפרט

 

[יצחק משען]

*מאגר לויתן, והגיזומים בשמורת הטבע..* מאת הרב אברהם רינת.

מושב בית מאיר נמצא בפסגות הרי יהודה טבול בחורש טבעי, ובשמורות טבע.. בצמוד לשמורת המסרק ולשלוחת המשלטים.

גם בעירוב של בית מאיר היו אתגרים כמו בכל עירוב שלא ידעתי איך לפתור..

האתגר המשמעותי ביותר הוא תקציב. תחום העירוב סובל מהזנחה מתמשכת וחוסר תקצוב מהמועצות הדתיות ומשרד הדתות, גם תרומות היישובים מתקשים לגייס עקב חוסר עניין לציבור..

האתגר השני הוא "עצים" - חוט העירוב צריך לעבור בצורה ישרה מעמוד לעמוד ללא הפרעה. במידה והחוט נתפס בענף במקרים רבים העירוב נפסל. וכדי להתמודד עם אתגר העצים יש לבצע גיזום קבוע לאורך התווי.

לא תמיד ניתן לגזום את העצים, ישנם מקומות שמעמד העצים גבוה.. ולא ניתן לגזום ענף ללא אישור, וודאי שלא ניתן לגזום גיזום מסיבי.
במשך שנים נסיתי לחשוב, ולגייס, לנסות לשכנע, או להזיז את התווי - אך לא עלה בידי..

יום שישי בהיר אחד, אני בודק את העירוב ואני שם לב שהעצים ממוספרים, שאלתי על מה ולמה ממספרים את העצים? ענו לי.. זה בגלל תמר ולויתן.. פערתי עיניים, מי זאת תמר ואיך בדיוק תמר קשורה לעצים שלנו כאן.. והלוויתן בכלל לא הבנתי מאיפה שלפו אותו..
אתה יודע שמצאו בים מאגרי גז, למאגרים קוראים מאגר תמר ומאגר לויתן..
אוקי.. הבנתי.. אבל עדיין מה זה קשור לעצים בתוואי העירוב שלי..?
מעבירים כעת צינור גז מהמאגרים בים, לכל רחבי הארץ כדי שיהיה אפשר לשנע את הגז בקלות. מדובר בפרוייקט עצום שעלות מוערכת במליארדים, וכאן, ממש מתחת לעמודי העירוב יעבור צינור הגז.. וכהכנה לחפירות מסמנים את כל העצים שצריך לכרות או להעתיק כדי לחשוף את השטח.

הבנתי.. אך לקח לי כמה ימים להבין מה אני כבודק עירוב הולך לספוג ברגע שהחברה האיטלקית שזכתה במכרז תגיע עם באגרים שבמצב מקופל גבוהים יותר מעמודי העירוב..
זימנתי פגישה עם ועד המושב נציגי חברת הגז וקבלני הביצוע הסברתי להם בכמה מילים על העירוב לאורך התוואי, והבהרתי להם שאין שום תרחיש שבשבת המושב נשאר ללא עירוב. ולכן עליהם לקחת אחריות על קריעת חוטים, העתקת עמודים וכל מה שידרש כדי לשמור על תקינותו של העירוב.
בנוסף אמרתי להם, שכיון שתחום העירוב הוא מורכב, התיקונים יעשו על ידי אנשי מקצוע מהתחום, והם רק ישאו בעלויות.
סיימנו את הפגישה באווירה טובה, לחצו ידיים, והפרוייקט יצא לדרך..
לא אתיש אתכם בתיאורים של חצי שנה מאתגרת, תיקונים של בין 20 ל 30 חוטים קרועים בכל שבוע, של דילוגים מעל תעלה בעומק 3 מטר מצד לצד, של גלישה על מקל העירוב, ושל שימוש בבאגרים מפלצתיים כלחיים לעירוב.

אך לסיכום אשתף שבמהלך החצי שנה הזו, נעשה גיזום וחישוף שלעולם לא היו מאשרים לי לבצע, וגם לא אלפית מכך..

תוקנו 360 חוטים קרועים בתשלום נאה..
ולבסוף החברה שילמה כ 50 אלף ש''ח עבור תקלות ופגיעות בעמודי עירוב, שבעזרתם שידרגנו את כל קו העירוב, הוספנו עמודים, החלפנו ראשי עמודים, גזמנו את הענפים בכל תוואי העירוב..

*מי יודע אם לא נמצאו המאגרים רק כדי לזכות את תושבי בית מאיר בעירוב מחודש..*

*שבת שלום*

 

[יצחק משען]

תמונה של השגחה...
לפני כ- 7 שנים נכנס אלי למשרד אדם מבוגר שמעולם לא פגשתי קודם, הוא נשלח להחתים אותי על טופס כלשהו.
שמתי לב שהאיש עצוב מאוד.
שאלתי אותו איך קוראים לו ולמה הוא כ"כ עצוב?
הוא ענה שקוראים לו חיים, וסיפר לי שיש לו בת שקוראים לה ציפי, היא שוטרת ואמא לשני ילדים, לפני 8 חודשים היא נדקרה בשער הפרחים בירושלים על ידי מחבל והפכה להיות נכה 100%.
מעבר לכך שהיא נכה, היא תקועה בבית החולים כבר שמונה חודשים, בגלל שאין באפשרותה הכלכלית לעבור לבית חדש ומונגש והסיוע של משרד הבטחון לא מספיק.
שאלתי אותו, כמה כסף חסר?
הוא ענה - מליון שקל.
אינני יודע מאיפה היה לי את האומץ והבטחון להגיד לו את המשפט הבא:
'אל תדאג, נגייס מליון שקל בעזרת ה' ובעזרת עם ישראל הנפלא.'
הוא הסתכל עלי כלא מאמין.
כשיצא מהמשרד חשבתי שזה מבחן לא פשוט באמונה שלך בבורא עולם ובעם ישראל, אמנם ניהלתי בעבר כמה פרוייקטים של גיוס כספים לעזור לאנשים, אבל מליון שקל הוא סכום עצום, מהיכן בכלל מתחילים?!
פניתי למספר משרדים ליחסי ציבור שיעזרו לי להרים קמפיין הדסטרט, אחד ענה - 'אני אחזור אליך', שני אמר - 'אני עסוק', ועוד ועוד...
למחרת קיבלתי טלפון מגל בייסברג, מכר (שבהמשך הפך לחבר) שגם לו יש משרד יחסי ציבור, הוא ביקש שאקפוץ אליו במידה ואני עובר באזור.
עניתי לו שבמקרה אני עובר באזור היום.
הגעתי אליו אחרי כמה שעות.
תוך כדי שיחה גל סיפר על כל מיני מעשים טובים שהוא עושה בחיים, ובהמשך שאל אותי 'יש לך איזה פרוייקט גדול של נתינה שאני יכול להשתלב בו?'
סיפרתי לו על הסיפור של ציפי, ומבלי לחשוב פעמיים אמר לי 'אני בפנים' וגייס את אחיו אלמוג , איש מדהים בפני עצמו, וכן את אנשי משרדו.
סתם כך ללא כל תמורה הוא לקח על עצמו את הפרוייקט באופן מלא.
אמרתי לו 'תדע לך שאבא שלי אומר תמיד שמי שעושה טוב מקבל טוב'.
תוך זמן קצר הם התחילו בפרוייקט בתנופה, במוטיבציה ובמקצועיות ראויה לציון.
הפרוייקט עבר עליות ומורדות, שלושה ימים לפני סיום הפרוייקט כשנותרו כמה עשרות אלפי שקלים על מנת לסיים אותו קיבלתי שיחת טלפון מצמררת מגל.
'לא תאמין מה קרה לנו. במשק שבמושב בצרון שבו נמצאים המשרדים התרחשה שרפה שכילתה את כל המשק.
כעשרה מטרים לפני המשרדים שלנו האש עצרה, כאילו יד נעלמה חסמה אותה ולא נתנה לה להגיע למשרדנו'
נזכרתי במשפט שאמרתי לגל בתחילת הפרוייקט 'מי שעושה טוב ,מקבל טוב'.
הפרוייקט הסתיים בהצלחה רבה, זכינו לחגוג עם ציפי ובעלה בני את כניסתם לבית החדש.
בערב ראש השנה ציפי נכנסה לביתה בדיוק שנה לאחר שהיא נדקרה.

