קי"ל אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים, גיטין ז ע"א ועוד, ועיין בתוס' שם שכתבו דהיינו במילי דאכילה וגנאי הוא לצדיק לאכול דבר טמא. וכאשר ראינו שכל גדולי ישראל אכלו מהעופות הנ"ל, הייתכן שכולם נתקלו, כולם נכשלו, אם היה מדובר באיזה עוף אחד או שנים שלא נשחט כהוגן, או באיזה שוחט שאינו ראוי, אבל לומר שכל ישראל נכשלים, זה לא נכון ולא ראוי לומר כן ולהוציא לעז על עם ישראל קדושים.
לכך אין לראות ולהסתכל בעלונים שלהם, ולא להכנס לתיסבוכים נפשיים. יאכלו ענוים וישבעו.
כבודו מזכיר בדבריו שני עניינים:
הענין הראשון:
לפי תפיסת כבודו לא יתכן שכלל ישראל יכשלו באיסור, על כן יבאר כבודו על מה הוא מסתמך בקביעה זו, כי הלא מקרא מלא כתוב (ויקרא ד יא) ואם כל עדת ישראל ישגו, ונעלם דבר מעיני הקהל, ועשו אחת מכל מצות השם אשר לא תעשינה ואשמו, ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת.
וכן כתב הרמב"ם בהלכות שגגות (פי"ב ה"א) וזה לשונו כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו בית דין הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו, הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד, ושאר העם פטורין מן הקרבן ואף על פי שהם העושין מפני שתלו בבית דין, ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו,
אם בעבודה זרה שגגו והורו מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט וקרבן זה הוא האמור בפרשת שלח לך שנאמר והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה מפי השמועה למדו שבשגגת עבודה זרה הוא מדבר, ואם בשאר כריתות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה שגגו והורו, מביא כל שבט ושבט פר חטאת וזהו האמור בפרשת ויקרא שנאמר
ואם כל עדת ישראל ישגו. נמצאת למד שאם שגגו בית דין הגדול בהוראה בעבודה זרה מביאין כל הקהל שנים עשר פרים עולות ושנים עשר שעירים חטאות והם נשרפות שהרי דמן נכנס לפנים והם הנקראין שעירי עבודה זרה, ואם בשאר המצות שגגו מביאין שנים עשר פרים חטאות והן נשרפות מפני שדמם נכנס לפנים, וכל פר מהן נקרא פר העלם דבר של צבור שנאמר והקריב הקהל כל קהל וקהל וכל שבט ושבט קרוי קהל שנאמר ויעמד יהושפט בקהל יהודה,
בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל על פי בית דין שהורו בין שעשו רוב ישראל אף על פי שהן מיעוט מנין השבטים, בין שעשו רוב השבטים אף על פי שהן מיעוט כל ישראל, מביאין כמנין כל השבטים פר לכל שבט ושבט ובע"ז פר ושעיר לכל שבט ושבט.
הרי שאפילו באיסור עבודה זרה החמור מכל העבירות, יתכן שיורו בית דין בשגגה לעבוד עבודה זרה, ויעשו כל ישראל עוון זה בשגגה, אם כן מאין לכבודו הבטחון לקבוע שלא יתכן שכלל ישראל יחטאו.
הענין השני:
הוא בענין הצדיקים, שכבודו הביא דברי התוספות בגיטין שבעניני אכילה אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים, אך יעיין כבודו בתוספות במסכת חולין (ה: ד"ה צדיקים) שהקשו על זה ממה שאמרו בבראשית רבה שרבי זירא אכל טבל בשגגה, והביאו התוספות שם שיש בדבר זה חילוק בין דורות הראשונים לדורות אחרונים, וכן מפורש בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) על מעשה זה של רבי זירא שאכל בשגגה טבל, שיש בדבר חילוק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים.
וכן כתב בתרומת הדשן (סי' מג) וזה לשונו, 'אפילו על דורות חכמי התלמוד איתא בתוספות התם (חולין ה:) ומייתי מבראשית רבה דרבי ירמיה שדר לרבי זירא כלכלה דפרי, וקאמר התם דבין דין ובין דין איתאכל פרי בטבלייהו, ומהך עובדא קאמר במסכת שקלים (ירושלמי יג:) דאמר רבי זירא אם הראשונים כבני אנשים, אנו כבני חמורים, ולא כחמורו דרבי פנחס בן יאיר. עד כאן. אלמא דאפילו בימי רבי זירא אירע תקלה לצדיקים, כל שכן אנו בדורותינו יתמי דיתמי'.
וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' פה, אות א).
ועתה יתבונן נא כבודו אם הוא סבור שצדיקי דורינו גדולים במעלתן יותר מדור האמוראים שכבר לא היתה להם שמירה משמים שלא תצא תקלה מתחת ידם, או יותר מדורו של התרומת הדשן שכבר למד בכל שכן שבדורו אין שמירה על הצדיקים.
ועוד יתבונן כבודו במה שכתב עמוד ההוראה הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' כ) 'מצינו בחכמי התלמוד שהיו אוכלין עוף והיו סבורין שהוא טהור, כי מצאו לו סימני טהרה, ואחר כך אסרוהו', והיינו עובדא דתרנגולתא דאגמא (חולין סב:) דלבסוף חזיוה דדרסה ואכלה, הרי שהיה העוף טמא ואכלו ממנו חכמי התלמוד.
ואם כן מפני מה כבודו סבור שגדלה מעלת חכמי דורינו ממעלת חכמי התלמוד אשר היו בדרגה של מחיי מתים.
ואם חפץ כבודו יעיין במה שכתבתי בענין זה בקונטרס באות כ', ובהערות שם, ויראה שאין לנו לסמוך על זה להתיר העופות, אלא יש לנו להורות על פי דין השלחן ערוך דוקא, אשר קולו קורא בחיל (יו"ד פב ס"ב) שאין לאכול אלא עוף שיש לו מסורת טהרה, וכן העלה על שלחנו (יו"ד פו ס"א) שביצה ששני ראשיה כדין בידוע שהיא ביצת עוף טמא.