 

[יצחק משען]

*פיתחו לי פתחו של מקפיא* - סיפור שליחות של סטודנטים.

ממש לפני שטסנו לפולין ופתחנו את 'הבית הישראלי' לסטודנטים יהודיים,
הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאוּרי.
אורי הוא חב״דניק שהיה איתי בצבא -
אני הייתי חצוצרן והוא היה קברן,
וסך הכל היה הגיוני שנחלוק את אותו המתחם..
אורי שליח אמיתי שיודע את רזי המקצוע,
דקה אחרי השחרור הוא טס לניו זילנד ופתח בית חבד במקום הכי דרומי בגלובוס.
בשיחה איתו אורי סגר אותי על כל מה שצריך להתכונן אליו מבחינת כשרות ויהדות, אך גם אמר שבשר יהיה קשה, ושפתיו היו חתומות.

באחד הימים ישבתי לקפה עם אחד מהישראלים פה,
והוא זרק שתכל׳ס הוא היה שמח לאכול בשר כשר,
אבל הוא קונה טרפות מהסופר המקומי כי זה פשוט לא נגיש, לא במחיר ולא בזמינות.
ואני… אני הבנתי שזו ההזדמנות שלי.
ימוּת העולם עכשיו זו לא רק תאוות הבשר שלי,
עכשיו זו כבר עבודת ה׳ של ציבור - וה׳ בצד של המנצחים.
בעוד חברי לוגם קפה ומדבר על חוסר הזמינות
לפרגיות אני נכנס לאתר יד2 של הפולנים,
משוטט לי ומחפש אחר מקפיא.
אני את ההשתדלות שלי אעשה -
וה׳ יביא את הפולקע.
לא נגמר היום וכבר בביתנו היה מוצב מקפיא,
וקודשא בריך הוא, עכשיו תורך.
לקראת הערב שכבר שכחתי את הסיפור החסידי שדמיינתי לעצמי, הגיעה הודעת וואטסאפ מוזרה:
״בורשה יש יהודי שחסר לו מניין, הוא מוכן לשלם נסיעות, מי שמעוניין שיפנה ל..״
ואני רגע רגע,
ורשה זה אומנם 3.5 שעות נסיעה ואני לא יכול ללכת להשלים לכבודו מניין,
אבל מה עושה שם היהודי?
-סוחר
עכשיו אתם יודעים איך זה,
אין יותר חסידי מסוחר!
במוחי עגלת הפריץ כבר התעופפה באוויר וריח האנטריקוט מילא את החלל,
ניגון מיוחד הולחן תחת כיסא הכבוד ואכן התשובה לא איחרה לבוא:
שאול היקר הוא סוחר בשר שפעם בחודש מנהל ברחבי פולין שחיטת עופות, ופעם בשלושה חודשים שחיטת בקר.. ולא פחות ולא יותר - בסופ״ש הזה שאול שוחט ממש לידינו!! גם בקר.
שאול הבטיח להביא בשר במחיר הוגן ואפילו השווה לסופר המקומי כך שאטרקטיבי לסטודנטים לאכול כשר.
בשבת האחרונה התארחו אצלנו 47 סטודנטים ועכשיו כל יהודי יודע -
בקטוביץ יש מקפיאים מלאים עוף ובשר כשר,
תעשו מאמץ קטן - והפריץ יתחיל לרקוד

 

[יצחק משען]

סיפור אמיתי שהיה איתי הערב
יש חנות מסויימת שאני קונה בה מוצרים קבועים [שכל אחד במשקל 20 ק"ג ומעלה] והם מכירים אותי ועושים לי מחירים קבועים ומדברים בסחבק אהלן יצחק מה שלומך גבר וכדו' וגם סוחבים לי את המוצר לרכב, המוכרים נראים חילונים גמורים עם כל המשתמע מכך שזה קעקועים ורסטות ולפעמים יש שם יצורים שלא ברור מה הקשר שלהם
היום באתי אחרי השעה של הסגירה והם קיבלו אותי בצהלה כדרכם והתחילו לספר לי על עצמם, שפתאום גיליתי שבכלל הם לא כאלה רחוקים כמו שחשבתי אלא מתפללים ומברכים ונהנים מרוחניות וכנראה שהיתה להם איזה נפילה בשלב כל שהוא בחיים
אבל המוסר העיקרי שהם אמרו לי בצער שלפעמים אנשים שופטים אותם לפי המראה החיצוני שלהם ומתייחסים אליהם כמו גויים וזה מה שגורם להם לא להתקרב לבתי כנסת וכדו' וסיפרו לי כמה מקרים שפגעו בהם והעליבו אותם וזה גרם להם להתרחק
כמובן אמרתי להם הנה אני לא כמו החרדים שאתם אומרים אלא אני בא ומדבר איתכם בצחוק ולא שופט אותכם כלום, ודבר שני בואו תתפללו איתנו מתי שבא לכם ואיך שבא לכם, יש גם מקוה פתוח כל היום לכל מי שרוצה ואף אחד לא יגיד לכם כלום ואל תחשבו שכולם כמו שאתם אומרים
דיברנו עוד אבל המוסר העיקרי שלעולם גם אם אתם רואים אדם שנראה כמו עשו הרשע ח"ו תדעו שאולי עבר עליו משהו בחיים שגרם לו להיראות ככה, תתייחסו אליו בכבוד ותקרבו אותו ולכו תדעו אולי בזכותכם הוא יחשב מסלול מחדש

 

[פשוט]

סיפור אמיתי שהיה איתי הערב
יש חנות מסויימת שאני קונה בה מוצרים קבועים [שכל אחד במשקל 20 ק"ג ומעלה] והם מכירים אותי ועושים לי מחירים קבועים ומדברים בסחבק אהלן יצחק מה שלומך גבר וכדו' וגם סוחבים לי את המוצר לרכב, המוכרים נראים חילונים גמורים עם כל המשתמע מכך שזה קעקועים ורסטות ולפעמים יש שם בנות שלא ברור מה הקשר שלהם
היום באתי אחרי השעה של הסגירה והם קיבלו אותי בצהלה כדרכם והתחילו לספר לי על עצמם, שפתאום גיליתי שבכלל הם לא כאלה רחוקים כמו שחשבתי אלא מתפללים ומברכים ונהנים מרוחניות וכנראה שהיתה להם איזה נפילה בשלב כל שהוא בחיים
אבל המוסר העיקרי שהם אמרו לי בצער שלפעמים אנשים שופטים אותם לפי המראה החיצוני שלהם ומתייחסים אליהם כמו גויים וזה מה שגורם להם לא להתקרב לבתי כנסת וכדו' וסיפרו לי כמה מקרים שפגעו בהם והעליבו אותם וזה גרם להם להתרחק
כמובן אמרתי להם הנה אני לא כמו החרדים שאתם אומרים אלא אני בא ומדבר איתכם בצחוק ולא שופט אותכם כלום, ודבר שני בואו תתפללו איתנו מתי שבא לכם ואיך שבא לכם, יש גם מקוה פתוח כל היום לכל מי שרוצה ואף אחד לא יגיד לכם כלום ואל תחשבו שכולם כמו שאתם אומרים
דיברנו עוד אבל המוסר העיקרי שלעולם גם אם אתם רואים אדם שנראה כמו עשו הרשע ח"ו תדעו שאולי עבר עליו משהו בחיים שגרם לו להיראות ככה, תתייחסו אליו בכבוד ותקרבו אותו ולכו תדעו אולי בזכותכם הוא יחשב מסלול מחדש

נכון וחשוב ביותר! וה' יראה ללבב.
רק חיוך ואהבה וקירוב אמיתי.

 

[רוצה להיות טוב]

סיפור נפלא שהייתי עד לו לפני מספר ימים, וחיזק אותי מאד! באופן אישי.
ישבתי בבית מדרש על יד ביתי, ומספר מקומות על ידי ישב יהודי מבוגר כבן שבעים עם ספר מוסר כל שהוא,
לפתע הוא התרומם ממקומו והחל להסתובב ברחבי בית המדרש אנא ואנא טרוד ודאוג ופתאום התיישב לידי ואמר בכאב עצום [הייתי יכול לכתוב 'פרץ בבכי, אבל אני מחוייב לעובדות].
"תראה מה ראיתי עכשיו", הוא פתח והראה בספר שבו למד קודם לכן, "כתוב פה שיש ארבעה כתות שאינן מקבלות פני שכינה, ואחת מהם היא כת חנפים!"
"אני לא ידעתי שזה כזה איסור חמור להחניף" "הרבה פעמים בטעות החנפתי לכל מיני אנשים",
הוא היה ממש שבור ורצוץ
ניסיתי להרגיע אותו שעיקר איסור חנופה זה לרשעים ואדרבא במקומות מסויימים [לרב דרך משל] מצוה להחניף
אבל זה לא מאד עזר, הוא היה מתוסכל שכל כך הרבה שנים הוא החניף, "ורק חשבתי שזה לא לגמרי יפה, אבל לא ידעתי שזה כל כך חמור! מה, לא מקבל פני שכינה?!" הוא היה ממש נחרד ומזועזע.
אותי באופן אישי זה חיזק מאד. הלוואי ואני הייתי לומד ככה מוסר.

 

[יצחק משען]

*שלום. סיפור מדהים ומומלץ: חוויה בבסיס נחל ביום כיפור תשע"ג*

ביום כיפור שנת תשע"ג, בהסכמת אשתי היקרה, נסיעתי לבסיס צבאי של הנח"ל ליד ערד ללוות את החיילים שנשארו שם ביום כיפור.
רוב החיילים השתחררו, אבל בכל זאת נותרו מספר משמעותי של חיילים.
בתחילת יו"כ היה קצת קשה לגייס מניין, לאט לאט הגענו למניין ויותר. המניין היה כלל ישראלי (אשכנזים, מרוקאים, תימנים ואתיופים). אמנם היינו מעט אך הייתה תפילה נהדרת. שרנו, למדנו, והייתה התרוממות רוח.

כך היה גם למחרת בתפילות שחרית ומוסף. יצאנו להפסקה ואחרי תפילת מנחה לפני שעת הנעילה אמרתי לכל החיילים: עכשיו נלך לאסוף את כל החיילים כולם, גם החילונים שכולם יבואו להתפלל אתנו את תפילת הנעילה.
החיילים קצת התביישו אז אמרתי שאני הולך לקרוא לחיילים לבוא להתפלל.

עברתי שם עם קיטל וטלית, חיילים הסתכלו אליי במבט שאומר בחיים לא ראינו בגדים כאלו. כל חייל שראיתי הצעתי לו לבוא אתנו להתפלל את התפילה החשובה ביותר בשנה.
היה אחד שפניתי אליו: "רוצה לבוא להתפלל תפילת נעילה?" ענה לי: "בכיף, אבל אני דרוזי!"

לפתע ראיתי בחור יושב על המטה שלו, אוחז בכריך לחם ומשחק בפלאפון. נגשתי אליו ואמרתי לו:
"תרצה אולי לבוא להתפלל אתנו תפילת נעילה?"
"אני לא יכול. אני לא דתי!" הוא סינן לעברי.
"גם לחילונים מותר להתפלל. זה התפילה הכי חשובה בשנה" ניסיתי להסביר.
"הם אולי יכולים. אצלי זה משהו אחר!"
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"אתה יודע כמה כריתות עברתי היום במזיד?"
"כריתות? במזיד? נשמע שאתה קצת מכיר את המושגים!"
"ברור. אני בוגר ישיבה חברון' בירושלים. עברתי מה שעברתי (לא רצה לפרט). והחלטתי שאני לא רוצה להיות יותר דתי, התנתקתי מכל העבר שלי, התגייסתי לצבא וזרקתי הכל. זהו, מצטער, אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות שקר בעצמי, להגיע פתאום לתפילת נעילה... אחרי שאכלתי ביום כיפור במזיד. סליחה!".

חבקתי אותו חזק. ואמרתי לו: "בוא, אתה תתפלל לידי, אני זקוק למישהו שמכיר את המנגינות טוב! רק תגיד את המילים. אל תחשוב על מה היה ועל תחשוב על מה יהיה. ה' בוחן אותנו לפי המקום שאנו נמצאים בו כעת".

הוא התלבט קצת ובסוף הסכים. אחרי דרשת ההתעוררות לחיילים, הוא נעמד לידי כעוזר שליח ציבור. בהתחלה עשה עצמו כמנותק מהתפילה. אך כשהגענו בסליחות לקטע של "שמע קולנו" פתאום הוא נשבר והחל לבכות... הוריד את הראש על השולחן ובכה עוד ועוד.

בסיום התפילה כל החיילים רקדו ושרו עם הרבה התרוממות רוח.

עשינו הבדלה, ואז הוא ניגש אליי ואמר לי: "אני חייב לשתף אותך: אתה לא מתאר לעצמך כמה סבלתי כשאכלתי בצום. תוך כדי שאני לועס את הלחם אני סופר לעצמי כמה איסורי דאורייתא אני עובר במזיד. מתפלפל בראשי האם זה נחשב כרת אחד או כל לעיסה זה איסור כרת נפרד. התפללתי בסתר ליבי שאם יש אלוקים שיהרוג אותי כבר או שיעשה לי איזה נס. ואז פתאום הגעת וגררת אותי לתפילה. שם כבר לא הייתי מסוגל להתאפק ובכיתי כמו תינוק. לא יודע איך אתקדם מכאן הלאה, אבל אלוקים הראה לי שעם כל מה שעברתי הוא בטוח עדיין קיים".

החלפנו מספרי טלפון. אחרי כמה חודשים הוא התקשר לעדכן שהוא התחיל תהליך של חזרה בתשובה. אחר שנה וחצי בערך הוא הודיע לי שהוא התארס עם מישהי (דתייה כמובן).

_"לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב, יד, יד)_

(הרב הלל מרצבך, יד בנימין)

 

[יצחק משען]

כתב משה נעמן :
דמעות של פירוד שהתחלפו בדמעות של אחדות...
לפני שבועיים בשבת שובה בבוקר נקראתי יחד עם חבריי בצו 8 לגבול הצפון. היום זכינו לקיים את תפילות יום הכיפורים בקיבוץ בית זרע, אחרי 93 שנה שהקיבוץ קיים. ועד השנה לא היתה הסכמה שיתקיים מניין בכיפור.
השנה אנחנו החיילים קיימנו את תפילות כיפור במתחם הפלוגה בקיבוץ.

אנחנן כאן 12 חיילים דתיים והזמנו את חברי הקיבוץ בהודעת ווצאפ סתמית בקבוצת הקיבוץ.

נכנס החג והיינו בהלם. עשרות חברים באו לתפילת "כל נדרי״ וערבית. בבוקר באו מבוגרים מותיקי הקיבוץ לתפילת ״יזכור״ והשיא היה הגעתם של עשרות רבות של גברים, ילדים נשים וטף שהגיעו בהמוניהם לסיום תפילת ״נעילה״ ותקיעת שופר.

אנשים התרגשו עד דמעות. לא עלה בדעתי שזה מה שיגלגל לנו הקב"ה. המשמעות של הפסוק ״בעל מלחמות זורע צדקות״ קיבלה משמעות חדשה היום.

לפני שבועיים לא האמנתי שלא אהיה בבית המדרש בימים הנוראים. והנה מצאתי את עצמי בעל תוקע, גבאי, חזן ודרשן בקיבוץ בית זרע, מוקף בעשרות מחברי הקיבוץ הנפלאים שהרעיפו עלינו אהבה והתרגשו יחד איתנו בתפילות. הכי מרגש היה שבצאת הצום החברים מהקיבוץ לא הפסיקו להודות ולבקש בדמעות שנבוא בשנה הבאה...

לפני שנה היו לי ביום כיפור דמעות של כאב וצער ממראות הפירוד בצאת כיפור, והשנה התהפכו הדמעות להתרגשות ושמחה של אחדות.

"וחתום לחיים טובים כל בני בריתך"

משה נעמן
גדוד הבוקע
5035

 

[יצחק משען]

ויאמר יצחק, איני מכיר את האדם המדובר כאן, אך מכיון שמשתמע מהדברים שהוא מסר נפש למען ישראל, למרות שיתכן שהוא לא הבין את גודל הענין, אני מביא את הדברים ככתבם [וגם כזכור לכם איני מבין את כל הר"ת המורכבים שלהם], ויהי זכרו ברוך

סיפור מעצים על גדולתו של אל״מ אסף חממי- הי״ד
מפקד חטמ״ר דרומית
אוגדת עזה .
הציל את תושבי קיבוץ נירים :
קוראים לי קובי ואני הייתי קשר המ״פ של אסף אי שם בשנים 2009-2010 כשהוא שירת כמ״פ הפלוגה המסייעת של גדוד רתם גבעתי.
אני יכול לספר המון על הלוחם שחממי היה, על רוח הקרב שלו, על הדבקות במטרה, על החתירה שלו למגע. אני יכול לספר לפרטים, כאילו זה היה ממש אתמול, על הפעם ההיא בקו כיסופים שחצינו את גדר המערכת במרדף אחרי מחבלים שניסו לחדור לשטחנו וברחו, כשברקע המג״ד צורח בקשר שנחזור, וחממי בשלו…
אני יכול לספר על ״תרגילי יום שישי״ שחממי ייסד על הר דב ועל איך הוא תירגל חובש טרי, שישי אחרי שישי, לפתוח לי ולו ורידים עם זיעה נוטפת על העיניים ופקד עליו בחיוך לנסות שוב אחרי שהוא פספס ופספס, כי מבחינת חממי, מחר מלחמה.
אבל יש סיפור אחד, לא על קרבות ולא על רבאק. סיפור על פיצה. כן, פיצה. אבל כזה שמעיד כמו אלף עדים על האדם שחממי היה.
זה היה בקו הר דב.
הפלוגה שלנו הייתה אחראית, בין יתר המשימות, על פתיחת צירים וליווי שיירות למוצבים שעל ההר והכל בליווי ובפיקוד של החפ”ק.
הימים התחילו מוקדם מאוד והתארכו והתמשכו בהתאם למשימות ולצרכים של הפלוגות במוצבים.
לחממי הייתה סמכות לתעדף, לדחות וגם לייתר משימות שוליות, אבל עם DNA כמו שלו, הוא הוציא שיירות שלמות למוצב העליון בשעות הערב כשכולם כבר על ״האדים של הדלק״ כדי להוריד חייל שצריך לצאת לבית, וגם התייחס לזה באותה הרצינות שבה הוא ליווה טנקים למוצבים.
השבתות על ההר היו עמוסות במיוחד עבורנו, אבל הייתה שבת אחת עמוסה במיוחד.
היא התחילה בפתיחת צירים, המשיכה בטנק תקול באחד המוצבים, העלנו טכנאים, הורדנו חיילים, ליווינו משאיות אספקה טיפלנו בבלת״מים, ומה לא.
בצהרי אותה שבת הספקנו לתת גיחה קצרה למוצב שלנו וגילינו באופן לא מפתיע שהחמין שוב נשרף במשמרת של הטבח הפחות מוכשר…
הבטן קרקרה אבל המשימות קראו לנו לחזור. בסוף אותו יום מטורלל חזרנו למוצב בשעות הערב המאוחרות, מזמן אחרי ארוחת הערב.
כולנו למעשה סיימנו את הלו״ז היומי והתפנינו לעניינים שלנו.
כולנו, חוץ מחממי שישב במשרד וטיפל במינהלות (על הכיסא במשרד הוא היה נרדם בכל יום ואף אחד למעשה לא ראה אותו ישן על מיטה מתישהו).
אני והחופ״ל שהיה איתי בחפ״ק החלטנו להוציא נסיעה לקרית שמונה כדי להביא למפל״ג מגשי פיצה. פיצוי מתבקש אחרי יום כזה.
כשחזרנו, חממי עדיין ישב במשרד, מטפל בענייני הפלוגה כשלידו מונח גביע קוטג׳, שגם אליו הוא לא התפנה. הגשנו לו שני משולשי פיצה מהבילים SOS. הוא פתח את העיניים בחיוך מבסוט ואמר תודה. שניה לפני שהצלחת עברה ליד שלו, הוא עצר ושאל ״רגע, הבאתם לכל הפלוגה או רק למפל״ג?״
״רק למפל״ג״, ענינו.
חממי אמר לנו בנימוס ״תודה רבה, אבל אני אסתדר פה על הקוטג׳״.
הסברנו לו שהחיילים כבר אכלו מזמן ושהבאנו לנו את הפיצה כי לא אכלנו ושבכל מקרה הקופה די ריקה…
הוא לא התרצה, ואמר לנו שהוא אוכל את מה שהחיילים שלו אוכלים.
היינו די המומים ולא הבנו איך בכלל אפשר לסרב לאוכל נורמלי אחרי כזה יום, ובטח שלפיצה חמה.
לקח קצת זמן, אבל הבנו שזה האיש; שום דבר חומרי לא עניין אותו.
מלא כרימון בערכים של אחווה, רעות, ערבות הדדית, דוגמא אישית וטוב לב, ברמות הגבוהות והמובהקות ביותר.
בדיעבד, לפעמים אני חושב שהתהלך בינינו מלאך לבוש במדים.
אז כן, זה רק סיפור על פיצה, אבל מנהיגים גדולים נמדדים ברגעים הקטנים, בדיוק כמו הרגע הזה.
מי יתן ונהיה ראויים לו.
יהי זכרו ברוך.

 

[נין]

אשריכם ישראל. מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אוביך לך ואתה על במותימו תדרוך.
כי לא ידח ממנו נידח.
אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך, ומשם יקחך.

 

[חכם באשי]

טרי מאתמול

נס בזכות מצוות מים אחרונים | מ' אביו של החייל שניצל אמש מפגיעת הכטב"מ למשי וגדלוביץ ב'קול ברמה': "אחד החיילים ביקש מחברי השולחן לעשות איתו זימון, והם קמו ליטול מים אחרונים. ביציאה הם שמעו את הזמזום וראו את הכטב"מ מתרסק על חדר האוכל. הוא וכל מחלקת הביינישים שישבו הכי קרוב למקום הפגיעה ניצלו בזכות המצווה".

 

[נין]

טרי מאתמול

ידוע שמים אחרונים הוא לתת חלק לס"מ, וא"כ לא היה צריך חלק בכטב"מ.

 

[יצחק משען]

הבת שלנו גרה בגרעין תורני. בעלה יצא לעוד סבב של מילואים. זה מה שכתב לה השכן הלא דתי. אלו הפנים האמיתיות של העם שלנו ובזכותם ננצח

 

[יצחק משען]

ויאמר יצחק, לא נוח לי להביא סיפורים שכותבים אנשים דתיים עם כיפה שכאילו זה טבעי ובסדר שהם הסתכלו בטלויזיה הארורה, זה לא המקום שלנו, אני עצמי מגיע לבתים שדלוק בהם הטלויזיה והם יודעים שצריך לכבות אפילו שמראים שם דברים מאוד רציניים [כמו השבוע שבדיוק כשבאתי שידרו את הקבורה של משפ' ביבאס] אבל הם מבינים שזה לא שייך טלויזיה וחרדי, ודי בזה הערה, עכ"פ עצם הסיפור נפלא מאוד

כה עשו חטופינו / ידידיה מאיר (בשבע) מומלץ מאוד

1 שום דבר לא הכין אותי למה שסיפרה לנו באולפן 'הפטריוטים' שיר סיגל, בתו המרשימה של החטוף קית', תושב כפר עזה ששוחרר לאחרונה, לאחר 484 ימים, והצטרף לאשתו אביבה שחזרה בעסקה הראשונה.

חשבתי שכמו קרובי משפחה מרגשים של חטופים אחרים שחזרו הביתה, היא באה אל האולפן כדי לשכנע גם את צופי ערוץ 14 לתמוך בעסקה בכל מחיר. וסליחה, אבל קשה לי עם זה, אני מודה. מצד אחד, יש להם לגיטימציה להגיד הכול, אחרי כל מה שהם עברו. מצד שני, האם למי שחושב קצת אחרת על העסקה, גם יש לגיטימציה? לא להגיד הכול - מי מדבר על זה - אבל כן, קצת להסתייג? להעלות שאלות? חששות? להציע דרכים אחרות לשחרור חטופים? לדרוש להפסיק מיידית כל סיוע "הומניטרי"?

שקט. אסור לדבר. תשאלו את מי שניסה להשמיע מילה על הסכנה שבשחרור אלפי מחבלים. אני מקווה שסתימת הפיות הברוטלית בתקשורת עוד תיחקר כאן יום אחד. אשמח למסור את עדותי האישית לוועדת החקירה הלא ממלכתית.

2 ובעודי חושב על כל זה, חושב ושותק, מול הבת של קית' סיגל - היא פתאום הביאה משום מקום את המונולוג הבא. לדעתי צריכים לדון בו במנותק מהשיח על העסקה ומחיריה, כי הוא קשור לתהליכי עומק שהולכים ומתגברים בחברה הישראלית ובעולם היהודי.
"אני חושבת", אמרה הבת של קית', "שאחד הדברים שעזרו לאבא שלי להתמודד, וגרמו לו לחזור הביתה, לא רק בחיים, אלא הרבה יותר חזק ממה שאני זוכרת אותו – זה האמונה... אני חושבת ששם בשבי, החיבור ליהדות אפילו התחזק יותר. אבא שלי, מתוך 484 הימים שהוא היה שם, חצי מהזמן הוא היה לבד לגמרי, כשהרבה מהזמן הזה הוא היה נעול בתוך חדר. בפעמים הבודדות שהוא היה בסביבת אנשים, הם דיברו ערבית, התפללו לאללה. וכמובן שהזהות היהודית – הוא חיפש אותה, והיה לו קשה למצוא. אז הוא מצא אותה בתפילות קטנות שהוא התחיל להגיד. בברכות על האוכל. 'בורא מיני מזונות', שהוא לא אמר בחיים שלו. ו'שמע ישראל', שהוא לא אמר בחיים שלו. והוא אמר שבתוך כל התופת הזאת, רגע להיזכר שאני יהודי, ושיש משמעות לעם שלי ומאיפה שאני מגיע, מאוד מאוד מאוד חיזק אותו.
"ואבא שלי, אחרי שהוא חזר, שאלתי אותו: מה תרצה שנעשה בארוחת שישי הראשונה שלנו ביחד? אנחנו דמיינו מה נכין לו לאכול, ודמיינתי שהוא יגיד ככה איזה תבשיל שהוא אוהב. והוא אמר לי: את יודעת מה אני הכי הכי רוצה שיהיה? כיפה וכוס לקידוש. וקודם כול זה הפתיע אותי, אני חושבת שיש משהו בלהיות, לא רק בארץ אויב, במקום שבו בכוונה גורמים לך להיות הכי לא יהודי, הכי להתרחק מהזהות שלך, ודווקא במקום הזה להחליט שאני שומר על הזהות שלי. הוא שמר על עצמו ובזה שהוא שמר על עצמו הוא שמר בעיניי על כולנו".

3 בשעת לילה מאוחרת, אחרי שחזרתי הביתה מהתוכנית, צפיתי שוב בריאיון כדי לוודא שלא דמיינתי. ובכן, לא רק שלא דמיינתי, אלא שבצפייה חוזרת שמתי לב לדברים שתוך כדי התוכנית לא קלטתי. כלומר, זה היה אפילו יותר מרגש ממה שזכרתי. למשל, האמירה שלה שהאמונה שאבא שלה גילה בשבי גרמה לו "לחזור הביתה, לא רק בחיים – אלא הרבה יותר חזק ממה שאני זוכרת אותו". וואו.
ואז נזכרתי בתהייה שעברה לי בראש בזמן הריאיון: מעניין, היא אמרה שהוא בירך בשבי "בורא מיני מזונות". ממש ציינה את הברכה הזאת. בעצם, מה גרם לו לברך "בורא מיני מזונות"? מילא "שמע ישראל", אני מבין. הטקסט היהודי הכי חשוב. דורות של יהודים מסרו נפשם כשהמילים האלה על שפתם. אבל "בורא מיני מזונות"? ברכות הנהנין זה דבר חשוב, אני חלילה לא מזלזל. הגמרא המפורסמת במסכת ברכות אומרת ש"כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל". אבל, בכל זאת, מה לקיבוצניק חילוני מכפר עזה ולברכת "בורא מיני מזונות"?

4 אחרי כמה ימים קיבלתי תשובה. ראיתי תיעוד של קית' סיגל בפגישה עם שי גראוכר והרב משה שיינר שהגיע לארץ בראש קבוצת יהודים מקהילת פאלם ביץ' בפלורידה. קית' סיפר להם באנגלית את הדבר המדהים הבא: "התחלתי לעשות ברכה לפני האוכל, 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ'. הייתה לנו חתיכת לחם לכל ארוחה. זה הדבר הראשון שהייתי אוכל, אחרי שאמרתי את הברכה. ואז שמעתי בטלוויזיה – לא ידעתי ולא זכרתי עוד ברכות – אבל שמעתי מישהו אומר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות', זה נכון?... הם הרשו לי לראות קצת טלוויזיה ישראלית. אני חושב שדיברו שם על מקומות טובים לאכול בתל אביב. אז מישהו שם אמר לפני שהוא אכל בתכנית, לא יודע מה, 'בורא מיני מזונות'. אז ברכתי... אמרתי 'המוציא' כשהייתי אוכל פיתה, ולפני שאכלתי את הדברים האחרים אמרתי 'בורא מיני מזונות' כי חשבתי שזה נכון. זה הדבר היחיד שידעתי. מתברר שזה לא בדיוק היה נכון... וגם אמרתי 'שמע ישראל ה אלוקינו ה' אחד, אמן'".

5 כשראיתי את זה חשבתי לעצמי: איזה באסה שר' שלמה קרליבך נפטר לפני יותר מ־30 שנה ולא זכינו לשמוע את הסיפור הזה מפיו. תדמיינו שנייה: "אתם שומעים, רבותיי? בעומק עומק המנהרה של הרוצחים השפלים הארורים, החטוף הקדוש יושב לבד בחושך. הוא ראה בשמחת תורה, געוואלד, איך כל הקיבוץ שלו נשחט ונשרף, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם... ומי יודע מה קורה עכשיו בעולם בחוץ, האם אשתו חיה? הבת שלו חיה? מי יודע, מי יודע. והגוי המחבל מביא לו חצי מלפפון, נעבעך. זה האוכל שלו לכל היום. איזה חתיכת מלפפון רקוב, מלפפון שעבר עליו הפסח... והוא כבר רוצה לאכול. שעות ממש לא בא אוכל אל פיו. אבל אז הוא מסתכל למעלה, ומברך על המלפפון, תעזרו לי רבותיי, בכל מקום שאתם: (פריטה חזקה על הגיטרה, מנגינה של נוסח קרליבך לברכות) 'באאאררוך אתה ה', אאאאלוקינו, מלך העולם, איי איי, בווורא מיני מזוווונות!'. (ממשיך, אחרי שתיקה קצרה, בלי הגיטרה) ככה הוא היה מברך על המלפפון. ואני אומר לכם רבותיי, באותו רגע, בשמיים, בשמי שמיים, כל הפמליה של מעלה (הגיטרה חוזרת), כל המלאכים שלפני כיסא הכבוד לא מבינים מה קורה, רעש גדול בשמיים, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון... הם אומרים: אנחנו מכניסים לפה את כל התפילות מיום שנברא העולם ועד היום הזה, כל האבות הקדושים, כל האימהות, משה רבנו התפלל 515 תפילות כמניין 'ואתחנן', תפילת חנה... אבל ברכה כזאת, כמו שהיהודי הזה בירך על המלפפון, לא שמענו, לא שמענו. בכל פעם שהוא בירך, החטוף הקדוש, הוא תיקן את הברכות של דורי דורות של יהודים שחטפו את הברכה לפני שאכלו, ברכות חטופות... זה הסיפור על ר' קית'. קית'־בורא־מיני־מזונות, ככה הם קראו לו. אז תשירו איתי רבותיי: אוי, 'הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה''...".

6 אבל תדעו לכם, יהודים מתוקים מדבש - ואת זה כבר אני אומר, לא ר' שלמה - אנחנו חיים במציאות מרגשת לא פחות מכל סיפור של קרליבך. צריך רק לפתוח את הלב. וצריך גם לדעת מתי לסגור אותו. לא להתבלבל מאיך שהתקשורת מספרת את הסיפור. גם לה יש גיטרה מרגשת. גם היא עושה הרמוניות. אבל הסיפור שהיא מספרת? געוואלד...

הרי מה הסיפור פה? עם ישראל שב לאלוקיו, לזהותו. תקשיבו למה שאומרים החטופים. הם יוצאים מעזה, ומספרים איך התפילות, המצוות והמעשים הטובים ששלחנו להם מכאן חצו את הגבול, ירדו עד לתהומות המנהרות החשוכות, והשפיעו עליהם בזמן אמת. עומר שם טוב, החטוף מהרצליה, שהתחיל לשמור שבת בשבי, העלה פוסט ראשון שלו עטור בתפילין. השורה הראשונה יועדה בכלל לקדוש ברוך הוא: "בורא עולם, תודה שהיית איתי בכל רגע ורגע". ובהמשך הוא הוסיף בין היתר את המשפט הבא: "הרגשתי את התפילות שלכם וגם בתוך החושך היה לי אור". וואו. אילו דיבורים. כי אשב בחושך ה' אור לי.

וממש באותו ערב פורסם שדניאלה גלבוע סיפרה איך היא וחברותיה עשו קידוש בשבי, ופחדו להתפלל בעברית ולכן לימדו את עצמן לשיר "שלום עליכם" בערבית. ובאותו יום ספר תורה הוכנס לעילוי נשמת אורי דנינו הי"ד. אליה כהן חזר מהשבי וסיפר שזו הייתה הבקשה האחרונה של אורי, שיוכנס ספר תורה על שמו. ושבוע קודם פורסמה התמונה של סשה טרופנוב, שמגיע לכאורה מהרקע הכי רחוק בעולם, וביקש להניח תפילין לראשונה בחייו, יום למחרת שחרורו.

אבל נגיד שזה הדור הצעיר. אנחנו מכירים את המגמה הזאת אצל הצעירים באשר הם. לא רק חטופים מעזה, גם תלמידי תיכון אוהל שם ברמת גן. אבל עכשיו שומעים סיפורים ברוח הזאת גם ממבוגרים בני קיבוצים. על קית' סיגל מכפר עזה דיברנו ועוד נחזור אליו. אוהד בן עמי, חבר קיבוץ בארי, חזר מהשבי לפני כמה ימים וביקש שני דברים: להניח תפילין ולעשות הבדלה. כשהוא עטור בתפילין, הוא אמר בסרטון: "בפנים אנחנו עם מאוד מאוד חזק, ומה שמאחד אותנו זה האמונה. האמונה באלוקים, אותי לפחות באופן אישי, היא החזיקה, והצילה, ובזכות אלוקים אני נמצא פה בחזרה אחרי השבי. כנראה הייתי צריך לתקן כמה דברים. הדבר הזה רק מחזק אותי וזה המסר שלי לעם ישראל: האמונה שלנו היא מה שמאחד אותנו והיא גם מה שנותן לנו כוח ברגעים שאנחנו (פה הוא עוצר לרגע, נראה כמי שנזכר במוראות השבי) הכי מושפלים, הכי מרוסקים...". ואז הוא הסיר את התפילין, וביקש לערוך – ביום שני בשבוע! – הבדלה, כי זה מה שנתן לו כוח בשבי.

7 רציתי לסיים פה את הטור. בהשפעת התפילות שלנו על המציאות ובסיפורים המופלאים על התעוררות הנשמה היהודית, גם הרחוקה ביותר לכאורה. בימים אלה נכתב פה, מול עינינו, ז'אנר חדש של סיפורים הירואיים של גבורת רוח שייכנסו לפנתיאון היהודי. יגדלו עליהם דורות. "כה עשו חטופינו". ואז, רגע לפני הורדת העיתון לדפוס הגיע המייל הבא:

"שלום ידידיה. ביישוב שלנו, נווה, ערכו מבצע של הוספת זכויות למען החטופים, שמירתם והצלתם. כל משפחה שרצתה לקחת חלק ביוזמה 'אימצה' חטוף, ולקחה מטרת התחזקות למענו. אשתי אני ושבעת ילדינו, קיבלנו את שמו של קית' שמואל בן גלאדיס, קית' סיגל, ובחרנו לקבל על עצמנו לברך את הברכות בקול רם. כדי לעודד את הילדים ואת עצמנו להקפיד על כך, רשמנו את שמו על בריסטול והצמדנו למקרר, ואחרי כל ברכה בכוונה – הדבקנו מדבקה. שמחנו והתרגשנו לשמוע על שחרורו של קית'. ואז נחשפנו לקטע המשודר שבו בתו של קית' התארחה אצלכם באולפן 'הפטריוטים' וסיפרה שאביה התחיל... לברך בשבי! ההתרגשות הייתה אדירה, וגם עכשיו, כשאני כותב לך את זה, אני עם צמרמורת ודמעה קטנה בעין. לחשוב שאנחנו והוא התחזקנו באותו העניין בדיוק! בברכת 'ושבו בנים לגבולם' ו'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב' במהרה. משפחת טחובר, נווה.

 

[ישועה ורחמים]

ויאמר יצחק, לא נוח לי להביא סיפורים שכותבים אנשים דתיים עם כיפה שכאילו זה טבעי ובסדר שהם הסתכלו בטלויזיה הארורה, זה לא המקום שלנו, אני עצמי מגיע לבתים שדלוק בהם הטלויזיה והם יודעים שצריך לכבות אפילו שמראים שם דברים מאוד רציניים [כמו השבוע שבדיוק כשבאתי שידרו את הקבורה של משפ' ביבאס] אבל הם מבינים שזה לא שייך טלויזיה וחרדי, ודי בזה הערה, עכ"פ עצם הסיפור נפלא מאוד

כה עשו חטופינו / ידידיה מאיר (בשבע) מומלץ מאוד

1 שום דבר לא הכין אותי למה שסיפרה לנו באולפן 'הפטריוטים' שיר סיגל, בתו המרשימה של החטוף קית', תושב כפר עזה ששוחרר לאחרונה, לאחר 484 ימים, והצטרף לאשתו אביבה שחזרה בעסקה הראשונה.

חשבתי שכמו קרובי משפחה מרגשים של חטופים אחרים שחזרו הביתה, היא באה אל האולפן כדי לשכנע גם את צופי ערוץ 14 לתמוך בעסקה בכל מחיר. וסליחה, אבל קשה לי עם זה, אני מודה. מצד אחד, יש להם לגיטימציה להגיד הכול, אחרי כל מה שהם עברו. מצד שני, האם למי שחושב קצת אחרת על העסקה, גם יש לגיטימציה? לא להגיד הכול - מי מדבר על זה - אבל כן, קצת להסתייג? להעלות שאלות? חששות? להציע דרכים אחרות לשחרור חטופים? לדרוש להפסיק מיידית כל סיוע "הומניטרי"?

שקט. אסור לדבר. תשאלו את מי שניסה להשמיע מילה על הסכנה שבשחרור אלפי מחבלים. אני מקווה שסתימת הפיות הברוטלית בתקשורת עוד תיחקר כאן יום אחד. אשמח למסור את עדותי האישית לוועדת החקירה הלא ממלכתית.

2 ובעודי חושב על כל זה, חושב ושותק, מול הבת של קית' סיגל - היא פתאום הביאה משום מקום את המונולוג הבא. לדעתי צריכים לדון בו במנותק מהשיח על העסקה ומחיריה, כי הוא קשור לתהליכי עומק שהולכים ומתגברים בחברה הישראלית ובעולם היהודי.
"אני חושבת", אמרה הבת של קית', "שאחד הדברים שעזרו לאבא שלי להתמודד, וגרמו לו לחזור הביתה, לא רק בחיים, אלא הרבה יותר חזק ממה שאני זוכרת אותו – זה האמונה... אני חושבת ששם בשבי, החיבור ליהדות אפילו התחזק יותר. אבא שלי, מתוך 484 הימים שהוא היה שם, חצי מהזמן הוא היה לבד לגמרי, כשהרבה מהזמן הזה הוא היה נעול בתוך חדר. בפעמים הבודדות שהוא היה בסביבת אנשים, הם דיברו ערבית, התפללו לאללה. וכמובן שהזהות היהודית – הוא חיפש אותה, והיה לו קשה למצוא. אז הוא מצא אותה בתפילות קטנות שהוא התחיל להגיד. בברכות על האוכל. 'בורא מיני מזונות', שהוא לא אמר בחיים שלו. ו'שמע ישראל', שהוא לא אמר בחיים שלו. והוא אמר שבתוך כל התופת הזאת, רגע להיזכר שאני יהודי, ושיש משמעות לעם שלי ומאיפה שאני מגיע, מאוד מאוד מאוד חיזק אותו.
"ואבא שלי, אחרי שהוא חזר, שאלתי אותו: מה תרצה שנעשה בארוחת שישי הראשונה שלנו ביחד? אנחנו דמיינו מה נכין לו לאכול, ודמיינתי שהוא יגיד ככה איזה תבשיל שהוא אוהב. והוא אמר לי: את יודעת מה אני הכי הכי רוצה שיהיה? כיפה וכוס לקידוש. וקודם כול זה הפתיע אותי, אני חושבת שיש משהו בלהיות, לא רק בארץ אויב, במקום שבו בכוונה גורמים לך להיות הכי לא יהודי, הכי להתרחק מהזהות שלך, ודווקא במקום הזה להחליט שאני שומר על הזהות שלי. הוא שמר על עצמו ובזה שהוא שמר על עצמו הוא שמר בעיניי על כולנו".

3 בשעת לילה מאוחרת, אחרי שחזרתי הביתה מהתוכנית, צפיתי שוב בריאיון כדי לוודא שלא דמיינתי. ובכן, לא רק שלא דמיינתי, אלא שבצפייה חוזרת שמתי לב לדברים שתוך כדי התוכנית לא קלטתי. כלומר, זה היה אפילו יותר מרגש ממה שזכרתי. למשל, האמירה שלה שהאמונה שאבא שלה גילה בשבי גרמה לו "לחזור הביתה, לא רק בחיים – אלא הרבה יותר חזק ממה שאני זוכרת אותו". וואו.
ואז נזכרתי בתהייה שעברה לי בראש בזמן הריאיון: מעניין, היא אמרה שהוא בירך בשבי "בורא מיני מזונות". ממש ציינה את הברכה הזאת. בעצם, מה גרם לו לברך "בורא מיני מזונות"? מילא "שמע ישראל", אני מבין. הטקסט היהודי הכי חשוב. דורות של יהודים מסרו נפשם כשהמילים האלה על שפתם. אבל "בורא מיני מזונות"? ברכות הנהנין זה דבר חשוב, אני חלילה לא מזלזל. הגמרא המפורסמת במסכת ברכות אומרת ש"כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל". אבל, בכל זאת, מה לקיבוצניק חילוני מכפר עזה ולברכת "בורא מיני מזונות"?

4 אחרי כמה ימים קיבלתי תשובה. ראיתי תיעוד של קית' סיגל בפגישה עם שי גראוכר והרב משה שיינר שהגיע לארץ בראש קבוצת יהודים מקהילת פאלם ביץ' בפלורידה. קית' סיפר להם באנגלית את הדבר המדהים הבא: "התחלתי לעשות ברכה לפני האוכל, 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ'. הייתה לנו חתיכת לחם לכל ארוחה. זה הדבר הראשון שהייתי אוכל, אחרי שאמרתי את הברכה. ואז שמעתי בטלוויזיה – לא ידעתי ולא זכרתי עוד ברכות – אבל שמעתי מישהו אומר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות', זה נכון?... הם הרשו לי לראות קצת טלוויזיה ישראלית. אני חושב שדיברו שם על מקומות טובים לאכול בתל אביב. אז מישהו שם אמר לפני שהוא אכל בתכנית, לא יודע מה, 'בורא מיני מזונות'. אז ברכתי... אמרתי 'המוציא' כשהייתי אוכל פיתה, ולפני שאכלתי את הדברים האחרים אמרתי 'בורא מיני מזונות' כי חשבתי שזה נכון. זה הדבר היחיד שידעתי. מתברר שזה לא בדיוק היה נכון... וגם אמרתי 'שמע ישראל ה אלוקינו ה' אחד, אמן'".

5 כשראיתי את זה חשבתי לעצמי: איזה באסה שר' שלמה קרליבך נפטר לפני יותר מ־30 שנה ולא זכינו לשמוע את הסיפור הזה מפיו. תדמיינו שנייה: "אתם שומעים, רבותיי? בעומק עומק המנהרה של הרוצחים השפלים הארורים, החטוף הקדוש יושב לבד בחושך. הוא ראה בשמחת תורה, געוואלד, איך כל הקיבוץ שלו נשחט ונשרף, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם... ומי יודע מה קורה עכשיו בעולם בחוץ, האם אשתו חיה? הבת שלו חיה? מי יודע, מי יודע. והגוי המחבל מביא לו חצי מלפפון, נעבעך. זה האוכל שלו לכל היום. איזה חתיכת מלפפון רקוב, מלפפון שעבר עליו הפסח... והוא כבר רוצה לאכול. שעות ממש לא בא אוכל אל פיו. אבל אז הוא מסתכל למעלה, ומברך על המלפפון, תעזרו לי רבותיי, בכל מקום שאתם: (פריטה חזקה על הגיטרה, מנגינה של נוסח קרליבך לברכות) 'באאאררוך אתה ה', אאאאלוקינו, מלך העולם, איי איי, בווורא מיני מזוווונות!'. (ממשיך, אחרי שתיקה קצרה, בלי הגיטרה) ככה הוא היה מברך על המלפפון. ואני אומר לכם רבותיי, באותו רגע, בשמיים, בשמי שמיים, כל הפמליה של מעלה (הגיטרה חוזרת), כל המלאכים שלפני כיסא הכבוד לא מבינים מה קורה, רעש גדול בשמיים, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון... הם אומרים: אנחנו מכניסים לפה את כל התפילות מיום שנברא העולם ועד היום הזה, כל האבות הקדושים, כל האימהות, משה רבנו התפלל 515 תפילות כמניין 'ואתחנן', תפילת חנה... אבל ברכה כזאת, כמו שהיהודי הזה בירך על המלפפון, לא שמענו, לא שמענו. בכל פעם שהוא בירך, החטוף הקדוש, הוא תיקן את הברכות של דורי דורות של יהודים שחטפו את הברכה לפני שאכלו, ברכות חטופות... זה הסיפור על ר' קית'. קית'־בורא־מיני־מזונות, ככה הם קראו לו. אז תשירו איתי רבותיי: אוי, 'הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה''...".

6 אבל תדעו לכם, יהודים מתוקים מדבש - ואת זה כבר אני אומר, לא ר' שלמה - אנחנו חיים במציאות מרגשת לא פחות מכל סיפור של קרליבך. צריך רק לפתוח את הלב. וצריך גם לדעת מתי לסגור אותו. לא להתבלבל מאיך שהתקשורת מספרת את הסיפור. גם לה יש גיטרה מרגשת. גם היא עושה הרמוניות. אבל הסיפור שהיא מספרת? געוואלד...

הרי מה הסיפור פה? עם ישראל שב לאלוקיו, לזהותו. תקשיבו למה שאומרים החטופים. הם יוצאים מעזה, ומספרים איך התפילות, המצוות והמעשים הטובים ששלחנו להם מכאן חצו את הגבול, ירדו עד לתהומות המנהרות החשוכות, והשפיעו עליהם בזמן אמת. עומר שם טוב, החטוף מהרצליה, שהתחיל לשמור שבת בשבי, העלה פוסט ראשון שלו עטור בתפילין. השורה הראשונה יועדה בכלל לקדוש ברוך הוא: "בורא עולם, תודה שהיית איתי בכל רגע ורגע". ובהמשך הוא הוסיף בין היתר את המשפט הבא: "הרגשתי את התפילות שלכם וגם בתוך החושך היה לי אור". וואו. אילו דיבורים. כי אשב בחושך ה' אור לי.

וממש באותו ערב פורסם שדניאלה גלבוע סיפרה איך היא וחברותיה עשו קידוש בשבי, ופחדו להתפלל בעברית ולכן לימדו את עצמן לשיר "שלום עליכם" בערבית. ובאותו יום ספר תורה הוכנס לעילוי נשמת אורי דנינו הי"ד. אליה כהן חזר מהשבי וסיפר שזו הייתה הבקשה האחרונה של אורי, שיוכנס ספר תורה על שמו. ושבוע קודם פורסמה התמונה של סשה טרופנוב, שמגיע לכאורה מהרקע הכי רחוק בעולם, וביקש להניח תפילין לראשונה בחייו, יום למחרת שחרורו.

אבל נגיד שזה הדור הצעיר. אנחנו מכירים את המגמה הזאת אצל הצעירים באשר הם. לא רק חטופים מעזה, גם תלמידי תיכון אוהל שם ברמת גן. אבל עכשיו שומעים סיפורים ברוח הזאת גם ממבוגרים בני קיבוצים. על קית' סיגל מכפר עזה דיברנו ועוד נחזור אליו. אוהד בן עמי, חבר קיבוץ בארי, חזר מהשבי לפני כמה ימים וביקש שני דברים: להניח תפילין ולעשות הבדלה. כשהוא עטור בתפילין, הוא אמר בסרטון: "בפנים אנחנו עם מאוד מאוד חזק, ומה שמאחד אותנו זה האמונה. האמונה באלוקים, אותי לפחות באופן אישי, היא החזיקה, והצילה, ובזכות אלוקים אני נמצא פה בחזרה אחרי השבי. כנראה הייתי צריך לתקן כמה דברים. הדבר הזה רק מחזק אותי וזה המסר שלי לעם ישראל: האמונה שלנו היא מה שמאחד אותנו והיא גם מה שנותן לנו כוח ברגעים שאנחנו (פה הוא עוצר לרגע, נראה כמי שנזכר במוראות השבי) הכי מושפלים, הכי מרוסקים...". ואז הוא הסיר את התפילין, וביקש לערוך – ביום שני בשבוע! – הבדלה, כי זה מה שנתן לו כוח בשבי.

7 רציתי לסיים פה את הטור. בהשפעת התפילות שלנו על המציאות ובסיפורים המופלאים על התעוררות הנשמה היהודית, גם הרחוקה ביותר לכאורה. בימים אלה נכתב פה, מול עינינו, ז'אנר חדש של סיפורים הירואיים של גבורת רוח שייכנסו לפנתיאון היהודי. יגדלו עליהם דורות. "כה עשו חטופינו". ואז, רגע לפני הורדת העיתון לדפוס הגיע המייל הבא:

"שלום ידידיה. ביישוב שלנו, נווה, ערכו מבצע של הוספת זכויות למען החטופים, שמירתם והצלתם. כל משפחה שרצתה לקחת חלק ביוזמה 'אימצה' חטוף, ולקחה מטרת התחזקות למענו. אשתי אני ושבעת ילדינו, קיבלנו את שמו של קית' שמואל בן גלאדיס, קית' סיגל, ובחרנו לקבל על עצמנו לברך את הברכות בקול רם. כדי לעודד את הילדים ואת עצמנו להקפיד על כך, רשמנו את שמו על בריסטול והצמדנו למקרר, ואחרי כל ברכה בכוונה – הדבקנו מדבקה. שמחנו והתרגשנו לשמוע על שחרורו של קית'. ואז נחשפנו לקטע המשודר שבו בתו של קית' התארחה אצלכם באולפן 'הפטריוטים' וסיפרה שאביה התחיל... לברך בשבי! ההתרגשות הייתה אדירה, וגם עכשיו, כשאני כותב לך את זה, אני עם צמרמורת ודמעה קטנה בעין. לחשוב שאנחנו והוא התחזקנו באותו העניין בדיוק! בברכת 'ושבו בנים לגבולם' ו'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב' במהרה. משפחת טחובר, נווה.

הדוגמא של ר' שלמה קרליבך, זה אחד הרעיונות הכי חזקים.